לשרוק עם צפרדעים

פעם הייתה לי חברה שאהבה לשמוע את אייר כשהיא משתכשכת באמבטיית קצף עם כוס שמפניה ביד אחת וג'וינט בשניה. אחר כך היתה פוסעת לחדר המיטות ושרה, מבושמת ונקיה, את "Sexy Boy”, כשלא ברור למי היא מתכוונת. בינתיים הרקיעו מחירי השמפניה, ואייר הפכו חביבי הקניונים והפרסומות לטלפונים סלולריים. לא שזה מפריע למישהו, בוודאי לא לאדם כמוני, אבל הציפיות מהצמד הצרפתי הפכו תובעניות בהתאם.
השניים, מצידם, לא שיחקו את המשחק כצפוי. הם הוציאו ב-99', שנה אחרי בכורת "Moon Safari", דיסק עם חומרים ותיקים יותר, שהיה מענג כמו קודמו, ושנה אחר כך סייעו לעדן את סרט הבכורה של סופיה קופולה "חמש ילדות יפות" בפסקול מעמיק ורציני לא פחות (ואולי אף יותר) מהסרט עצמו. אייר שיחקו את המשחק הנכון ואפילו לא היו צריכים להתאמץ כדי להיכנס לסצינה הצרפתית. הם הפכו סצינה בפני עצמם וזה לא דבר של מה בכך בעולם שוחר חידושים והגדרות כמו עולם הפופ.

הקיטלוג הקדוש

בביקורת הבריטית זיהוי מוזיקה לפי אזורים הפך עסק מעיק ביותר שזכה לתנופה מיוחדת בשנות ה-80 עם הגל של שפילד, הגל של מנצ'סטר, הגל של גלאזגו וכו' - סוג של קיטלוג שמורכב ממספר זעום של להקות, שבשלב מסוים נאלצות לנגן מוזיקה די דומה לטובת הקיטלוג הקדוש. לעיתים זה מגוחך, כמו אותו טיפוס שראיינתי אי שם בשנות ה- 90, צ'ימו באיו, שהתפרסם במכת המועדונים דאז "אקסטסי אקסטנו" והגדיר את המוזיקה שלו כ"חלק מהסצינה של ולנסיה". למעשה הדבר האבסורדי ביותר שאפשר לומר על הסצינה הצרפתית הוא שהיא מושפעת מלהקה בריטית עם שם צרפתי, "סנט אטיין" (ואחרי שראיתי אותם בהופעה בניו יורק לפני שנה אפשר להעיד שיש בזה משהו). כל שאר ההשפעות על דאפט פאנק, סופר דיסקאונט, אטיין דה קרסי, קאסיוס ודומיהם באות אף הן ממקורות לא צרפתיים, בהם - כרגיל - קראפטוורק, פינק פלויד, ELO וכל טוב שנות ה-70.
אחת הלהקות הצרפתיות הבודדות שיצרו צליל ייחודי לפני אייר היו "מאנו נגרה" (שממנה יצא מאנו צ'או המשעשע) ו-"Les Negress Vertes", שהיו סוג של צוענים אורבניים עם השפעות מפאנק וממוזיקה אלג'יראית, ופתחו צוהר לגל אמיתי וסוחף של מוזיקת עולם.
אייר התמקמו בתחילה במשבצת הלאונג', שעליה דילג בקלילות דימיטרי מפריז, אלא שהנ"ל נדד אף הוא להאוס הקליל ולמוזיקה פסבדו-ברזילאית, וכך יכלו האדונים ניקולס גודין וז'אן בנויי דאנקל לבנות משבצת שמגיעה עם אותן השפעות בדיוק כמו אלו של החברים מהסצינה, אבל עם גישה של פופ צרפתי אמיתי, וכן, יש דבר כזה, כי אם מלקולם מקלארן איתר אותו ושיבץ את פרנסואז הארדי, אחת הגיבורות הגדולות והמקסימות שלו בדיסק האווירה "פאריז", אז הוא קיים.

