רגעים אחרונים של נאיביות

משחקי 1908 נועדו להיערך ברומא, אבל שנתיים לפני המשחקים התפרץ הר הגעש ווזוב בדרום איטליה וגרם לנזקים אדירים. ממשלת איטליה העבירה את הכספים שנועדו למשחקים לשיקום הכפרים באזור הווזוב. מי שהצילו את המצב היו האנגלים, בעיקר בזכות המלך אדוארד השביעי שנכח במשחקים הלא רשמיים באתונה ב-1906 והתלהב מאד מהרעיון. בתוך שנתיים נבנה באנגליה אצטדיון ענק של יתר מ100- אלף מקומות בשפרד-בוש בלונדון, שכלל מסלול אתלטיקה, מסלול אופניים, מגרש כדורגל, בריכת שחייה ומשטחים להתעמלות ולהיאבקות.
המשחקים היו המפוארים והמאורגנים ביותר עד אותה תקופה. הבעיה היא שב-1908 העולם היה מקום פחות נעים מאשר בתחילת המאה, והרבה מהמחלוקות הפוליטיות בעולם של ערב העולם הראשונה כבר נראו במשחקים. הרוסים ניסו למנוע מהספורטאים הפינים להתחרות תחת דגלם, וכך עשו הבריטים לאירים.
מוקד סכסוכים נוסף היו הפערים בחוקי התחרויות, והטענות של רוב המשלחות האורחות כנגד השיפוט המקומי. לשיא הגיעו העימותים בגמר ה-400 מטרים. לאחר פסילת אחד הרצים האמריקנים סירבו חבריו להשתתף בגמר החוזר והבריטי ווינדהם האלסוול זכה בזהב לאחר שרץ לבדו.
אפילו עימותים דתיים לא פסחו על המשחקים, בעקבות דרישתם של רבים מהאמריקנים לא להתחרות בימי ראשון. האגדה מספרת שפורסט סמית'סון, כומר בפטיסטי לעתיד, רץ וניצח בגמר ה-110 משוכות עם ספר תנ"ך ביד. מחקרים חדשים יותר מראים שסמית'סון הצטלם עם הספר הקדוש רק יום לאחר הריצה.
המעורבות המלכותית הביאה לך שריצת המרתון הוארכה ל-42,195 מטרים (המרחק הרשמי היום) בכדי שהמשפחה המלכותית תוכל להזניק את המריוץ בארמון ווינדזור. דורנדו פיאטרי, רץ איטלקי, יצא הנפגע העיקרי מהשינוי כשהתמוטט בתוך האיצטדיון, נפסל לאחר שקיבל עזרה מהצופים ליד המסלול, וראה את המדליה מועברת לאמריקני ג'ון הייז.
אולי דווקא ריבוי הבעיות הביא את התרומה החשובה ביותר לספורט הבינלאומי. בעקבות משחקי לונדון פעלה התנועה האולימפית ליצירת חוקים בינלאומיים בענפים השונים.

ספורט נטו

המשחקים האחרונים, שנערכו בשטוקהולם ב-1912, בעידן הנאיבי של טרום מלחמת העולם הראשונה נחשבו שנים למשחקים המוצלחים ביותר בתולדות התנועה האולימפית. התמיכה הנלהבת של בית המלוכה השבדי במשחקים הביאה לבנייה של איצטדיון אולימפי נפלא של 31 אלף מקומות, שנחשב עד היום לאחד מאיצטדיוני האתלטיקה היפים בעולם. בלחץ השבדים הליברלים הונהגו לראשונה תחרויות לנשים בענף ספורט מרכזי – שחייה.
אבל ההצלחה הגדולה של משחקי שטוקהולם הייתה יצירת סטנדרטים ספורטיביים גבוהים. מספר ענפי הספורט קוצץ ל-14. מכאן ואילך יוכללו בתכנית האולימפית רק ענפים בהם הרמה התחרותית הבינלאומית גבוהה. מומחה אנגלי בשם צ'רלס פרי יצר את מסלול האתלטיקה המתקדם של התקופה. עוד אלמנטים שתרמו להצלחה היתה הנהגת מדידה חשמלית ושיפוט נייטרלי במקום השופטים הביתיים באולימפיאדות הקודמות.
התוצאה הייתה הופעות בלתי נשכחות של כמה ספורטאים יוצאי דופן. סיפור ניצחונו, פסילתו, ואישרורו מחדש של האתלט האינדיאני האגדי ג'ים ת'ורפ בקרב10- וקרב5- הוא מהבולטים בהיסטוריה האולימפית. פאני דוראק שחיינית אוסטרלית, ארגנה הפגנות פמיניסטיות נגד הממסד הספורטיבי בארצה שהתנגד לשליחת נשים למשחקים. היא ניצחה במאבק וניצחה במשחקים עצמם במשחה ל-100 מטרים חופשי. שחיין בלתי נשכח אחר היה דיוק קהנומוקו מהוואי שניצח במשחה ל-100 מטרים וגם נחשב לאב הרוחני של גלישת הגלים. האנס קולהמיינן החל את שנות השליטה המדהימות של הפינים בריצות הארוכות עם ניצחונות ב-5,000 ו-10,000 מטרים ובריצת שדה. הרבה מאד מהספורטאים הללו הגיעו לראשונה לתודעת הציבור והפכו לסופרסטארים בינלאומיים, בזכות צילומי הקולנוע המתפתחים ושידורי הרדיו.
נדמה היה שהתנועה האולימפית עומדת בפני עתיד נפלא. אבל הפוליטיקה הבינלאומית הייתה חזקה מהספורט. המשחקים הבאים ייערכו רק כעבור שמונה שנים, ואירופה תעמוד בחורבות.

