איש נחמד הוא מיסייה מוריסו

מה היה קורה אילו? גם כשהתעמקתי בהיסטוריה לא אהבתי את השאלה הזו. זה מזכיר לי את המבצעים של מוסף הארץ בנוסח: 100 הרגעים הגדולים של הנקניקיה, או עשרת הגשרים הטובים ביותר ששווים התאבדות בקפיצה. אין לי משהו מיוחד להגיד על מוריסון וגם לא על ג'ניס ג'ופלין. מה כבר היה קורה לג'ופלין אם הייתה חיה? הרי היא הייתה מתה עוד הפעם, יש ענקי רוק שאין להם כנראה זכות קיום, אלא בתור אגדה והייתי מעדיף שיישארו כך.
מדובר במוזיקאי הדור השני של הרוקנרול. אם הדור הראשון חטף מכה ממותם של אגדות רוקבילי, כמו אדי קוקרן באדי הולי (היום בו מתה המוזיקה לפי עוגה אמריקאית של דון מקלין), ושיתק כמעט את היצירה האמריקנית בראשית שנות ה-60. הדור השני, שאיבד בשנתיים עוקבות את הנדריקס, מוריסון, ג'ופלין, מאמא קס אליוט, טים באקלי, וקצת לפני את בריאן ג'ונס, המשיך להתקיים ולפרוח גם ללא השמות הגדולים הללו. בשנות ה-70 הוא כבר היה פריך פחות ושרד זעזועים ללא קושי מיוחד.
אז מה היה עושה היום מוריסון? חברי רנשה, הקריא לי סיפור שכתב לפני כמה זמן על מוריסון שאוכל שקשוקה בבלומפילד, סיפור מצחיק מאוד; שאלתי אותו אם ג'ים שלו הוא שמן, והוא ענה לי שדווקא לא. אצלי מוריסון הוא דמות בנוסח מרלון ברנדו: ענק בצעירותו שהפך ענק פיזית בזקנתו, כאילו המשך פיזי מוגזם למעמדו כשחקן ענק בצעירותו.
אז, ג'ים, מאה ושלושים קילו, עם זקן ושיער ארוך עדיין מלא זכר לימים הטובים, הוא זקן לוחמני, קצת ממורמר על חבריו שממשיכים לעשות כסף מהחוויה שעברו יחדיו בימי הפסיכאדליה של שנות השישים. הוא מנהל כבר שנים משפטים נגד ריי מנזאנרק, ולאחרונה נגד אוליבר סטון ו-ואל קילמר על הפיאסקו שעשו ממנו ב"הדלתות" המשונה והמופרך שלהם. ג'ים, כועס במיוחד ששיבצו את מג ראיין כבת זוגו הקולנועית. הוא העדיף את וינונה ריידר; ענין של טעם, לטענת סטון וקילמר, מה שלא משכנע במיוחד את מוריסון ופרקליטיו.
בכלל, מאז פריז, ג'ים חושב שהוא סוג של סמואל בקט, גולה מרצון בפריז, כותב מחזות, ומקריא שירה במועדונים קטנים. דווקא מצליח לו, תמיד ידענו שהוא ידחוף את הקריירה שלו לכיוון עמוק יותר. הוא מרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון. הציבור הצרפתי מכבד אותו, הם תמיד העריכו אומנים אמריקאים שבחרו לגור בארצם, וג'ים מחזיר להם אהבה. הוא מתארח תכופות בתוכניות של פיבו, יושב ברצון בחבר השופטים שמחלקים כל שנה את הגונקור לסופרים מוכשרים. איש נחמד ג'ים "מוריסו", כפי שמכנים אותו ידידיו הצרפתיים. מי היה מאמין שאינטלקטואל עב הבשר זה היה פעם כוכב רוק חושני ומסעיר?