החלקיקים האלמנטריים

בשנות ה-60, כמה לא נעים להודות, שמעו הצרפתים לא רק שנסונים. היום הם לא מודים בזה, ודי היה לצפות בתוכנית ההצדעה של ARTE לבוב דילן, שבה ליהגו גדולי האומה והתרבות הצרפתית על זיקתם למהפכן האמריקני. גם בספר הצרפתי המדהים והפרובוקטיבי "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק, שסוקר ארבעים שנות תרבות צרפתית, רוב ההתייחסויות הן לדור של 68' ולמוזיקה האמריקנית-בריטית שהשפיעה עליו.
אלא שהיה גם פופ צרפתי, והוא היה אהוב ופופולרי לא רק בקרב הצפרדעים. גם כאן בארץ שמעו ורקדו לצלילי נינו פרר, פרנס גל, סילבי וורטן, אנטואן, כריסטוף, מישל פולנרף, מירי מאתייה, פרנסואז הארדי וסרג' גינסבורג, האיש שחולל את המהפכה ההיא. זה היה פופ קליל, מתקתק, רקיד, שמאלצי ונוגע ללב בדרכו חסרת הדאגות. אם ננקה את אייר מההשפעות המוזיקליות השגרתיות (שוב, קראפטוורק, פינק פלויד) נשמע מאחור את סרג' מחרחר בשארמנטיות לאישתו (הבריטית) ג'יין בירקין "Je T'aime Moi Non Plus", או מחכה בסבלנות צרודה משלושים חפיסות ז'יטאן ביום עד שברז'יט בארדו תצטרף לבית החוזר של "הארלי דיווידסון". לכל המתגעגעים לרגעי קיטש נצחיים אלו אני ממליץ על האוסף הצרפתי של אילן בן שחר ועל אלבום המחווה המופלא לסרג' גינסבורג "I Love Serge".
אלא שקל לפטור את חברי אייר בהמשכת הקו של גינזבורג. למזלם הם מציעים הרבה יותר מקלילות חסרת דאגות. במעיין היזון חוזר, מתכתב הצמד עם הפופ הבריטי והאמריקאי כשהוא נוטל מהרגעים ההירואיים ביותר בדיוק את מה שנחוץ לו, ולא יותר. זה נשמע בולט במיוחד ברצועה הרביעית באלבום החדש, "The Vagabond", בו מתארח בק ונותן הופעה של קאובוי אלקטרוני עם המפוחית והקול המרושל, ומופסק כמעט בחוסר נימוס באיזה מפל צוננים צרפתי, כמו שני ילדים ששופכים לו מים על השרוול.
אלא שחוסר הנימוס אינו מאפיין של אייר, הם דווקא מקפידים על שולחנות ערוכים כראוי, עם מפות וסכום שמוחלפים כל מנה, שלא לדבר על ההקפדה האורתודוקסית על יין נכון עם כל מנה, קינוח עשיר בסיום ולעיכול נכון כוסית דז'יסטיף.

רגעים קטנים של עונג

כל אחד יכול לתפוס את האלבום החדש "10000 Hz Legend" איך שהוא רוצה. אצלי הוא נושא אופי של ארוחה, ואלו הצרפתיות, שהן בדרך כלל טובות מאוד, מצליחות, בדומה לאלבום הזה, להכיל הרבה מנות ממרכיבים משובחים ויקרים, ובכל זאת לא להעיק על הקיבה. יש באלבום רגעים היסטוריים גדולים שמאלצים לעיתים את השומע להתאמץ ולנסות לפענח: היכן שמעתי את זה קודם? אבל כשהם כמעט ברורים, הם מקבלים תפנית שמעלה חיוך של "שוב הם הצליחו לצאת מזה מקוריים". אז יש פה קצת קינג קרימזון במתכונת הבומבאסטית של "בחצרו של מלך ארגמן" (שיר מספר 5 – "Radian"), והסינגל "Radio #1" מסמן התקרבות נוספת לג'ף לין ו-ELO, ופה ושם – ואיך שכחנו אותו - קצת ז'אן מישל ז'אר, ועוד פעם פינק פלויד במעין המשך לאלבום הפסקול הקודם. בסך הכל רגעים קטנים של עונג שהופכים לאושר אחד גדול.
המתחכמים ישאלו: האם גם הדיסק הזה יככב באמבט הריחני? והתשובה כרגיל אינה חד משמעית. א. מפני שאותה חברה חזרה למעונה, שם יש לה רק מקלחת; ב. מפני שאחרי שלושה אלבומים כבר אפשר לצאת לדרך, לתת לרוח (מהמזגן) לפרוע את השיער (לא שלי) וללמוד סוף סוף לשרוק, כי זה בעצם כל העניין: אייר עושים מוזיקה אותה אפשר לשרוק. על כמה יצירות מוזיקליות שנעשות היום אפשר להגיד דבר כזה חמוד?