מודל סינגפור

סינגפור - מדינה-עיר עם 3.5 מיליון תושבים לחוצים על אי זעיר ששטחו קטן משטחה של
רצועת עזה (הרוב ממוצא סיני, ומיעוטים ממוצא מלזי, אינדונזי ואחרים) - מהווה מופת לצמיחה ופיתוח כלכלי. היא כלואה בין שתי ענקיות מוסלמיות, אינדונזיה ומלזיה, בלתי יציבות, עניות ואכולות קנאה בעושרה.
סינגפור, בתובנה פרגמטית של מיסדה ומנהיגה לי קוון יו, מקצה חלק משמעותי מתקציבה למתן סיוע כלכלי לשכנותיה העניות, ובכך מסייעת להן לייצב את כלכלותיהן הכושלות. במקביל, היא מרחיקה את גלי העוינות האתניים מלהגיע אל חופיה ולשטוף את הישגיה. שיתופן של המדינות השכנות העניות בפירות צמיחתה, חוזר אליה כ"כוח קנייה מוגבר", התורם לצמיחתה-היא.
מודל פרגמטי זה עשוי לשמש כאמצעי המחשה לתמצית אסטרטגיית ההמנעה (מלשון הימנעות). צמיחה והתפתחות מהירה המגדילה את העוצמה הכלכלית והצבאית מחד, ועידוד המתינות על-ידי התחלקות אזורית בפירות הצמיחה, מאידך. הצירוף הזה יוצר אווירה של רצון להמשך שיתוף פעולה, ומרחיק מימוש של תוקפנות ועוינות.

איך לצמוח מכוח הנתינה?

שכנותיה העוינות של ישראל מייצרות כוח קנייה דל. האזרח שם נתון לשלטון שנשען על הצבא וחייב לו. במקום לפתח תשתיות אזרחיות שיגבירו את כושר הייצור של המשק, המשאבים מושקעים ברווחת השכבה השלטת ובצבא. לעניין זה אין הבדל מהותי בין אסד גו'ניור למלך עבדאללה מהדור הצעיר, ה"מתקדם", לבין מובארק ומלך סעודיה, בני הדור הקודם. הסכמי השלום שנכרתו עם מצרים וירדן לא שינו מצב זה, ובשתי המדינות קיימת אכזבה עמוקה בקרב העם מהעדר שינוי במצבו, בעקבות הסכמים אלה.
אכזבה זו מהווה קרקע פורייה להתגברות העוינות, במקום להתמתנותה. ככלל, יחסי שלום ושכנות טובה הם מתכונת המשפיעה מהר יותר וחזק יותר על הצד שמלכתחילה יש לו כלים טובים יותר להתפתחות. לכן, בדומה למודל סינגפור, יש לנו סיבה טובה להיות עם נדיב עם מי שמטבע ארגונו הכלכלי ירוויח פחות.
אבל באי-השוויון הזה שני הצדדים גם יחד מרוויחים (!). לגבי מחפשי צדק טוטאלי יש בכך טעם לפגם; למבקשי היגיון פוליטי וכלכלי יש בכך טעם רב.
הנתינה הנזכרת כאן איננה מהסוג של העברת מתפרת "דלתא" מחורפיש שבגליל לאירביד
שבירדן, נתינה שיוצרת אבטלה בקרב הערבים הישראלים וגורמת לניצול של עובדים בירדן. לישראל יש כוח-אדם אקדמי מובטל בכל מערכות התכנון והיישום של פיתוח תשתיות בכל אחד מהתחומים הנדרשים. שיעור "כושר הייצור" המנוצל נאמד בכמחצית מיכולת התפוקה שלו. הנתינה היא בהעמדתו כ"אשראי ארוך טווח" לממשלת ירדן, לתכנון ופיתוח תשתיות יסוד כמו מים, תקשורת, תעבורה, חקלאות ועוד.
תשתיות אלו מיועדות להעלות את התפוקה הלאומית בירדן ובפיזורה לקבוצת אוכלוסייה רחבה ככל הניתן, כך שתהפוך לכוח קנייה מורחב שיחזור לישראל ויאיץ את הצמיחה כאן. ואם לחזור למודל סינגפור – כשליש מכלל הייצוא שלה הוא אל שכנותיה העניות. למותר לציין כי רק חלק זניח מהייצוא של ישראל מופנה אל המדינות השכנות, קל וחומר כשמדובר בפלסטינים.
המוטו של ישראל החכמה צריך להיות: צמח והצמח!