בזכות הדאגה

צריך לומר משהו בזכות הדאגה. בזכותה - ובגנות המבטלים אותה והתוקפים את מדיניות האיפוק וההבלגה של הממשלה.
הרבה יש לומר בזכות אומץ-הלב והנחישות. גילויי התכונות האלה אצל אנשי ההתנחלויות, המסכנים את נפשם על הגנת יישוביהם, ואינם נסוגים ואינם נוטשים גם כאשר יום-יום מתנכלים לחייהם, אורבים להם בדרכים, תחת כל שיח ומאחורי כל סלע, ראויים להערצה. בעידן הדוניסטי זה בישראל של המאה ה-21, כשהאידיאל הרווח הוא עשות כסף הרבה וחיות בטוב מתוך אנוכיות ללא-מצרים - זוהי תופעה נדירה, המזכירה את עמידת הגבורה של אנשי המושבות, המושבים והקיבוצים מול הפורעים הערבים, לפני קום המדינה.
כמו בימים ההם, הם אומרים היום - וביניהם אמהות ואבות ששכלו את בניהם - "הם לא יפחידונו!", "ואף-על-פי-כן ולמרות הכל, ארץ-ישראל!" נוכח העמדה האמיצה והגאה שלהם - רק לחמלה ראויים בעלי טורים, שדרנים, בדרנים (כולם הומניסטים לעילא ולעילא, שוחרי שלום וצדק) שמלגלגים עליהם, מתקלסים בהם, מאשימים אותם בכל הצרות שבאות עלינו, ולא חשים שום אמפתיה לכאביהם.
ובכל זאת, צריך לומר משהו בזכות הדאגה. כי יש מקום לדאגה עמוקה באשר לצפוי לנו אם תזנח הממשלה את מדיניות ההבלגה ותשעה לדורשים להשתלט במתקפה משולבת על הערים הערביות, על הכבישים הראשיים ועל כל הצמתים האסטרטגיים.
מי שרואה בעיני רוחו ניצחון "חזק, מהיר ואלגנטי" בנוסח מלחמת ששת הימים - שוגה באשליות. אם יצלח המהלך הזה, תתלקח פה מלחמה אזורית בהשתתפות מדינות ערביות. מלחמה כזאת כי תפרוץ עלולה להיות נוראה מכל המלחמות שידענו עד כה וההרס ומחיר הדמים שתגבה לא ישוערו. ואם יקרה נס, והמדינות הסמוכות יירתעו מלהתערב - תבוא מיד התערבות של המעצמות הגדולות ושל הקהילה הבינלאומית, שהתוצאה היחידה שלה תהיה החזרת המצב לקדמותו, ולשווא היה כל הדם שנשפך.
הכרח הוא לראות את הצפוי בעיניים פקוחות, ללא נסיונות של טיוח. יש לעשות הכל, אם כן, למנוע אסון כזה. להיות נכונים ל"וויתורים מכאיבים", לרבות פינוי התנחלויות מבודדות והתכנסות לגושי ההתנחלויות הצפופים. צעד כזה נכון לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה אסטרטגית, ויש לראותו כמו האילוץ "ליישר קווים" בחזית מלחמה, שיפור ההגנה. המתנחלים עצמם, אם לא יהיו שבויים בידי תפיסות מקובעות, צריכים לתמוך בכך.
ברור ש"קורבן" כזה לא ישביע את תאוות המולך. השאיפה הלוהטת של הפלסטינים לחיסולה הפיסי של ישראל לא תחדל והפיגועים לא ייפסקו. על כך מעידות כל ההצהרות המושמעות בכל הרמקולים הפלסטיניים. מעידים על כך גם הסקרים, המלמדים שכ-80% בעם הזה תומכים בהמשך האינתיפאדה עד השגת המטרה הנ"ל. אבל כל ההיסטוריה שלנו במאה השנים האחרונות רצופה במאמצים חוזרים ונשנים לעכב את ההתפרצויות האלימות של ערביי אארץ-ישראל, אם בהתגוננות בנשק ואם בנסיונות פשרה. מטרתם נשארת אותה מטרה, ממנה לא יסורו, אבל כל עיכוב כזה, שלאחריו אנו מקדמים עוד ועוד את בנייתה וחיזוקה של היישות שלנו, מחדיר לראשם את ההכרה שאת המציאות הזאת אי אפשר לבטל ואי אפשר לחסל, והכרח להשלים עמה.
זה הסיכוי היחיד למניעת מלחמה כוללת, אכזרית, שתמיט חורבן והרס על שני העמים, שאחד מהם הוא עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב.