כל ההתחלות קשות

הבארון פייר דה קוברטן היה קצין בצבא הצרפתי שקיבל מנוי מהממשלה לבחון את הסיבות לחולשתו של הצבא הצרפתי. בדיקותיו הביאו אותו לאנגליה, אימפריה עולמית באמה ה-19. דה-קוברטן השתכנע כי עוצמתו של הצבא האנגלי נעוצה בחינוך לספורט בבתי הספר האנגליים.
דב-קוברטן החל בטיפוח הספורט בצרפת, אבל במהרה החל להגות ברעיון גדול עוד יותר: חידוש המשחקים האולימפיים שהיו נהוגים ביוון העתיקה יותר מאלף שנים קודם לכן והופסקו בצו הקיסר הרומי בשנת 393. הברון פרסם את הרעיון בשנת 1892 וב-1894 כינס ועידה בפאריס, בה השתתפו מחנכים, אנשי ספורט ורומנטיקנים אחרים שהאמינו ברעיון חידוש המשחקים. אווירת סוף המאה ומגמות רומנטיות באמנות ובתרבות הוסיפו וליבו את הלהבה האולימפית שהוצתה.
הרעיון המקורי היה לערוך את המשחקים הראשונים בשנת 1900, אבל ההתלהבות מצד 2,000באי הכינוס הייתה כל כך גדולה שהוחלט לקיימם כבר ב-1896 באתונה, בגלל הקשר ההיסטורי. היוונים הפגינו התלהבות גדולה לארגון המשחקים, אבל הרבה כסף לא היה להם. תרומות של יוונים עשירים מארצות הברית אפשרו את קיום המשחקים בסופו של דבר.
ב-6 באפריל ה1896 הגיעו 80 אלף צופים אל האצטדיון האולימפי באתונה, כשעוד עשרות אלפי מתכנסים על הגבעות שסביבו. ברחבי יוון ערכו הכפריים טקסים נוספים לחגוג את קימום המחודש של המשחקים. 245 ספורטאים מ-14 מדינות השתתפו במשחקי אתונה, כולם אגב גברים. רק 13 עיתונאים זרים נכחו ביוון בזמן המשחקים. מרבית המשתתפים הלא יוונים היו מהאריסטוקרטיה האירופית או מהאוניברסיטאות היוקרתיות של ארצות הברית. אבל המנצח המפורסם ביותר היה נהג פרדות יווני, ספרידיון לואיס, שזכה בריצת המרתון. המנצח האולימפי הראשון היה ג'יימס קונולי האמריקני שזכה בקפיצה משולשת.
התוצאות הספורטיביות באתונה לא היו מזהירות – לעתים בגלל פערים בחוקים בין המדינות המשתתפות ולעתים בגלל תנאי תחרות לא נוחים במיוחד – כמו תחרויות השחייה שנערכו בים במפרץ פיראוס.
ובכל זאת, האולימפיאדה הראשונה תיזכר תמיד כאחד האירועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של הספורט. עובדה: מאה שנים לאחר משחקי אתונה יצפו יותר משני מיליארד בני אדם בטקס הפתיחה של משחקי אטלנטה.

