חולמים באנגלית

מזה ארבעה עשורים מנסים מוזיקאים ישראלים לנטוש את ביצת הפופ המקומית הקטנה ולנסות להצליח בעולם הגדול. ומה כבר יכול להיות רע בלשיר ולהקליט באנגלית? הרי זו השפה הטבעית של מוזיקה הפופ המודרנית. מה גם שהאפשרויות שם, במקרה של הצלחה, הן הרבה פחות מוגבלות. לרוב, הם כשלו, בעיקר בגלל בעיית גישה, שפה והמבטא הזר, וגם לנוכח העובדה שהאמריקנים והבריטים מעולם לא נזקקו להם; היו להם מספיק גיבורים משלהם, שדיברו בקודים המנותבים להווי המקומי.
אולם לאחרונה אנחנו עדים לניסיונות חדשים של אמנים ישראלים, בהם שי נובלמן ורוקפור, אבל גם הדרה לוין, ליצור בשפת הפופ הבינלאומית. מה גם שהם רלוונטיים מתמיד וכישראלים הם עושים את זה טוב מאי-פעם. אבל לפני שנדון ביזמים הנוכחיים, בואו נחזור לאחור ונראה מי היו שם לפניהם ומה עלה בגורלם.

סינדרלה יש רק באגדות

הראשונים שכמעט זכו להגשים את החלום היו "החלונות הגבוהים". עם ניסיון קטן בשוק הצרפתי ("El-El Israel"), חמושים במבטא האמריקני המושלם והסקס-אפיל הבלתי-נלאה של ג'וזי כץ, הקסימה השלישייה הישראלית את התעשייה הבריטית ואף הקליטה שני שירים באנגלית, ביניהם ”Maybe Someday". אבל געגועיו של אריק איינשטיין לקפה "כסית" סתמו את הגולל על הפרשה רגע לפני הפריצה הגדולה, והניסיונות של קרואוס וכץ להצליח לבדם על בתוהו.
אבי ואסתר עופרים, לעומתם, הלכו עד הסוף והשלימו את כיבוש בריטניה בסערה. ב-68' היה להם להיט בשם "Cinderella Rockafella“, שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי והפך אותם לכוכבי פופ אמיתיים. האמרגן שלהם היה אדי סמל, מי שניהל גם את הזמר סקוט ווקר ואף היה שותף לכתיבת כמה משיריו. אבל השניים איבדו מקסמם במהרה. ב-72', לאחר רצף כישלונות, הקליטה אסתר עופרים אלבום עם בוב ג'ונסטון, מי שהפיק בעבר את בוב דילן, אלבום שהפך אותה ברבות הימים למותג קאלט של אספני מוזיקה אנגלו-סקסיים.

האנגלים לא לקחו ללב

הצ'רצ'ילים הגיעו למרחק סביר מהצלחה אמיתית. ב-71' הם נחתו בלונדון, אחרי שעבדו בארץ עם איינשטיין וחנוך, והוציאו אלבום בשם " “Junkies Monkeys & Donkeys. הם שינו את שמם ל"ג'ריקו ג'ונס" (האנגלים היו רגישים, כאמור, לשם "צ'רצ'יל"), קיבלו משכורת מחברת התקליטים, דירות, לימוזינות וכולם חיכו לאלבום השני "ג'ריקו", שאמור היה להביא את הבוכטה. לרוע מזלם, ההצלחה בוששה לבוא, ואחרי מספר תקליטונים כושלים, הלהקה התפרקה.
במקביל, ניסה את כוחו שלום חנוך. נישא על גבי הצלחתו הפנומנלית ככותב להיטים ישראליים עם ניחוח ביטלסי, האמין חנוך כי האנגלים יקבלו אותו בזרועות פתוחות. בטרם יצא האלבום "פלסטלינה" ב-71', עזב חנוך עם משפחתו את הארץ והתיישב בבירה הבריטית. לאחר ניסיונות שונים במסגרתם עבר עם גיטרה בין משרדי חברות התקליטים כשהוא שר את "מאיה" בגרסה אנגלית, יצר חנוך קשר עם דיק ג'יימס, שהיה המו"ל של הביטלס ואלטון ג'ון, והקליט אלבום עם מספר משיריו שתורגמו לאנגלית. האלבום קיבל אי אלו ביקורות טובות, אך לצערו של חנוך כשל במכירות.

