קינג אוף דה בונגו

השבוע סעדתי בבר יפני מתוקשר ומעוצב להפליא, זאת אומרת אין צ'אנס לשמוע את עצמך, התאורה מזכירה תא של נידונים למוות, וברקע, איך אפשר בלי מוסיקת המסעדות האולטימטיבית עכשיו: מוסיקה קובנית. על הבר ניצבו בשורה עובדים שחזותם אומרת מזרח רחוק ומבטם קפוא. ניסיתי לחשוב מה עובר עליהם בין חיתוך לגלגול הסושי כשהם שומעים ערב-ערב את הקובנים הצוהלים, וכמובן שהזדהיתי מיד. הפעם האחרונה ששמעתי מוסיקה קובנית היתה לפני שלושה שבועות בברצלונה. זה היה במועדון עתיק עם נברשות ענקיות, פרקט ריקודים ממורק ומלצרים עם פפיונים. על הבמה ניצבו 20 איש, זמרות רקע, רקדניות ושני זמרים שהרקידו את הקהל שנע בטווח גילאים שבין עשרים לשבעים. כך צריך כנראה לשמוע מוסיקה קובנית; כשרוקדים אותה. ולמרות שבשעה 2:30 בלילה התחלפה התפאורה ואת המועדון אכלסו צעירים שבאו לסט של הדי.ג'יי, האווירה השתלבה מצוין וחלק מהחוגגים המשיכו לרקוד הלאה. נזכרתי ביאפים הלחוצים בכיסאותיהם במשכן לאמנויות במופעי מוסיקת עולם, ובמופע של חברי הבואנה ויסטה לפני שנתיים, ושמחתי לראות שסוף סוף המוסיקה הזו יוצאת מההיכל המגביל אל החוץ, למקומות שראוי וכדאי לשמוע בהם מוסיקה שנועדה גם לרגליים.
ההרגשה הטובה נמשכה כשבמקביל לאלבום החדש של מאנו צ'או שודרה בערוץ ארטה לפני שבוע תוכנית שעקבה אחר מסע ההופעות שלו בדרום אמריקה. לעיתים רחוקות מגלים טיפוס צבעוני ומלא קסם כמו מאנו צ'או בפופ הנוכחי, האפרפר והצפוי כל כך. ראשית הוא מתגורר בברצלונה – וזו כבר נקודה לזכותו. האיש משמש שגריר של רצון טוב, נשמה ענקית והזדהות נדירה עם העמים היוצאים סוף סוף מהחושך שכפו עליהם מאות שנות שלטון קולוניאלי ומגלים את המורשת האינדיאנית שדוכאה, הושמדה והושפלה עד כה. צ'או עם חבורתו הצבעונית חרש מדינות כמו בוליביה, אקוודור, מקסיקו , ושיאו של המסע היה בפרו במהלך הבחירות של שנת 2000, שבהן הוחלף הרודן פוג'ימורו (ממוצא יפני) אחרי שנות דיכוי מעיקות.

רדיו במבה

בעיצומן של הבחירות הסוערות הופיע צ'או בכל מקום אפשרי, חגג אחרי הופעות בבתי קפה וברים מקומיים כשהוא מצהיר ש"זו הדרך שלי להפגין נוכחות בכל מקום, בכניסה גרנדיוזית ויצירת רעש" - ניגוד מוחלט למוזיקאים עכשוויים שמגיעים בטיסה להופעה ועוזבים מיד אחריה. זו כנראה הפריבילגיה של מוזיקאים שעדיין לא הפכו לסופר-סטארים, ומי שזוכר את ניק קייב מבלה ערב-ערב ב"גלולה" ז"ל, ואת סוזי (מהבאנשיז) מתרחצת בלילה בחוף המערבי , מכיר את הסוג הזה, שרווח בעיקר בשנות השמונים, כשמוזיקאים שבאו לארץ נהגו לערוך סשנים להנאתם על בימת הפינגווין גם אחרי ההופעה ובילו בתל אביב עם המעריצים.
כך או כך, צ'או נפרד מפרו מלווה בצעקות "מאנו צ'או לנשיאות" למרות שנמנע ככל האפשר מהתבטאויות פוליטיות במדינה המסוכסכת הזו . אך הוא לא נמנע מהבעת דעה במקסיקו, בה העלה על הבמה מורדים זאפאטיסטים וצידד בכל הזדמנות בדרכם להכרה.
צ'או, יליד פריז, בן להורים מצפון ספרד, החל את דרכו המוזיקלית בלהקת "מאנו נגרה", ששילבה את מורשת הפאנק של הקלאש (מקור השפעה חשוב ביותר לדבריו) עם מוסיקה צוענית, מרוקאית ורגאיי, והכל עטוף בניחוח אקורדיאון צרפתי ומורשת שנסיונרית ברסאנסית. אחרי שהנגרה התפרקו פנה צ'או לקריירת סולו והקים את הפרויקט הנוכחי שלו, "רדיו במבה", מעין קולקטיב מוזיקאים מכל הסגנונות האפשריים שמקליט יחד ויוצא להופעות כל פעם עם חלק אחר מהחבורה, שמתקבצת בביתו המצועצע של מאנו בברצלונה.

