על הדרך לעידן המודרני

למרות שנערכו בשיא המיתון הגדול, ומספר המדינות המשתתפות והאתלטים נפגע קשות בגלל המשבר הכלכלי העולמי, נערכו משחקי לוס אנג'לס 1932 בפאר שהתנועה האולימפית טרם ידעה. אצטדיון הקולוסיאום בלוס אנג'לס, מתקן בנו אבן עם כ100,000- מקומות היה מרשים הרבה הרבה מעבר לסטנדרטים המקובלים באירופה באותה תקופה. גם טקס הפתיחה, שנערך בהשראה הוליוודיות, היה המפואר אי פעם.
משחקי לוס אנג'לס קבעו כמה חידושים. כמו מדידה חשמלית לרמת מאיות השנייה (שתהפוך לחובה רק ב1972-), כפר אולימפי, גמרים נפרדים בענפי ההתעמלות, ודוכן המנצחים המוגבה לטקסי הענקת המדליות. ואפילו השתתפות ראשונה של המדינה המאוכלסת בעולם במשחקים. מאות מיליוני תושבי סין יוצגו על ידי עסקן בודד וחמישה עסקנים. שכנתה של סין, יפן הרשימה מאד במשחקים, כששלטה בבריכת השחייה.
רק ארבע שנים אחרי שיתוף נשים לראשונה באתלטיקה, הכוכב הגדול של המשחקים הייתה אתלטית נשית. בייב דידרקיסון האמריקנית ניצחה בריצת 80 מטרים משוכות וזריקת כידון וזכתה במדליית הכסף בקפיצה לגובה. רק חוקי התקופה, שהגבילו השתתפות נשים לשלושה מקצועות, מנעו ממנה מדליות נוספות.
פאבו נורמי הפיני, כוכב המשחקים בשנות ה20- ספג מכה מורלית קשה מהועד האולימפי. נורמי הגיע ללוס אנג'לס בכדי להשתתף בריצת המרתון, המדליה האחרונה במרחקים הארוכים שעדיין חסרה לו. כשהגיע לקליפורניה הודיע הועד האולימפי לנורמי שהוא נפסל בגלל חשבונות הוצאות מופרזים שמהווים עבירה על חוקי החובבנות. פסילתו של נורמי, שגדל בדלות קשה, היוותה שיא חדש של צביעות מצד גורמים בועד האולימפי שהשתמשו בחוקי החובבנות בכדי לשמור את המשחקים כנחלה פרטית של האריסטוקרטיה.
סימני המיתון הגדול ניכרו במשחקים. סימן אחד הייתה מכירה פומבית גדולה של ציוד בכפר האולימפי בסיום המשחקים. משלחת ברזיל הגיעה למשחקים על אניית קפה, אותו ביקשה למכור בכדי לממן את השתתפותה. הקפה לא נמכר אבל המארגנים מימנו את השתתפות הברזילאים. פגם יחיד בהכנסת האורחים האמריקנית הייתה אי הידיעה האמריקנית לגבי המדידות המקובלות באירופה. מרחקים נמדדו בפיט ואינצ'ים, מה שהיקשה מאד על המשתתפים האירופאים.

