אל תטלפנו לדוקטור

פעם, לפני שנים, אסרו להשמיע ב"קול ישראל" (כך קראו לזה אז) את השיר "כושי כלב קט " של יפה ירקוני מפני שהמילה כושי נחשבה מעליבה. הימים, ימי תור הזהב של ישראל עם מדינות אפריקה שזה עתה זכו לעצמאות; גולדה מאיר, שרת החוץ, הצטלמה בבירות אפריקה מוקפת ידידים, הלבושים בצמצום. אפריקנים מצטיינים נשלחו ללמוד בישראל במכון ללימודי אסיה ואפריקה, שהיה ממוקם בצפון תל אביב הישנה בסביבה פסטורלית ושקטה, מול הבית שבו גדלתי. מדי פעם היה מגיע למקום אפריקני רם מעלה במכונית אמריקאית פתוחה, וכשעבר ברחוב אבן גבירול או ארלוזורוב היו הילדים מבית הספר מקדמים אותו בקריאות שמחה ומנופפים בדגלי ארצו המתפתחת. מספרים שהיו שם כמה מהרודנים הקשים ביותר שידעה אפריקה בהיסטוריה העצמאית הקצרה שלה, חלקם היו בעצמם תלמידי המכון לשעבר שפקדו בשמחה את המעוז הצפון תל אביבי החמים.
מאז הצלחנו להרוס כל חלקה טובה ביחסינו עם האפריקנים, ולכן, אולי מתוך תגובת נגד צברית נועזת, מקפידים עד היום קריינים בתחנות השונות לקרוא למוזיקאים שחורים "כושים". אנשים קצת יותר מורכבים, כמו פיני גרשון, פיתחו את תורת השחור לכדי מדע אנתרופולוגי מעודכן, כשהם מדלגים על ה"כושים" ונותנים בהם סימני צבע מדויקים יותר, אבל כבר עסקו בזה מספיק.
השחורים - האפרו-אמריקנים בעיקר - לא כל כך התרשמו מההתרחשויות הלשוניות אצלנו והסתפקו בכינוי "ניגר" בינם לבין עצמם, כדי לבטל את המשמעות הגזענית שגלומה בה, בדיוק כפי שבשנות ה-40 המציאו את המושג "מאן", איש, כדי לגחך את הכינוי "בוי", שכינו הלבנים את השחורים עד אז. האפרו-אמריקנים שיכללו את עולם הדימויים שלהם די הרבה בשנים מאז הגו את ה"מאן" ומי ששמע בראשית שנות הראפ את המניפסט הלשוני הלא פוליטיקלי קורקט של אייס טי, שבו הוא מונה את כל שמות הגנאי המקובלים פלוס כל המקבילות ל"כוס" ו"זין" ומזהיר מפני חשיפה לחומר הזה, לא התרגש בהמשך מהאייקון המצורף מאז כמעט לכל דיסק היפ-הופ ומזהיר מהחשיפה לשפה הקשה באלבום.

המנהיג הלבנבן של האחים השחורים

אלא שבשנים האחרונות, עם התבססותו בראש הז'אנר של אמינם, הלבן הכי שחור בעולם, הפכה האזהרה לפריט תמים. שני דיסקים בהם מככב אמינם עברו בביתי בסוף השבוע והגדירו עבורי מחדש את מצבה של המוזיקה השחורה. האלבומים, יחד עם הפרקים האחרונים של הסדרה "ג'אז", מעידים עד כמה זקוקים השחורים למהפכה שאותה מנהיג כנראה, מה לעשות, לבן לבנבן. אין זה סוד שבשנה האחרונה לא נרשמו הישגים מרשימים בתחום שהיה הפורה והססגוני ביותר בעשור האחרון.
לפחות מצפייה בדיסק הדי.וי.די "Up In Smoke", המתעד את הופעותיהם של ד"ר דרה, סנופ דוגי דוג, אייס קיוב, וכמובן ילד הטיפוחים של הד"ר - אמינם - נראה שהראפ הגיע כנראה לשלב הספינאל טאפ שלו. אייס קיוב יורד במעלית חללית לצלילי כרמינה בורנה, גולגולת ענקית שמדברת אל הקהל, ומיליון נערות לבנות שחושפות חזה בדיוק כמו בהופעות האבי-מטל לבנות. דרה, מעין מקבילה מצליחה מסחרית לחממת הנגנים הבריטית משנות השישים של ג'ון מאייל (מי שטיפח את קלפטון, מיק טיילור וענקים אחרים, איש איש בתורו), הרים מופע ענק עם פירוטכניקה שלא היתה מביישת את איירון מיידן, מוטלי קרו ו-ואן הלן בימיהם הגדולים גם יחד, אבל הותיר בפה טעם מוזר של חוויה אנתרופולוגית יותר מאשר מוזיקלית. נכון, מגניב לראות את סנופ שולף שקית של גראס (בטח מדהים) ומגלגל ג'וינט אדירים, וההתנצחויות של הכוכבים משעשעות כצפוי, אבל משהו במופע הזה זועק ומתחנן לפאנק עצבני ומתריס שיזיז את הדינוזאורים של ההיפ-הופ הצידה (או קדימה).

