מדוע לא קונפדרציה?

כאשר יכריז ערפאת על הקמת 'מדינת לאום' פלסטינית תהיינה בתחום הגיאוגרפי של המנדט הבריטי לשעבר שלוש מדינות שבתחומן חיים בני הלאום הפלסטיני. רגע ההכרזה יהיה גם רגע של אובדן הבסיס האסטרטגי לתמיכה הבין-לאומית במאבקם של הפלסטינים - הטענה להעדר בית לאומי. מאותו הרגע יהפוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעוד אחד מהסכסוכים הרבים בזירה הבין לאומית.
הבעיות המהוות את לב ליבו של הסכסוך תשארנה בעינן: קיומה של מדינת לאום יהודית במרחב הערבי; קיומה של שלוחת תרבות מערבית בתוככי תרבות האיסלאם; המשך קיומה של בעיית הפליטים הפלסטינים - הן בפועל והן כמושג לאומי; והריבונות על ירושלים.
בעיות אלה אינן ניתנות לפתרון לא בהכרזה חד-צדדית על מדינה, לא בהסכם וגם לא בויתור של צד זה או אחר על זכויותיו כפי שהן נתפסות בעיניו במישור הלאומי. במילים אחרות - פסגת קמפ-דיויד ניסתה להכריע בשאלות שאינן בשלות. היא לא היתה מקדמת את השלום, גם אם היתה מסתיימת בהסכם חתום.
עד כמה שיראה הדבר תמוה, אם אמנם קיים פתרון שאיננו בבחינת 'על חרבך תחיה', הוא טמון ביכולת לבנות במרחב בו אנו חיים מיבנה מדיני על-לאומי. מבנה כזה יכהה בהדרגה ולאורך דורות אינטרסים לאומיים, ויאפשר למדינות הלאום לוותר מרצון ובהדרגה על חלק ממה שנתפש בעיניהן כיום כאינטרס לאומי ראשוני.
אירופה המערבית הקימה את ה'קהיליה האירופית' לאחר מאות שנים של מלחמות, כשהקשות שבהן התחוללו לא מזמן - במחצית הראשונה של המאה העשרים. צעד זה מוסס בהדרגה את אותם 'אינטרסים לאומיים' שהיו הגורמים למלחמות הללו, ויצר מושגי סולידריות ולכידות פוליטית חברתית חדשים – אלה המתבססים על 'הקהילה' ולא על 'מדינת הלאום'.
אם אחת ממגמות הציונות היא להתחבר אל המרחב שסביבה בדרכי שלום, הרי המבנה הקונפדרטיבי הנבנה באירופה, המסגרת העל-לאומית, הוא המודל אליו צריך לחתור.
זהו מבחנו האמיתי של המרחב הערבי, לקיים מיבנה מדיני, שבו משולבים גם המיעוטים האתניים הלא-ערבים, השומרים ומטפחים תרבות אחרת ודת אחרת.
ירושלים כבירה של קונפדרציה ישראלית, פלסטינית וירדנית אינה מחייבת חלוקת העיר ואינה מחייבת שינוי ריבונות, אלא מאפשרת גיבוש הדרגתי של הגדרות אחרות למושג הריבונות. מכוחן של הגדרות חדשות אלה יתבסס האינטרס המשותף של כלל אזרחי הקונפדרציה.
לשני הצדדים יש אפוא אינטרס בצעד זה. גם עיוור פוליטי יראה כי 'מדינת לאום' פלשתינית או ירדנית, אינן יכולות לספק לאזרחיהן כבר כיום אפילו מים לשתיה בחודשי הקיץ. סיכוייהן לצאת ממסגרת הפיגור הכלכלי והחברתי, בלא להתבסס על מאיץ כלכלי כמו כלכלת ישראל וסיוע מסיבי של המערב המפותח, קרוב לאפס. מצד שני, עצם הקמת מיבנה מדיני קונפדרטיבי הדרגתי יאפשר השתלבות של מדינת לאום יהודית במרחב הערבי, מתוך הסכמה. במבנה מדיני כזה, ניתן יהיה לקלוט את פליטי 48 ואלה של 67 בתחומי ארץ ישראל-פלשתין המנדטורית (הכוללת גם את עבר הירדן המזרחי) תוך פיתוחה של כלכלה משולבת, מתוכננת ומתפתחת. זאת, ללא קשר לשאלה, האם יכריזו הפלשתינאים על מדינת לאום בתאריך זה או אחר. האסטרטגיה הנכונה , אם כן, היא ליזום ולחתור למבנה על-לאומי, קונפדרטיבי.

מוטי אשכנזי, איש עסקים בהווה וממנהיגי תנועות המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים