לשבור את הגלגל"צ

השבוע נשארתי לבד במשרד. הרדיו התל-אביבי היה פתוח. במחסן ניגנו לחילופין את גלגל"צ ו-FM 102; בתוך המפעל שצמוד אלי, לעומת זאת, קלטו תחנות ברוסית. מזל שהיו תחנות ברוסית. נכון, שם עוד מקדשים את מורשת ואנגליס ובוני-אם, אבל בתחנה הגרוזינית למשל השמיעו פתאום מקבץ אתני קסום עם שעת הצוענים וכמה קטעים נבחרים מאוספים אתניים נחשבים, ופתאום הבנתי שההתרגשות שאחזה בי, מקורה לא באהבת האתניקה, אלא בצורך להיחלץ מהטרור המוזיקלי שהנחיתו עלי שתי הרשתות האחרות. צריך להיות מטורף לחלוטין כדי לעמוד במתקפה של שמונה פעמים אר.אי.אם, שבע טראוויס, אינספור מולן רוז', ובמעין קאמבק תמוה במיוחד של סוניק, שחילחלה לתאים הנמסים במוח בקיץ שעבר והנה היא כאן שנית. העולם סוער גועש, יוצר, מלחין, מבריק, וכאן, פעם ועוד פעם, אותם שירים במחזוריות בלהות תפלצתית. מעולם לא חשבתי שאעמוד מול רדיו ואתחנן בפניו די, בבקשה, דיייייי!!
אפס. המכונה מבית קובלנץ הולמת בך ללא רחם ובמחזוריות של הצלפות שוט שיעי, באותם צלילים שפעם אהבתי, הערכתי, שרתי, זימזמתי, המהמתי, ועכשיו אותם צלילים נמסים לאט בתוך המוח כמו חומצה ומחסלים כל סיכוי שתוכל להאזין להם אי פעם בעתיד. לפני עשר שנים וקצת עמדתי מול וירג'ין רקורד בלונדון, מחכה שיביאו את המשלוח הראשון של "Out of Time" של אר.אי.אם. יופי של אלבום, חגגתי איתו כל הדרך הביתה. זה נמשך בדיוק שבוע. עוד לפני שגלגל"צ הוקמו, כבר ידעו שם בתחנה הצבאית כיצד להמאיס אלבום טוב על אוהביו. מין מיומנות שכזו שלעולם לא אצליח להבין; שבב שתקעו לכמה עורכים מוזיקליים לדורותיהם, שמניחים שאפשר לשרוף לנו את המוח ולצאת מזה בשלום (ובינתיים הם אכן יוצאים מזה בשלום). אלפי השמעות של הדיסק ההוא, ועשר שנים אני לא מסוגל לגעת בו. מאידך, למדתי להתנזר מהרדיו; לא שווה את העצבים שהורסים לך את המוזיקה, יש קלטות ומחליף דיסקים במכונית (מה גם שרשימות השידור של תחנות הרדיו הישראליות בפריפריה הרבה יותר מגוונות ומשובחות), ובבית ממילא, למעט תוכניות גטו שנועדו לאנשים מוקצים כמוני, אין טעם ברדיו למעט תוכניות אקטואליה הכרחיות בימים אלו.

שובו של הרוק

אבל בין טראויס לטראויס, התפתחה התובנה שאנחנו בעצם מדינה בשליטה בריטית מוחלטת, המנדט כנראה עוד כאן, ולמרות שרוק אמריקני אינו נזר הבריאה כשלעצמו, ההימנעות הכמעט דתית ממנו מלמדת יותר מכל על עצלות גדולה של העורכים וקובעי הטעם, שטורחים ומשבצים פה ושם איזה מס שפתיים למעצמה הידידותית ביותר למשתמש המוזיקלי. זה בולט בעיקר כשבארה"ב מככבים כעת כוכבי רוק, אחרי מחצית עשור שהתחלקה בין היפ-הופ לגווניו, דיוות פופ בשלות וילדות בשלות על תקן מיני דיוות, ולהקות בנים ובנות שנשלטות על ידי התעשייה ולמענה.
ארה"ב שייכת היום לשני קצוות, כמו שאוהבים האמריקאים: מצד אחד Tool הכבדים, הגותיים והעמוסים, ומצד שני להקת הנרדים "וויזר". קורלציה מעניינת ערך המגזין "טיים" בין השתיים במאמר בו בישר על חזרה מהוססת של הרוק, אחרי שכבר הוספד לאחר מות הגראנג' באמצע שנות ה-90. באמריקה, למעט מקומות אחדים יוצאי דופן, לא התעניינו מעולם באלקטרוניקה, שהיא קטע אירופאי, ומן הסתם גם ישראלי. קורים בו הדברים המעניינים ביותר לטעמי, אך הוא לא הצליח להציע תחליף לרוק המסורתי שאהוב כל כך על האמריקאים, ומה לעשות - שם נמצאים הכסף הגדול, הקהל הגדול והשאיפה להצלחה.

