מכתבים לדורמיר

יקירתי,

נולדתי ביום חג. עטיני השמים הזליפו עלי מחמאות וסוכר. הייתי פיית אקליפטוסים אמיתית - מעופפת בשמלתי המבושמת ובוראת כוכבי ריבה נהדרים. לא הייתי ממושמעת, חיתולי מלוכלך, וערוותי מפרישה מיצים בטמטום, ללא הרף. האנשים העריצו אותי, סגדו לי. אך ראי, מה נותר ממני כעת! ממלותי אין להציל אלא נפח של רצון טוב או חכמה.
אך נניח לכך לעת עתה.
הקיום קשה, וזה ימים ספורים כמעט שלא בא מזון לקיבתי הצמוקה (תודה על המעיל החם ששלחת לי), ובלילות אני שומע, בינות לטפטופי המים הדולפים לחדרי הקפוא מבעד לתקרה, את רחש תולעי המזרן הקירחות לועגות לי ומנבאות רעות. ולמרות כל אלה, אני שואב כוחות פלא ממעייני הכמוס. וכן, בין השאר, גם ממך, נפש רחמנית.
באוניברסיטה הבריות אינן מגיבות כלפי בחיוב. ליתר דיוק, הן מתרחקות ממני כמו הייתי מוכה שחין. נו מילא, אין לי עניין בהן בלאו הכי. אחותי החכמה, לו היית כאן לעזור לי לעבור את חודשי החורף משרי המלנכוליה.
מצאתי עבודה כשוליית סנדלר. הכסף לא רב, אך אני מוצא סיפוק מסוים בתפירת עורות - מדמה אותם לבשרם החי של אויבי. גם מזה אני שואב טיפת אושר. ממעט הכסף שחסכתי, קניתי אוגר. הביני - אין לי כסף לאוכל ומחייה, ואני קונה חיית מחמד! אין לך מושג כמה הדבר חשוב לי. הו, ידידת תעתועים! לו רק יכולת לראות את הרחוב שבו אני גר, כאשר השלג מכסה אותו באישון ליל, והחשמלית העוברת מצלצלת ומספרת לי סיפורים של עשרות אנשים.
כן, אני עייף. החומר שממנו קורצו מלותי הולך ואוזל. מה אעשה? אולי אפרום לי נערת מחצלת לעשות מחוט ישותה האומללה לצון מאוננים? אהובה! לפתע נזכרתי כי חרזתי שיר חביב לפני ימים ספורים. רוצה אני לחלוק אותו עמך, הקשיבי:

"שחפת, שחפת" אמרתי,
"שחפת".
אהובה מאנפפת.
מה רוצה נערה? חשכת מערה.
נשארת ערה, משפשפת עורה,
לאור מנורה
קירחת.
קוראת בספרים על תשוקות נערים,
תאוות בשרים
פורחת.
כשתסגור את האור
היא תחלום על גיבור
שייקחה בינות קש ושחת.
הזוהר נקרש לנגד עיניה.
היא מתייפחת.
מה רוצה נערה? להיחבט בתקרה.
דמעתה השחורה,
תמחק האיפור מריסיה.
ועולם תפאורה
שוב יפלוט נחירה,
ויפיל בחיוך
מטוסיה.

אללי! גלמוד אנוכי! קיבת הגומי שלי מתהפכת. כוס התרעלה עודנה לפני, ואני, טפשון בן טפשון, מתעקש להמשיך לשיר. האוגר מצייץ. כדאי שאתן לו אוכל. ואת - ידידה צחה לנפש סגפנית וסוערת - כתבי אלי, אך אנא, הס מלהזכיר דברים אלו במלה שבעל פה, כי בוזזים ואוכלי חינם פשטו בדרכים, והמלה שבעל פה שוב אינה בטוחה. כתבי, אם כן, ואל תזכירי את הדבר בשום דרך אחרת.
אוהב תמיד, נוצר אותך בלבי המשתנק, ידידך ואחיך הנצחי,
דורמיר