משחקים בצל התערוכה

לאחר ההצלחה הגדולה באתונה, הנחילו משחקי פאריס בשנת 1900 אכזבה קשה לבארון דה קוברטן ולחובבי הרעיון האולימפי. הכל בגלל רעיון גרוע של המארגנים הצרפתים, לקיים את המשחקים כחלק מהתערוכה הבינלאומית הגדולה שנערכה בפאריס לציון תחילת המאה. הבארון דה-קוברטן נדחק לקרן זווית ולא הוזמן כלל ליטול חלק בארגון המשחקים. התערוכה הביאה תועלת רבה לפאריס, נחנכה בה רשת הרכבת התחתית, המטרו, ומדריך המסעדות מישלן פורסם בפעם הראשונה. אבל למשחקים הם הסבו רק נזק תדמיתי.
פרופיל המשחקים היה עד כדי כך נמוך שהאיש שנבחר לפתוח אותם היה פקיד זוטר במשרד החינוך של פאריס, שזכה לכבוד ששמור למלכים וראשי מדינות. האירועים נמתחו ללא כל סיבה, כשכלל לא ברור אלו תחרויות שייכות לתכנית האולימפית ואלו לתערוכה.
כל כך גדול היה הבלבול שמנצח המרתון, מישל ת'יאטו, איש שליחויות של מאפיה, לא ידע שהוא האלוף האולימפי עד שנת 1920. מתקנים שוב לא היו הצד החזק של המשחקים. פרדריק ליין האוסטרלי שחה 200 מטר חופשי בזמן מהיר ב13- שניות משיאו העולמי, בגלל שהתחרות נערכה בנהר הסיינה והמשתתפים שחו במורד הזרם.
התחרויות הבודדות ששמרו על צביון מכובד יחסית, היו תחרויות האתלטיקה הקלה שנשלטו על ידי האמריקנים. ריי יורי, בהתאושש ממחלת שיתוק ילדים בילדותו זכה בשלוש מדליות זהב בקפיצות מהמקום, ואלווין קרנצליין, ספרינטר וקופץ רוחק, היה לספורטאי היחיד עד היום לזכות בארבע מדליות זהב באתלטיקה קלה באולימפיאדה אחת.
ההישג המשמעותי היחיד של משחקי פאריס היה שיתופן בפעם הראשונה של נשים. רק 19 השתתפו ולוטי דוד הוכתרה לאלופה האולימפית הראשונה בהיסטוריה האנושית (ביוון העתיקה נשים לא שותפו במשחקים) כשזכתה בתחרות הגולף.


על סף הכחדה

אם משחקי פאריס הסבו נזק גדול לתנועה האולימפית, משחקי סנט. לואיס 1904 כמעט והביאו להכחדתה של התנועה האולימפית. המשחקים שוב שולבו בתערוכה בינלאומית גדולה והיו אירוע מגוחך.
מקורה של ההחלטה לקיים את המשחקים בסנט. לואיס בחטא. שיקגו, עיר הספורט המפותחת באמריקה, הייתה אמורה לארח את המשחקים במתקניה המעולים, אבל מארגני התערוכה הבינלאומית במיסורי פנו לנשיא טדי רוזובלט וביקשו ממנו להעביר את המשחקים לעירם. רוזובלט, נשיא גדול בדרך כלל, קיבל החלטה שערורייתית ומטעמי מערכת הבחירות בה השתתף העביר את המשחקים.
הטקסים הרשמיים לא קוימו, ולעומתם קוימו כמה אירועים שהטילו כתם קשה על התנועה האולימפית. הגרוע שבהם היה מן הסתם "הימים האנטרופולוגים" במסגרתם הובאו בני שבטים מרחבי העולם, אינדיאנים, מקסיקנים ואפריקאים, להתחרות בכמה ענפי משפילים כמו טיפוס על עצים, כשבזמן התחרויות יושבים אנטרופולוגים ורושמים את התרשמויותיהם מהמתחרים. לעומת האלמנט הגזעני ב-"ימים האנטרופולוגים" תחרות האגרוף לנשים עשויה להיחשב מן הסתם להישג פמיניסטי. הועד האולימפי הבינלאומי לא מכיר כיום בתחרויות הללו כרשמיות.
רק 13 מדינות השתתפו בתחרויות, יותר מ90- אחוזים מהמשתתפים היו אמריקנים, ומרבית האחרים קנדים. כך שלהישג האמריקני – 244 מדליות מ-282 שחולקו, מותר בהחלט להתייחס בביטול. המשחקים שוב נמרחו על פני כארבעה חודשים. כמו בפאריס, רק לתחרויות האתלטיקה היה ערך ספורטיבי כלשהו, והכוכב היה ארצ'י האן שזכה במירוצים ל-60, 100 ו-200 מטרים.
התנועה האולימפית עמדה בעקבות משחקי סנט. לואיס על סף פירוק. למזלה, שוב נחלצו היוונים לעזרה כשערכו בשנת 1906 משחקים לא רשמיים באתונה שהיו הצלחה גדולה והחזירו את הניצוץ לרעיון האולימפי.