הזמן להחליף שלטון

משונה, אבל הראפ (ובואו נשאיר את המקרה הבעייתי של הטכנו של דטרויוט לרגע בצד) היה כנראה המהפכה האחרונה שידע עולם המוזיקה השחורה בארה"ב מאז תחילת שנות ה-70, כשג'ורג' קלינטון, בוטסי קולינס, בובי וומאק, ולפניהם ג'יימס בראון וסליי סטון כינסו את בשורת הגאווה השחורה תחת דגל הפאנקי. התיאוריות הקוסמיות של מוזיקאים שחורים - חלקם משטח הג'אז, כמו סאן רא ופרעה סנדרס - ומתחום הפאנקי, כמו קלינטון וקולינס, השפיעו על אפרו-אמריקנים רבים שהפכו עצמם למעין חיזרים שחורים בגרסאות צבעוניות עד כדי הגזמה וגיחוך. חלק מהתופעה התנקז בסופו של דבר לדיסקו, הגרסה המסחרית, שהצליחה להגיע לקהל שנרתע מהמורכבות של קלינטון ושות'.
הראפ, שהתחיל פוליטי מאוד, גרר את עצמו בעקבות ההצלחה העצומה למחוזות שלא שיער שייגע בהם כלל. הוא נראה היום כמו המופעים של יס ואמרסון לייק ופאלמר, רק עם הרבה קללות ועוצמה, ומבדר בהרבה.
אמינם, הצלע הלבנה, שהבריק גם במופע, הוא כיום האלטרנטיבה המשמעותית ביותר, וגם הוא בא מתוך הממסד עצמו. גם בדיסק החדש שלו עם הרכב הראפרים D-12, בו הוא חתום כמפיק ואורח לבני טיפוחיו - ביזאר, סוויפט, קוניווה וקון ארטיס - הוא ממשיך לתפקד כטבלואיד מזמר. אותם לכלוכים על בריטני ספירס, אן סינק, לימפ ביזקט ומי לא, והוא מציב אותם בכל פוזה אפשרית. הם מוצצים עבורו, נדפקים בתחת, עושים סקס עם טראנסווסטיטים, עם הסבא והסבתא, והכל מהול בברוטאליות חסרת מעצורים, לעיתים יותר מפחידה ממצחיקה. אם ראפרים מבוגרים עדיין נהנים להגיד פיפי קקה (ופאק, ביץ', קאנט ואס) ופותחים כל דיסק עם יריות אקדח ודיווחי חדשות בקולות של קריינים סמכותיים, אז אמינם והבחורים עושים אותם דברים, אבל בריבוע.

ואולי הבשורה תבוא מהמוקה?

אין ספק שאמינם, שמצליח למרות הכל להיות נושא לחנופת הממסד ולשנוא נפשו כאחד (אפילו מדונה, שגוננה עליו בפטרונות לפני טקס הגראמי, זוכה לבושתה לנחת לשונו באחרונה, כי אף אחד לא זכאי אצלו) ימשיך רחוק ומרתק, אבל הוא בודד במערכה. דומה שהישועה לא תבוא מצד חבריו למופע ולמסדר של הד"ר. אולי יהיה זה הסול של דיאנג'לו, אולי סול ויליאמס, שלמרות אלבום הבכורה המרשים שלו רחוק מהשפעה, אולי ברגעים אלו ממש מתרחשת בגטאות מהפכה שעוד לא הגיעה רחוק כל כך עד לכאן, ואולי הישועה תבוא מהגל ההיפ-הופ הבריטי החדש עם ההשפעות הברורות יותר של דאב ורגאיי.
לקראת סיום הסדרה המרתקת על הג'אז, סידרה שאולי יותר מכל מבצע טלוויזיוני אחר בשנים האחרונות הצביעה בברור על הולדתה של המוזיקה מתוך המצוקה הבין-גזעית בארה"ב, מצוטט אורנט קולמן, מי שטבע את המושג "ג'אז חופשי", כשהוא אומר: "השאיפה שלנו היא למשהו מעבר למה שירשנו". כיום אין בנמצא מישהו שימתח את גבולות המוזיקה השחורה מעבר למה שהיא כרגע. זה נחמד לשמוע מפוחית בלהיט של "Purple Pills" - כמעט שחור נושק ללבן נושק לשחור - אבל זה לא ממש מספיק. שבעה חודשים ללא דיסק היפ-הופ מבריק אחד, זו כבר מוזיקה במשבר. פיני, מה אתה אומר על זה? אולי הבשורה תבוא מהמוקה דווקא?