אמא אמרה לי לא לבוא

רק לפני מספר טורים תהיתי בקול לאן נעלם כוכב הרוק כפי שלמדנו להכיר. לא להקות הבנים, המוקפות בעדרי צווחנים בני עשרה מינוס; לא הדיוות, שגם הסבתות שלנו יכולות לאהוב; אלא התרנגולים האגוצנטריים שגורמים לילדים לקחת גיטרה ביד ולעשות מוזיקה (בניגוד לחברות תקליטים שלוקחות נערים ונערות ויוצרים מהם יש מאין כדי שיתאימו למוזיקה שהתעשייה רכשה לעצמה ומבקשת לעשות בה שימוש שיניב תשואות נאות).
במפתיע, כוכב הרוק החדש יכול להיות גם נרד, מין יורם כזה עם משקפיים מרובעים שלמד בקולג', שאוסף בשקדנות פריטים ממלחמות הכוכבים ומסטאר-טראק, שמכיר בעל פה את כל השמות של השחקנים ב"בבילון 5" ושהתאמן הרבה שעות מול המראה עם מחבט טניס לפני שקיבל רשות מההורים להשתמש במוסך כדי להתאמן עם החברים מבית הספר.
האבא של כל הנרדים האלה היה, מין הסתם, באדי הולי. הוא גם קבע פחות או יותר את הסגנון, את המראה היורמי, ואת הכשרון העצום שטמון במי שלא יכול להיות אלביס, חתיך, ערס עם הנענוע והבחורות, אבל חש שגם לו יש מה להגיד. הרבה באדי-הוליס עברו במעונות הסטודנטים של הרוק: אלביס קוסטלו, דיבו, שפנדאו בלט, קורנרשופ (הגירסה ההודית–אנגלית לנרדים האמריקנים), "They Might Be Giants" (שהם אולי הנרדים הגדולים מכולם), וכמובן וויזר. חבורה שהתחילה את דרכה בקליפ מחווה לחבורת הנרדים של הסדרה "ימים מאושרים", שבויים על ידי ספיק ג'ונס, סמן נרדים כשלעצמו, ומי שהרים מאוחר יותר את תרבות היורמים לשיאים ויזואליים נדירים בקליפ ההוא לפטבוי סלים.
וויזר, עם הסולן ריברס קואמו, שדומה לקוסטלו ולבאדי הולי כאחד, נעלמו אחרי אלבומם השני המצליח "Pinkerton" וחזרו השנה עם אלבום קצרצר וחמוד, לא משהו שאפשר לציין כאחד מאלבומי השנה, אבל מפתיע בעיקר במימדי ההצלחה שלו ובניסוח הפער חסר התקדים בין הקו של וויזר לביןהאלבום המהורהר והארוך במיוחד של Tool.

זעם/עונג בגרסתו הנלוזה

אני לא יוצא מגדרי למשמע חזרתו של הרוק למצעדים. זו דרך קבועה מראש שרוצפה בהרבה מישמש מוזיקלי: הראפ-רוק של קיד רוק ולימפ ביזקט, הסטון רוקרים, הניאו פאנק (פסאודו פאנק?) של גרין דיי ואופספרינג - כולם מצליחים, בעלי נוכחות מצעדית מוכחת, אבל הם רק הרצפים של הדרך. מתמיהה במיוחד העובדה שהרוק האמריקני העכשווי שלם עם עצמו ולא מציב אתגרים, בעוד שהבריטים מתחבטים עם האסתטיקה של הרוק ומנסים לגלות דרכי ביטוי חדשות. מפתיע לגלות שעל הדרך האמריקנית נוסעות עכשיו להקות שיכולות להציע אג'נדה מוזיקלית מורכבת מעט יותר מגישה שזועקת זעם/עונג בגירסתו הנלוזה ובכל מחיר. אולי לזה התכוונו האדונים המלומדים מה"טיים" שלא נוגעים סתם במוזיקה אם אין להם תיאוריה קצת יותר מעניינת. כי גם אמריקנים, למרות שאנחנו נוטים לשגות ולזלזל ברצינותם, מזהים כנראה התפתחות ומגמות ברוק במקומות הנכונים וביוצרים שמתעלים מעבר לתדמיתם התקשורתית. אבל, כאמור, כל זה לא צריך לעניין אותנו אם נמשיך להדליק את הרדיו לצלילי Sing, Sing, Sing, Sing.