שוליים מינימליים

לאורך השנים ניסו את מזלם מספר אמנים נוספים, כמו שלמה גרוניך, שהקליט חצי מאלבומו "קונצרט" בשפה האנגלית, ויגאל בשן, שהסתובב ארבע שנים באירופה וכמעט חיסל בכך את הקריירה הישראלית שלו, אבל אלו שממש עשו קריירה כאמנים מקליטים היו "מינימל קומפקט". ברי סחרוף, סמי בירנבך ומלכה שפיגל, יחד עם רמי פורטיס לסירוגין, הקימו בהולנד בתחילת שנות ה-80 את "מינימל", שאמנם היתה מאוד פעילה כלהקה אלטרנטיבית לאורך כל העשור. הלהקה הקליטה מספר אלבומים מעניינים למדי, ששימשו כבית גידול לסחרוף בדרכו אל השורה הראשונה של הפופ הישראלי, אולם הלהקה מעולם לא זכתה להצלחה מסחרית גדולה, כך שבסופו של דבר, העדיפו פורטיס וסחרוף לחזור ארצה.
הבאים בתור היו ג'ף שפירו והדר גולדמן, הלוא הם חברי להקת סיאם, פליטי הפינגווין המצליחים - שהיו כנראה אמני הפופ הישראלים הכי חסרי מזל בכל הזמנים. הם פעלו בלונדון משנת 86', אבל נאלצו לשנות את שם הלהקה ל"Blue Room Orchestra". אחר כך הם הוחתמו בחברת האינדי הגדולה "ראף טרייד", שלרוע מזלם התרסקה, ובשנת 1990 הם הקליטו אלבום בחברה בת של "איילנד", בהפקה שעלתה 100 אלף פאונד, שלבסוף נגנז מסיבות שונות ומשונות. משם הם כבר לא התרוממו, ומהקריירה המוזיקלית שלהם נותר רק מופע איחוד מרגש שנתנו ב-1996, ומשרד פרסום אחד מצליח ביותר.

סופרסטארים באזור הדמדומים

סיפור הקריירה הבינלאומית של דייויד ברוזה היה באמת סיפור של גורל אכזר. אחרי ההצלחה הפנומנלית של "האשה שאתי", הוא החל לחשוב על קריירה של טרובדור מצודד בשוק האמריקני. מצויד בכשרון הנדיר שלו כגיטריסט, זמר ופרפורמר, הוציא ברוזה מספר אלבומים באנגלית שקיבלו ביקורות אוהדות. הוא אמור היה לשמש כזמר ראשי באלבום של אל דימיולה, אך הגיטריסט המרושע החליט להחליפו ממש בדקה האחרונה ללא כל הסבר. לאחרונה השיק ברוזה אלבום חדש בספרדית (איך הוא לא עשה את זה קודם?), והספרדים, כך מספרים לי, מתרשמים ממנו לטובה.
זמרת ישראלית נוספת שניסתה את מזלה בחו"ל היתה ריטה. בשנת 1986 הוציאה אלבום ראשון באנגלית, "לשבור את הקירות האלו", בו נכללה גרסתה ל"רוקסן" של להקת פוליס. לפי הדיווחים של הליקון, האלבום נמכר בכ-40 אלף עותקים והתקליטון מכר 140אלף עותקים ברחבי אירופה, אך ההצלחה בארץ היתה כל כך מדהימה עד שריטה נאלצה לקצור את הפירות המקומיים. לפני שנה חבקה ריטה אלבום נוסף בשם "Time For Peace", בניסיון נוסף לעשות את זה דווקא בשוק הצרפתי, שידוע בפתיחותו למוזיקת עולם ולאמנים ים-תיכוניים, אולם מוקדם עדיין לקבוע את גודל הצלחתו של האלבום.
והמסורת ממשיכה גם בשנות ה-90: אחינועם ניני כבשה את אירופה. מופקת על-ידי גדולי עולם (פט מתיני הפיק לה אלבום אחד), פגעה ניני בלבבות הרגשניים של האיטלקים והצרפתים והיתה לדיווה ישראלית מצליחה, אם כי המבקרים הבריטים התקשו ליהנות משיריה.

ממכרה הזהב אל הלא נודע

לאחר ההצלחה המדהימה שלו בכלל, ושל האלבום "המכתב" בפרט, ארז אביב גפן את המזוודות ומנהלו האישי ונסע ללונדון בשלהי 95'. מצויד בלחניו הקליטים וברזומה שלו כאמן ישראלי מצליח, קיווה גפן להקסים את הבריטים. אבל המבטא הישראלי היה בעוכריו, ולאחר שנה וחצי של ניסיונות בלתי פוסקים הוא נאלץ לחזור לארץ, להצלחה, לקהל החם ולאלבומו המוצלח: "חלולים". לאחרונה הוא עובד על אי.פי חדש עם סטיבן וילסון, סולן "פורקיופיין טרי", כך שהוא טרם אמר את המלה האחרונה.
להקת "מוניקה סקס" ניסתה אף היא להצליח בניו-יורק, לאחר שאלבום הבכורה "פצעים ונשיקות" הגיעה לזהב, אבל בשלב כלשהו זנחה את הרעיון. חשוב לציין שבניו-יורק עובדים מוזיקאים ישראלים רבים, ביניהם אורן קפלן ותמיר מוסקט, שחברים בהרכב המצוין "פיירווטר".
במקביל היו מספר פספוסים ישראלים: דנה אינטרנשיונל לא ניצלה כראוי את המומנטום של "דיווה", ונועה תשבי, שזכתה בארץ וביפן להצלחה עם אלבום הבכורה של "נונה", הודיעה לפני שנה על קיום מגעים עם חברת תקליטים אמריקנית גדולה, אך מאז לא דווח על התקדמות כלשהי.