נופלים וקמים

המשחקים האולימפיים של 1916 נועדו להיערך בברלין, אבל ב-1916 אירופה הייתה שרויה במלחמת העולם הראשונה. כשהסתיימה המלחמה ב-1920, התארגנה התנועה האולימפית במהירות לעריכת המשחקים באנטוורפן שבלגיה, צעד שהיווה מחווה למדינה הקטנה זו שסבלה אנושות במלחמה. המשחקים אורגנו בצניעות. במאמץ אדיר נבנה במהירות אצטדיון אולימפי של 30,000 מקומות, בריכה אולימפית ואולמות ספורט. הספורטאים אוכסנו בתנאים צנועים, לעתים בלינה אצל משפחות בלגיות. הוועדה המארגנת מצידה, חילקה כרטיסים רבים בחינם, משום שבלגים רבים לא יכלו להרשות לעצמם אפילו את מחיר הכרטיס. גרמניה, אוסטריה, בולגריה וטורקיה – המדינות המנוצחות במלחמה – לא הוזמנו.
ארה"ב, שאזרחיה סבלו פחות במלחמה, שלטה במשחקים וזכתה ב-41 מדליות זהב, אבל רבים מהזוכים המעניינים יותר היו אירופאים. נדו נאדי, קצין פרשים איטלקי זכה בחמש מדליות זהב בסיף. הבריטי פיליפ נואל בייקר, שיזכה ב-1959 בפרס נובל לשלום, זכה במדליית כסף ב-1,500. אוסקר סוואן משבדיה זכה במדליית זהב בקליעה למטרה ונותר עד היום הזוכה האלוף האולימפי המבוגר ביותר בהיסטוריה – סוואן היה בן 73 כשזכה בזהב, והתחרה בנבחרת השבדית ביחד עם בנו אלפרד סוואן.
הופעת בכורה אולימפית ערך הפיני פאבו נורמי, שזכה בריצה ל-10,000 מטרים ועתיד להפוך לגדול האתלטים לפני מלחמת העולם השנייה. הופעת בכורה אחרת הייתה לסמל חמש הטבעות האולימפי. את חמש הטבעות, שמייצגות את חמש היבשות, הגה הוגה הרעיון האולימפי הבארון9 פייר דה-קוברטן.