* * *

דורמיר היקר,

טרם תגביה כוס התרעלה לחייך, ויתפשטו מרכבות האש בקיבתך, דע את מלותי הדלות, אשר בעבר נתתם מעמד של מלכות. כן, סיפורי וחיי יפים היו, אך תחתם הומשלו חשכה ואובדן. ואין המיטיב לדעת כמוך (איש בעל נפש יקירה), כי כל שהיה לי, ועברי אשר קודש במעלות אין-ספור, נושל ממני האחת, ביום שידך נופפה אלי מחלון הרכבת אל המונמרטר.
זה שבועיים מחלה זרה מצווה עלי את דאבת הגוף, וסופה - כמישת ריאה וצלע. דע לך אהובי, לא מן הדם תוצת המחלה, כי אם מן הלב המיוסר תדע את מסלולה להכות את איברנו, לענות בבשר ולהטעין בלב התרבית את תפרחת טפיליה. חיי אומללים, על שידעתי את זוהר עגבותי הניתנות בדמו הסמיך של חונכם - אתה דורמיר. ואני - הלל לזרע רקובים - אלוש בעגמה את פקעת שערי, אמרוט בעור גופי בסערה, על עתידי הרע כאהובה ניצחת.
וזה אשר קרה:
לפני שבועיים מצא אותי רופא העיירה, הד"ר ג'ספר, שרועה על מדרגות ביתי ופי פעור, אך אוויר אינו שב ויוצא ממנו. עפעפי היו נעולים וסומק לחיי נגוז אל הרוחות. והנה, הרופא מכה אותי בבית חזי שלוש פעמים: אחת, שתיים שלוש! מכות כגרזן, ועיני נפקחות, מהעלבון. מסך עפעפי עלה בשנית, עיני נתגלגלו מעט על נימיהם, ושבתי בכעסי אל עולמנו זה, ברת תוקף נשמתי התועה.
יקירי, אינך יודע מידותיהם של ייסורי, קראתי לשובך מן הבוקר עד הליל, עד כי נפוצו נגיפים בדמי.
ואז זוכרת אני, כי טרם נפלתי אל אותה תרדמת, שמך חצץ את מוחי. דורמיר, דורמיר, דורמיר (זוכרת אני כעת את פרצופך). אל דאגה, ישועתי לא איחרה לבוא.
דון וקרלה מיד הציעו להלין אותי במשכנם הסמוך. עטים ומוצצים, פרעושי חנופה העולקים על כל מצווה טובה כדי להסדיר את חשבונם עם האל. מרירה אני. הייתי מתאמצת להוקיר תודה, אלמלא קרלה זו, העושה עצמה משוררת. קראתי אחד משיריה. חורזת עליבות צרת מוחין. מוטב לה שתשכיר אבריה כפרוצה, משתעלה את כזבי דמיונה הרדודים על דפים כה יקרים, כאלו. מוטב לה שתחוויר כל עת שהיא פוגשת בי בחדר זה שנידבה לי בביתה. כן. יש פה חדר שרוחבו קצר, אבל יש בו חלון. מיטתי מוצעת בסדינים לבנים, ולידה שידה דרוכה ונכונה באמצעי הבראה שונים ומשונים. שלושה בקבוקים חומים, עשר מרקחות שקופות וחמש תמציות הניתנות בטפטפת - כולם יעודם דומה - רפואה (הד"ר ג'ספר אמר: נסתמרו מחטים בריאותייך והן בקועות לאוויר הרע שבחוץ). רשת נביבים לי, ולה מזמור אחיד. הרש המבערת - הכוח המכחיד.
הוא אהובי, הרי יודעים אנו מדוע נתחליתי. ארור האל במרומים שהשאיר לי את הזכרון. זיכרון הימים שבהם הבאת לפורקן את יצרי, דורמיר של סדינים. קוסם את איברי בעניין, ומגע הנוזל הסמיך מסייע לי ברצוני לחיות.
כל אימת שמגיעה השעה ארבע במבוכו של יום, משיאה קרלה לחדר זה מגש של תה ועוגיות. ואינך יודע איזו תרעומת נתרחשה פה לפני יומיים, שהטיתי את כוס התה הרותח לכיוון בטני, מקווה שחליטת הצמחים תרשום בי אותם אותות שסימן מיץ חלציך… כמה אהבתי שעשית להטוט זה. אך אף לא רמז קל לסמיכותך שלך. כל שנותר הוא מום זה, שהטלתי על בטני, שקרלה עיוורה אותו עם שתי יריעות בד ספוגות באלכוהול. האלכוהול? נהדר הוא, כמובן. מצייר את לילותי בתובנת לילית.
ואתה - מתבסם בציוצו של האוגר. טומן אותו בכף ידך, מקרב אליו פניך. צוויץ, צוויץ, צוויץ. כן, יודעת שחשוב. ופה, מי ינעים לדלקת מחריפה, צאצא מובכר לאהבה נלעגת? כן, דורמיר - אסך לי מתמקמקת - אין לי כוס תרעלה מלבדך.
כתוב לי, כתוב לי, ידידי, אם לא, הרוח שתנשב בי היא כרוח כנף הציפור המתרסקת. עלי לסיים.

ידידתך וכומסת סודותיך,
אפולין ואבן

מתוך אמנות טקסט, כתב העת של המדרשה, בית הספר לאמנות, מכללת בית-ברל, הוצ' בבל, 208 עמ'