שבדיה? אנחנו?

אם כן, מלבד ההצלחה של עופרה חזה (וגם זו של מייק בראנט בצרפת), עד עתה התקשו האמנים הישראלים להגשים את חלום ה-MTV, ואלון אמיר, איש המחלקה הבינלאומית של הד-ארצי, מנסה להסביר: "הכל מתחיל באטיטוד, בגישה. בשבדיה, נורווגיה ופינלנד, הזמרים שלהם רגילים לשיר באנגלית כבר שנים. ה"קרדיגנס" היא דוגמה טובה, אבל אפשר לציין את התעשייה הסקנדינבית באופן כללי, ככזו שהתמחתה ביצירת מוצר עם קריצת עין לשוק האירופאי והאמריקני. "נונה" הישראלים ניסו לשיר באנגלית וכבר עשו להם פוזות. יש כאן אנשים מוכשרים; עופר מאירי, שהפיק לדנה ברגר את אלבומה האחרון הוא דוגמה טובה, אך החשיבה אינה מספיק אירופאית או בינלאומית. באירופה יש אלפים שעושים את עם מבטא טוב, ומה שהכי חשוב שזה החשיבה וההשקעה בעיבודים. איך אמיר פיי גוטמן, שמנסה לעשות פופ, יכול להתחרות בחו"ל?
ההצלחה של אחינועם ניני נובעת מהעובדה שהיא קודם כל אמריקנית עם מבטא טוב והיא פרצה בז'אנר האתני יותר, בו גם עופרה חזה נחלה הצלחה. אגב גם בדאנס הגבולות פרוצים יותר. אסף אמדורסקי, למשל, שהוא מאוד מוכשר, יכול להצליח כאמן דאנס. מאידך, יש את רוקפור שעושים את רוק פסיכדלי סיקסטיזי מצוין ומביאים מוצר טוב. ונובלמן, למשל, יצר את העטיפה הכי מוצלחת שראיתי כבר שנים. כל האמנים שציינתי יודעים שזה לא קל ועובדים קשה כדי להגשים את מטרתם. אמנים ישראלים רבים בטוחים שזה קל מאוד לעשות את זה שם. עבדתי עם דנה אינטרנשיונל בניסיון לפרוץ לחו"ל, וזה נפל על חוסר ידע, ולא נעים להגיד - על טיפשות".

עד הקצה

מכשול גדול שעמד בפני האמנים הישראלים, שחשבו לפצוח בקריירה בינלאומית, היה הקושי להתחבר לשפה האנגלית, והעובדה שעיקר כוחם נבע דווקא מהאפיל הישראלי שלהם, מה שאי אפשר להגיד על גל האמנים החדשים. השירה של הדרה לוין, למשל, היא אמריקנית למהדרין והיא מחוברת לשפה האנגלית בכל רמח אבריה. אלי לולאי, סולן רוקפור, נשמע טוב בשפתם של קינג קרימזון (האזינו לשיר "President of Me", הטוב בתקליט), ונדמה ששי נובלמן, שזה עתה הוציא את אחד האלבומים הכי טובים שהוציא אמן ישראלי באנגלית, ממש חולם באנגלית.
מה שמשותף לרוקפור, נובלמן ולוין, היא העובדה שבמשך שנים הם חיים את המוזיקה שהם עושים ושואפים לעשות. יש להם חזון אחד קבוע, נטול טרנדים ואופנות והם מכוונים לשם, ללא היסוסים, עצירות והנחות. ואם הם כבר חיים את תרבות הפופ האנגלו-סקסית, אז עדיף שיעשו את זה בשפת המקור, מבלי לאלף את עצמם כדי שיר בעברית. סביר להניח שיהיה לרוקפור ולנובלמן, שמכוונים ממש לשווקים הבינלאומיים, קשה מאוד להצליח - אולי בלתי אפשרי - אבל מי יודע, עולם הפופ אינו צפוי ויכולות להיות הפתעות. בינתיים הם יכולים לנחם את עצמם בעובדה שאמנותית הם לוקחים את עצמם עד הסוף, עד הקצה.

כתבות על רוקפור ("רוקפור. באנגלית זה נשמע אותו דבר"), שי נובלמן ("טריפ בהיסח הדעת") והדרה לוין ("אוטוסטרדה של רגשות"), ראה תחת "כתבות נוספות".