אל תכבי את הרדיוהד הישן

השבוע מצאתי את עצמי מוקף באנשים שלא איכפת להם מהאלבום החדש של רדיוהד, ונחרדתי. האם זה אומר שאני שייך לסוג של חונטה חתרנית של שונאי רוק "חשוב"? האם אנו מנסים לחמוק מהתמודדות עם הרצינות והעומק אליו חותרים תום יורק וחבריו ללא הרף? כנראה שכן, זה לא ממש מעניין אותנו; אנחנו פשוט אדישים; יום יבוא ונשלם את המחיר.
בגישה הנגטיבית הזו צפיתי ב"כל אחד והבוב שלו", שהוקרנה כמחווה, עוד מחווה לבוב דילן בן השישים. כפי שכבר הצהרתי, אין לי בעיה עם הבוב, בעיקר בשנים האחרונות כשהוא נראה כמו סוג של חבוב, אבל המשתתפים, אוי, המשתתפים. לראות את אביב גפן חולם עוד פעם על שנות השישים שהחמיץ מתחיל להיות עסק מעיק. יש לי רושם שאביב, כמו הרבה יוצרים ישראליים, מבין את שנות ה-60 דרך הקלישאות הברורות שלהן והזרמים המאוד מרכזיים ששלטו בהן ומחמיץ את פופ מצעדי הפזמונים שהיה, בדרכו המשעשעת, לעיתים קרובות, מרתק בהרבה. אבל מה לי אליו, הנער אביב, בדרכו לקהלים חדשים; הוא מן הסתם עושה, כרגיל, את הצעד הנכון. אחרי שהופיע והקליט עם "פורקיופיין טרי" הסהרוריים, טרח ועלה להופיע עם מרסדס סוסה, כי מי יודע, אולי גם משם יפציע שחר של יום חדש וקהל פוטנציאלי.
אגב, התופעה הזו של מוזיקאי שמצטרף להופעות כאורח מזכירה לי בדיחת רוקנרול ישנה של איאן מקאלאך מאקו והבאנימן. זה היה באמצע שנות השמונים ואלביס קוסטלו נהג לעלות על כל במה בלונדון ולהצטרף כאורח. מקאלאך, טיפוס מרושע וציני במיוחד, סיפר ששכר שירותי אבטחה מיוחדים כדי שימנעו מקוסטלו לעלות על הבמה בהופעות שלו. כרגיל אין כל אימות לסיפור הזה, חוץ מהעובדה שקוסטלו אכן לא הצטרף מעולם להופעה של הבנימן.

עיר בתנועה

פעם, בשנים קדומות יותר, כולם ניגנו עם כולם; הטריטוריות לא היו ממש ברורות. בברמינגהאם, העיר השניה בגודלה בבריטניה והכעורה בעולם, היו בשנות השישים עשרות הרכבי ריתם אנד בלוז שנהגו לחבור אחד לשני וליצור הרכבים, חלקם חד פעמיים וחלקם נצחיים כמו המודי בלוז וה-"Move", שאוסף חדש ומצוין שלהם בהפצת חברת BNE יצא החודש.
לשתי הלהקות היה אמרגן משותף, טוני סקונדה, שעליו אמרו חברי הלהקה הוותיקים כי היה המורה הרוחני של מלקולם מקלארן. סקונדה ניהל את הלהקות שלו באופן שערורייתי והפך אותן למכונות שמייצרות להיטים, למרות שלא הצטיינו בצליל אופייני לתקופה ולמעשה הביאו סגנונות חדשניים לחלוטין. בפרספקטיבה של תולדות הרוק, הן היו מהפכניות ביותר. המרגש במהפכנות הזו היתה העובדה שהן יצאו מהמרכז החוצה ולא הפוך, כפי שנהוג היה מסוף שנות ה-60 ואילך.
אבל לפני המסקנות, קצת סיפורים: המודי בלוז, שהיום מוכרים בעיקר מ"לילות משי לבן" וכל מה שאחרי, היו חבורה שהלהיט הראשון והענק שלה מ-1965 “Go Now” הזכיר את שירי התקופה נוסח הביטלס. אחר כך הם סבלו מבצורת של מספר שנים, שכללו הופעות בחורים נידחים, חתונות ומועדוני לילה עם שולחנות וקהל שבלע צ'יפס מול העיניים. את להיט האלמוות שלהם "לילות משי לבן", עם המלוטרון והתזמורת הפילהרמונית של לונדון, הם הקליטו למעשה כתקליט הדגמה לחנויות סטריאו. זה היה, הלכה למעשה, התקציב שבשבילו סיפקה להם חברת "דקא" את האולפן. ההמשך, כפי שאוהבת הקלישאה לחזור על עצמה, הוא היסטוריה.

ראש הממשלה עירום

ה-"Move", לעומתם, ידעו הצלחה מרגע שנוסדו ועד להתפרקותם, וממשיכי דרכה זכו אף הם להצלחות ענק. החבורה הזו היתה בתחילת הדרך חמישייה שכללה את הזמר קרל ווין, הגיטריסט וכותב רוב השירים רוי ווד, הגיטריסט טרוור ברטון, הבאסיסט אייס קיפורד והמתופף בייב ביוון. בהמשך הצטרף אליהם הגיטריסט ג'ף לין. יחד הם הגישו שירי פופ קליטים עטופים בצלילי פסיכאדליה-לייט והופעה שלא הכירו בבריטניה עד אז. אם האמרגן שלהם היה המנטור של מקלארן, הלהקה עצמה היוותה השראה ללהקות פאנק בעוצמת החוויה הבימתית שלה. הלבוש היה נוצץ וצבעוני, מעין קרוס בין הפסיכאדליה לגלאם. הם נהגו לעורר מהומות בכל קונצרט, ניפצו טלוויזיות על הבמה ועד מהרה ירשו את יום שלישי במועדון המארקיי הלונדוני, יום שהיה שמור דרך קבע ללהקת ה"מי" - גם הם אנשים מוכשרים עם אנרגיות במה סוערות וצליל קשה שעטף להיטים בשרשרת.
אני נהנה כל פעם לחזור ולהזכיר שאת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר חוללו תמיד כותבי להיטים שפנו למצעדים, ורק אחר כך זכו להילה של חדשנים מוזיקליים. גם ה-"Move" היו כאלה ואת השירה הברורה והחזקה של קרל ויין החליפה במהרה ההיסטריה הצווחנית של רוי ווד, שהיה המנהיג הבלתי מעורער. בשלב זה טוני סקונדה כבר לא שלט ביצר הפרסום שלו, וכשעל הכרזות ל"פרחים בגשם", אחד מלהיטיהם הגדולים, הופיע ראש ממשלת בריטניה דאז, הרולד ווילסון, בעירום, החליט ראש הממשלה הנעלב לתבוע את הלהקה. הם הפסידו פחות או יותר את כל מה שהיה להם.
בשלב הזה התחילו חברי הלהקה, שהגדירו את עצמם כבחורים פשוטים, לעזוב אחד אחרי השני, והשלושה שנותרו - ווד, לין וביוון - הקימו הרכב שנקרא לדיראון עולמים ELO. כן, שם התחילו החללית, הכינורות והצ'לו המרקד, וזה נשמע מוזר, שונה, ולמען האמת די מרתק בתחילת הדרך, כשווד עוד היה בהרכב. אלא שכאשר שני אגואים גדולים כמו ווד ולין חברים באותו הרכב, אחד מהם חייב ללכת, וזה היה דווקא ווד - האיש שהמציא את הז'אנר ועמד מאחוריו כל הזמן.

דמיינו את אייר בלעדיהם

בניגוד לאגדות שאני נוהג לטפח על הרכבים שנפרדו ממנהיגם וידעו להסתדר מצוין בלעדיו, כאן האגדה מתחלקת. בראשית רוי ווד הקים הרכב בשם Wizzard וידע הצלחה מיידית באמצע שנות ה-70, פעם נוספת בסגנון פרוע, קרקסי למראה ועתיר נגנים. אבל אחר כך הוא נעלם, ואילו הצמד לין את ביוון זכה להצלחה הפנומנלית עם החללית, הכינורות והצ'לו המרקד תחת המותג ELO, הרכב שזכה לשרוד את מרבית שנות השבעים והשמונים עד שללין פשוט נמאס והוא הפך למפיק ויוצר עצמאי מצליח ביותר, מותיר את בייב ביוון לבדו עם הרכב מגוחך בשם "ELO PART 2". היום, כש-ELO משמשים השראה להרכבי פופ, והווקודרים שלהם יחד עם העיבודים התזמורתיים הבומבסטיים מאומצים על ידי כל הרכב אלקטרו-פופ מצליח (AIR, ועוד הפעם, עכשיו כולם ביחד, AIR!!), זו הזדמנות נדירה למצוא בשבוע אחד אלבום חדש שלהם - שהוא למעשה ג'ף לין לבדו בצלילים שמשחזרים עשרים שנות הצלחה, ובמקביל אלבום אוסף מרתק לא פחות של ה-"Move".
זה לא נעים, כפי שכבר פתחתי, לנבור בעתיקות כשגופות רדיוהד מונחות לפנינו, והן דוממות ומבכות בעצמן את מר גורלן, אבל בשביל זה אני כאן; להסיט את המבטים מהדרמות ולצלול אל נבכי העבר עם הדרמות שכבר השתפשפו על גבי נייר הזכוכית של הרוקנרול, והנה הן כאן מלוטשות, מבריקות ורעננות, ממש כפי שהיו שלושים ומשהו שנים לפני, שעה ש-"Blackberry Way" הנפלא היה השיר הכי טוב ברדיו, ועליהן החותמת Satisfaction Guaranteed.