עור של פיל

בעולם הפופ מרובה הפרויקטים, אלבומי המחווה הם הפרויקט הנפוץ ביותר. הם חביבים, מאפשרים למחזר חומרים ללא בושה ומספקים תעסוקה נאה למפיקים, מנהלי חברות תקליטים ואמנים שמנסים את כוחם בז'אנרים שונים מהחומר הרגיל שלהם. הפרויקט הראשון, לדעתי, בשרשרת אינסופית של אלבומי מחווה היה כנראה אופרת הרוק "טומי" בגרסת פס הקול לסרט שביים קן ראסל. מי לא זוכר את טינה טרנר מצווחת את "אסיד קווין" או את אלטון ג'ון מלווה באריק קלפטון בגלימת כומר מבצעים את "אשף מכונות המזל"? זו היתה ההתחלה. אחר כך הגיחו ביצועים לביטלס של הפילהרמונית הלונדונית, ומחווה דומה על ידי אותה תזמורת למייק אולדפילד, ו"הגשר", אולי המחווה היפה ביותר לשירי ניל יאנג, ואלבומי המחווה לילו, ליאונרד כהן, אבבא, ולחברי "ילו מג'יק אורקסטרה" היפנים, וזו התמוהה במיוחד שריכזה את מיטב האלקטרונאים הצעירים במחווה ל-"CAN" והוכיחה שאפשר לקחת את המוזיקה המסובכת בלאו הכי של הגרמנים המתוחכמים ולסבך אותה עד כמעט להפשטה מוחלטת. עכשיו הגיע תורו של פיל קולינס, האיש והקסקט, באלבום מחווה – “Urban Renewal” - של מבחר מוזיקאי ההיפ-הופ וה-B&R.

בינוניות לעולמי עד?

פיל קולינס, כך לפי החוברת שמצורפת לדיסק, הינו גורם משפיע במיוחד על אמני היפ-הופ! אייס טי הצהיר עליו כעל מקור השפעה, וגם פאף דדי. קולינס נדגם על ידי DMX, קוליו, ואפילו אמינם מזכיר אותו בלהיט "סטאן". מה אפשר להוסיף, חוץ מלהריע לאיש הקטן - "האיש ללא תכונות" - שהיה פעם מתופף וקול שני בג'נסיס, וכשהשתחרר מהגאון פיטר גבריאל הצליח להנציח את הבינוניות לעולמי עד? האיש הוא אחד האנטי-גיבורים הגדולים של עולם הפופ.
כמו בכל תחום, גם בפופ נותנים כבוד גדול לאנשים משוללי כריזמה, הופעה חיצונית ויכולת מוזיקלית מדהימה שבכל זאת עושים את זה. קולינס, מתופף מוכשר ושחקן לא רע שכיכב באי אלו סרטים בריטיים "קטנים", הצליח במקום שמעטים הצליחו. הקול שלו חם, מרגש בעת הצורך; הוא יודע להופיע ושר שירים שזוכרים אחרי שניה, אם כי מבלים חיים שלמים בניסיון להיפטר מהם. קולינס כותב שירים שווים לכל נפש - יכולת וכשרון לא מבוטלים בזירת פופ תובענית וחסרת רחמים. הוא גדל על הנשמה של מוטאון וריתם אנד בלוז אמריקני, והשירים שלו מדברים לקהל של מיליונים, בעיקר אמריקני, שיודע להעריך מבטא בריטי, לבוש כפרי (כולל הקסקט) ושירים עם נופך אמריקני על אהבות, אכזבות וטלנובלות קטנות שדחוסות בשלוש דקות מופקות היטב ומלוות בקליפים כובשים ונכונים. אל תזלזלו במבטא הבריטי, יו גרנט עשה מזה קריירה אדירה עם עשירית מהכשרון של קולינס.

אמנות הכיסוי

ביצועים של מוזיקאים לשירים של אחרים הם אמנות בפני עצמה. ברוס ספרינגסטין הוא דוגמה מצוינת למי שמבצעי שיריו עולים עליו. הביצוע של פטי סמית ל"בגלל הלילה", האחיות פוינטר עם "אש", ואפילו "פרנקי הולך להוליווד" הצליחו טוב ממנו עם "נולד לרוץ". בוב דילן זכה אף הוא למבצעים שהכירו לעולם שלא תמיד הצליח להתרכז במלמול המייבב שלו את השירים שנחרטו אחר כך בזיכרון כשירים שלהם. כך היו "הבירדז" שתחילת דרכם היתה בפרשנות דילנית כה מרשימה ומקורית עד שאפילו הוא העריך אותה כייחודית; "מאנפרד מאן" שהקליטו אלבום שלם משיריו; הנדריקס עם " לאורך מגדל השמירה; ואן מוריסון עם הביצוע המחשמל ל"הכל נגמר עכשיו, ילדה עצובה"; ואפילו להקת הליווי שלו, "הלהקה", ביצעה נפלא את "גלגלים של אש", שיר שזכה אחר כך לביצוע פסיכדלי מדהים של ג'ולי דריסקול וגם לביצוע ניו וויבי של סוזי והבאנשיז.
פיל קולינס, לעומתם, יכול להשתבח באלבום מחווה שאינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מיצירתו השגרתית כל כך. אולי זו שנה לא טובה להיפ-הופ ול-R&B - אכן, לא יצאו במחצית הראשונה של 2001 שום אלבומים ראויים לאזכור בתחום, וזאת אחרי שנה עמוסה באמינם, וו טאנג קלאן ואאוטקאסט, אם נזכיר רק חלק.
אלבום המחווה הזה אינו מביא עמו שום בשורה מוזיקלית מעניינת. יש פה אוסף של מוזיקאים שיודעים לעשות עבודה טובה ושלושה מהם מצליחים אפילו להבריק, אבל האלבום כולו, כמו השירים של פיל קולינס, לא יהפוך אותי לחוזר בתשובה. הביצועים המחודשים לא יגרמו לי להעריך יותר את המקור או לגלות לפתע שמדובר ביוצר ענק.
מה בכל זאת שווה לשמוע? לא הרבה. ליל קים נותנת כרגיל את הראפ החזק והבוטה שלה עם ביצוע תוקפני ל-"In The Air Tonight", שזוכה לגיבוי של קולינס עצמו (שרק גורע מהפוטנציאל האדיר שיכול היה להיות לביצוע הזה בלעדיו).
אול דרטי באסטר, הילד הרע של הוו טאנג קלאן, התפנה בין מעצר לבריחה ממעצר עונתיים לעטוף את "Sussudio" בדגימה של בואי (Let's Dance), ולהעניק לאלבום את הרגע המקורי היחיד כמעט. גם הסינגל הראשון שנבחר - "עוד יום בגן עדן" - בביצוע מסתלסל של בראנדי ו-RAY J, שהוא לא פחות מאחיה החוקי, נעים ונחמד ומתרגל את חוקי להיט הפופ הקלאסי לדורותיו.

שלושה שירים ודי

מי שמצליחה להזיז קצת את המערכת קדימה היא קאליס, זמרת לא ממש אהודה אצל המבקרים, אבל לטעמי אחד מהכוחות היותר רעננים בסצינה התקועה של ה-R&B. קאליס מתארחת ב-"This Must Be Love" ומבצעת לבד את "I Don't Care Anymore” בגרסה קצבית, חזקה מאוד, כמעט פרועה, ואם נזכור את קולינס שמותח את צווארו עד כלות בניסיון לשוות לשיר הזה מעט חיות, באה קאליס ומוכיחה שיש בו בשיר הזה יותר ממה שנשמע לאוזן. וזה בעצם כל העניין באלבומי מחווה וגרסאות כיסוי: היכולת להבין שיר כלשהו באופן אחר לחלוטין. אז אם כדאי, בשביל שלושה שירים, לרכוש אלבום, הרי שזו העסקה, והיא בעייתית. אם היינו גרים במקום אחר אפשר היה להסתפק בסינגלים, אבל מאחר שאנחנו - למי שטרם גילה - לא בדיוק במרכז העשייה העולמי, אפשר להסתפק בהזמנה מאתרי המכירות המקוונים.