תודה לך, פייר

במשחקי פאריס 1924 נסגר חוב ישן לבארון פייר דה-קוברטן, מייסד התנועה האולימפית. 20 שנה קודם לכן נחל קוברטן אכזבה אישית קשה כשהמשחקים שנערכו בארצו הפכו לאירוע מביך שנבלע בתערוכה עולמית גדולה, והוא עצמו הורחק ממוקד ההחלטות במשחקים. ב-1924 דה קוברטן נטל חלק בארגון ומשחקי פאריס והמשחקים התנהלו במתקנים חדשים ומרהיבים בצורה כמעט מושלמת. כמעט, משום שגם הארגון הקפדני ביותר לא יכול היה למנוע את גל החום האיום, 45 מעלות במהלך חלק מהתחרויות, שפקד את פאריס במהלך המשחקים. אולי בגלל החום הכבד נרשמו כמה מקרי אלימות מצד הקהל הצרפתי.
משחקי פאריס נקבעו שיאים חדשים בעניין שריכז המפעל האולימפי: 44 מדינות השתתפו יותר משלושת אלפים ספורטאים. רעיון הכפר האולימפי עדיין לא יושם אבל הספורטאים שוכנו כולם סמוך לאתרי התחרויות, מה שיצר אווירה בינלאומית נעימה.
התקדמות האמצעים הטכנולוגיים, והפופולריות הגוברת של צילומי קולנוע בשנות ה-20 המשגשגות, קידמו את הכוכבים האולימפים של פאריס לרמות פופולריות לא ידועות עד אז. ג'וני וויסמולר, השחיין האמריקני ששלט בבריכה בפאריס, עתיד לזכות בפרסום עולמי כטרזן הקולנועי הבולט ביותר. פאבו נורמי הפיני, שזכה בחמש מדליות זהב במרחקים הבינוניים והארוכים, הוזמן אחרי המשחקים לסיור תחרויות ארוך בארצות הברית.
מי שעוד הוזמנו לסיור ענק בעקבות הופעה בלתי נשכחת במשחקים, היו נבחרת הכדורגל של אורוגוואי. אורוגוואי, שנחשבה כוח בלתי ידוע בכדורגל העולמי, הביסה את כל יריבותיה האירופאיות בקלות ויצרה תופעה חדשה בנוף האולימפי – שוק שחור לכרטיסים. טורניר הכדורגל בפאריס היה טורניר הכדורגל הבינלאומי המצליח הראשון ואחראים יותר מכל לקידום רעיון הגביע העולמי בכדורגל שיחל כעבור שש שנים – וגם בו תזכה אורוגוואי.
מי שעוד הפכו לשמות שגורים ברחבי העולם, אבל חיכו 57 שנים לתהילה, היו שני רצים בריטים. הרולד אברהמס, בן מהגרים יהודי אמביציוזי שזכה בריצת המאה מטרים. ואריק לידל, מיסיונר סקוטי שסירב לרוץ בריצת ה100- שנערכה ביום ראשון, וזכה בזהב בריצת ה-400 מטרים. סיפורם של השניים, לא בדיוק היסטורי קפדני, הונצח בסרט זוכה האוסקר של 1981 "מרכבות האש".

זוהרות לאור הלפיד

באמסטרדם עשתה התנועה האולימפית עשתה צעד גדול ב-1928, כשבפעם הראשונה אפשרה שיתוף נשים בתחרויות הדגל של המשחקים, האתלטיקה הקלה. ייתכן מאד שהשינוי התאפשר בגלל ירידת השפעתו של מיסד התנועה הבארון דה-קוברטן, שהתנגד תמיד לשילוב נשים במשחקים. ב-1928 דה קוברטן כבר היה חולה ולא נכח במשחקים, אגרת פרידה מטעמו הוקראה בטקס הפתיחה בה כתב: "יהיה זה נבון מצדי לנצל הזדמנות זו להיפרד מכם, ולהודות לכם על תמיכתם במאבק במשך 40 שנה". אלמנט מרגש נוסף היה הלפיד האולימפי שהודלק לראשונה בטקס הפתיחה. ארצות הברית הוליכה את טבלת המדליות עם 22 מדליות זהב ו-56 בסך הכל. גרמניה, שהוחזרה למשחקים לאחר 16 שנים, סיימה במקום השני עם עשרה מדליות. שוב נקבע שיא של מדינות משתתפות, 46.
כמה מכוכבי אולימפיאדת פאריס, ג'וני וויסמולר ופאבו נורמי, שוב זהרו בפאריס למרות שהיו אחרי שיא הקריירה שלהם. שני צעירים צפון אמריקנים, בטי רובינסון האמריקנית ופרסי וויליאמס הקנדי, זכו בריצות ל-100 מטרים.
שיתוף נשים באתלטיקה לא עבר בלי התנגדות הפוליטית למעשה, שכללה הודעת גינוי מהוותיקן. גם גורמים ליברלים יותר, כמו עיתון הדיילי מייל, פרסמו ההוכחות מדעיות כביכול ששיתוף נשים בריצות ארוכות מ-800 מטרים מסוכן לבריאותן. הבעיות צברו תאוצה לאחר גמר ריצת ה800- מטרים בה ניצחה הגרמניה לינה רדקה עם שיא עולמי חדש. בסיום המירוץ התעלפו כמה מהרצות בגלל החום הכבד, ולמתנגדי שיתוף נשים היה נשק משמעותי להשתמש בו. כל זה למרות שהחום הכבד באותו יום גרם למספר התעלפויות גם בין הנשים. התוצאה הטרגית הייתה שהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית מנעה תחרויות ארוכת מ-200 מטר לנשים ב-32 השנים הבאות.
התנועה האולימפית הייתה שרויה במצב רוח אופטימי בסיום המשחקים, שנחשבת לאולימפיאדה "הנאיבית" האחרונה. האופטימיות תתנדף במהירות עם המיתון העולמי שפרץ כעבור שנה. יחלפו 64 שנים, עד משחקי ברצלונה 1992, לפני שהתנועה האולימפית תחגוג משחקים נטולי השפעות פוליטיות או כלכליות. אולי סמל לשנים העצובות בפתח הייתה נבחרת המתעמלות ההולנדית שהרשימה וזכתה בזהב. שלוש מעשר המתעמלות יאבדו את חייהן בשואה.