פרנק זאפה משועשע

לפני שנתיים שמעתי את אלבום הקודם שלו, ששמועות עליו עברו בלונדון ופריז ובישרו על "סוג של פרנק זאפה אתני משועשע" (הגדרה של חבר מלונדון) והשעשוע היה אכן גדול והגיע לארץ במהירות גדולה יותר מהטיסה שלי חזרה. "קלנדסטינו", עם הגרסה המחודשת ללהיט של מאנו נגרה "קינג אוף דה בונגו" הפך לפריט חובה בתוכניות קיץ כמעט כמו האלבומים של אתניקס. נראה לי ברור שגם האלבום החדש, Espenanza, יהפוך ללהיט קיץ הכרחי. מין אלבום שכזה, דומה להפליא לקודמו, שמהתל בשומע וסוחט ממנו חיוכים וציחקוקים אינסופיים, ועדיין מקסים, קליל ונדיר ביכולתו לכבוש את הלב (אני לא מאמין שהמילים האלו יוצאות מהמקלדת שלי; תראו מה זה עושה לי). בקיצור, להיט קיץ אמיתי מאדם שנשמע ונראה אמיתי, וגם לובש חולצות של קבוצות כדורגל.
אין צורך לשאול מה יש באלבום הזה, אלא מה אין בו. את התשובה אפשר היה ללמוד מצפיה בקטעי המסע באוטובוס של הלהקה בדרכי פרו: נגן אחד שר לו שנסון ותיק של ג'ורג' ברסאנס ואחר צרח בקולי קולות קטע דאב של אדריאן שרווד, ואלה רק שניים מהסגנונות. אלבום גדוש בצלילים קריביים, לטיניים, רגאיי, קצת מרוח הפאנק הוותיקה, ראי אלג'יראי מסתלסל, ביצוע מלא השראה ודמיון לשיר המרוקאי Denia, ועל הכל שורה רוח העליצות והנהנתנות שמכבירה ברצלונה על כל מי שנכנס בשעריה. צ'או עצמו אינו אדם בעל משנה פוליטית סדורה כמו עמיתיו ה"חשובים" לעולם הפופ, אבל הוא לא מהסס להביע דעות לא פופולריות שתומכות בעצמאות מוזיקלית והשתחררות מחברות התקליטים הגדולות. הוא לא חושש לצאת אפילו נגד החברה שמלווה אותו כבר יותר מעשור, "וירג'ין". הוא מזדהה עם הקבוצות שדוגלות במיסוי הבורסה, ומחבב כנראה (בחצי חיוך בינתיים) את האנטיגלובליסטים. הוא תומך בשחרור דרום אמריקה מהקפיטליזם האמריקאי , ובסך הכל מצהיר על עצמו כעל אזרח ההווה. אם עדיין לא מצאתם לכם מרענן רשמי לקיץ, הנה הוא מונח לפניכם. עכשיו רק צריך למצוא חוף ים, איזה פאסטיס לבנבן, מנגל נייד, ואחרי שבודקים שאין שום חפץ חשוד לרקוד על החול.