שגרת המחשבה

למעלה משנה חלפה מאז פינתה ישראל את כוחותיה מדרום לבנון. מאז הפינוי, ובאופן חלקי כתוצאה ממנו, מתחוללים שינויים אסטרטגיים משמעותיים המשפיעים על המתרחש באזור לטווח ארוך. אחד הרכיבים החשובים במערכת השינויים המתחוללת הוא הכרה ישראלית במגבלות השימוש בכוח צבאי על-ידי חברה דמוקרטית, לפתרון סכסוך עם מדינה שכנה, שאינה מכבדת את התחייבויותיה על פי המשפט הבינלאומי.
האינדיקטור הברור ביותר הוא דרך הטיפול של ממשלות ישראל בבעיית החיילים החטופים, ויתר הפעולות העוינות מתחומה של לבנון. כל אלה הן הפרות בוטות של המשפט הבינלאומי ושל הסכם שביתת הנשק עליו חתומות שתי המדינות. מבחינת המשפט הבינלאומי, החתימה על הסכם שביתת הנשק בין לבנון וישראל כמוה כסיום "מצב המלחמה" שנוצר בעקבות פלישת צבא לבנון לתחומי ארץ ישראל במאי 48'. בהעדר מערכת הסכמים הדדיים המרחיבים ומעמיקים את יחסי השלום והשכנות הטובה בין שתי המדינות, קובע הסכם שביתת הנשק מצב של "שלום מינימלי" מחייב.
ממשלת לבנון אינה מתכחשת לקיומו ולתוקפו של ההסכם, השולל כל פעולה עוינת מטריטוריה לבנונית, אך למעשה, מחשש סביר להעמקת התוקפנות הסורית נגדה, היא מתעלמת מחובותיה ביחס לישראל. מעמדה הנוכחי, של "ריבונות מוגבלת" נוגד הן את האינטרס הלבנוני והן את האינטרס האסטרטגי של ישראל. ממשלתו של חרירי, אמנם בזהירות רבה, פועלת בהתמדה לצמצום המעורבות הסורית והאירנית בשטחה, דבר שיוצר ניגוד אינטרסים בינה ובין החיזבאללה.
כאשר פועלת ישראל להסדר עם החיזבאללה באמצעות תיווך כזה או אחר, היא מחזקת את מעמדו הפנימי בלבנון ומחלישה את מעמדו של חרירי ושאר הכוחות המתנגדים לסוריה. כאשר ישראל מחזיקה באזרחים שנחטפו על ידה מתחומי לבנון, היא פועלת כנגד ריבונותה, שאותה היא צריכה דווקא לחזק. כאשר ישראל מכריזה שסוריה היא האחראית לפעילות כוח עוין שפועל בתחום ומתחום לבנון כנגדה - הכרזה כזו מהווה פגיעה ישירה בריבונותה של לבנון, שמשמעותה, בין היתר, אחריות לפעולת אזרחיה.
לא כל שכן, כאשר מבצעת ישראל תקיפה צבאית בתחומי לבנון נגד מטרות סוריות. בכך היא חוזרת על מתכונת החשיבה הכוחנית שנכשלה כליל, ובשל הזמן להודות בכישלון: זה 14 שנה שלא רק שלא החזרנו את רון ארד הביתה, אלא שאין בידינו בדל של ראיה לגבי היותו בחיים.
החלופה לחשיבה כוחנית אינה שתדלנות וכניעה לטרור (!). לשם שינוי הייתי מציע למקבלי ההחלטות בישראל לנהוג באופן הבא: בצעד חד-צדדי, כמחווה לחרירי ולמתנגדי סוריה, וכצעד ליצירת יחסי שלום ושכנות טובה, לשחרר את אזרחי לבנון שהוצאו מתחומה ומוחזקים בישראל כ"קלפי מיקוח". במסגרת מחווה זו תוכל ממשלת ישראל להצהיר על כך שהיא מצפה מממשלת לבנון לפעול לשחרור חייליה ואזרחיה, ולהורות לצבאה להתפרס בגבולה עם ישראל ולהרחיק משם את אנשי החיזבאללה. לאחר פרק זמן סביר, ובמידה שלא תהיה היענות בשני תחומים אלה, תפנה ממשלת ישראל לביהמ"ש הבינלאומי בהאג בבקשה להוציא צו שיורה לממשלת לבנון לפעול בהתאם למתחייב מריבונותה. עצם הפנייה להתדיינות בביהמ"ש תהווה הלם למדינות האזור והאצה במהפך אסטרטגי שיקשה עד מאוד
את המשך המדיניות של שימוש בטרור להשגת מטרות מדיניות.