סיוט מציץ מן היציע

כשהכבוד לארח את משחקי 1936 הוענק לברלין, ב1931-, הנאציזם היה סיוט רחוק, ואיש לא יכול היה לשער שאלו יהפכו למשחקים האולימפיים האפלים ביותר בהיסטוריה. האירוע המעוות לא חסר פאר והדר. ממשלתו של היטלר הקימה איצטדיון אולימפי מדהים של 100,000 מקומות ובנתה מתקנים חדשים ומפוארים על שטח של כ1200- דונם.
הנאצים לא חסכו בכלום בכדי להפוך את משחקי ברלין, ומשחקי החורף בגארמיש-פנטרקירשן, לגדולים בהיסטוריה. הנאצים הנהיגו את מריוץ הלפיד הראשון מאתונה אל האצטדיון האולימפי. הוסיפו שורה ארוכה של ענפים לתכנית, כמו כדוריד, כדורסל וקאנו. למשחקים הוזמנו דמויות חשובות בהיסטוריה של הספורט – כמו ממציא הכדורסל ג'יימס נייסמית' ומנצח המרתון האולימפי הראשון ספירידיון לואיס – שהעניק להיטלר זר עלי זית. לני ריפנשטאל, גאונית הקולנוע בשירות המכונה הנאצית, תיעדה את המשחקים בסרט "אולימפיה" – יצירה שנחשבת לאבן הדרך החשובה ביותר בתולדות צילום הספורט.
לא פלא שבאווירת הפאר וההדר ההתנגדות למה שאירע למשחקים הייתה במקרה הטוב הד רפה. בפעם היחידה בהיסטוריה, המגבית האולימפית האמריקנית, שנתמכה תמיד יפה על ידי היהודים, לא השיגה את יעדיה התקציביים. ארגון ספורט הפועלים העולמי ניסה לארגן משחקים מתחרים בברצלונה, שבוטלו יום לפני שנועדו להיפתח בגלל פרוץ מלחמת האזרחים. נשיא התנועה האולימפית האמריקנית, ולימים נשיא התנועה האולימפית, אייברי בראנדג', ניסה להמעיט בחומרת התעמולה הנאצית. צביעותו נחשפה לימים כשהתברר שנתן יד להדחת רצים יהודים מנבחרת השליחים של ארצות הברית.
על רקע מפגן הגאווה הנאצי, שנועד להמחיש את עליונות הגזע הארי והישגי הרייך, בולט עד היום בהיסטוריה האולימפית הישגו הייחודי של ג'סי אוואנס: אתלט שחור, נצר למשפחת עבדים, שמול עיני השלטון הנאצי זכה בארבע מדליות זהב במיאוצים ובקפיצה לרוחק. גם אם האגדה שהיטלר עזב את האצטדיון בכדי לא להעניק לאואנס מדליה, הוכחה כבר כלא נכונה, ניצחונותיו של אוואנס היוו מכה קשה לתעמולה הנאצית. ארצ'י וויליאמס, ג'ון וודרוף וקולרנליוס ג'ונסון השלימו שליטה מוחלטת של שחורים אמריקנים בכל הריצות עד 800 מטר והקפיצות לגובה ולרוחק.
מנצח טרגי בברלין היה סון קי-צ'ונג, רץ קוריאני שנאלץ לרוץ בשם בדוי תחת דגלה של יפן, הכובשת המדכאת של ארצו. סון ניצח אבל מחאותיו כי הוא קוריאני ולא יפני, לא הגיעו אל התקשורת המסונוורת מהחגיגה הנאצית. 52 שנים אחר כך תשיב התנועה האולימפית את כבודו כשיזכה להביא את הלפיד האולימפי אל טקס הפתיחה בסיאול.
אולימפיאדת ברלין הייתה רק חלק מהטרגדיה אליה גררו הנאצים את העולם. מלחמת העולם השנייה תמנע את קיום שתי האולימפיאדות הבאות ב1940- ו1944-.

לקום מן הקרשים

לונדון זכתה ב1939 באירוח משחקי 1944, אך בתוך שלושה חודשים פרצה המלחמה העולמית. משחקי 1940 שנועדו להיערך בטוקיו, הועברו תחילה להלסינקי ואחר כך בוטלו. משחקי 1944 בוטלו כמובן גם כן. עם סיום המלחמה, ב1946-, יזם נשיא התנועה האולימפית, השבדי סיגפריד אדסטרום, הצבעה בדואר בה נבחרה לונדון לארח את משחקי 1948. לורד בורלי, מנצח ה400- משוכות ב1928-, מונה ליו"ר הועדה המארגנת. למרות התנאים הקשים בבריטניה שהייתה נתונה אז במשטר צנע של פוסט-מלחמה, אירגון משחקים היה למופת. התקציבים לא אפשרו טקסים גרנדיוזים, אבל טקסי הפתיחה והנעילה בהשתתפות מקהלות בריטיות, ופרשי ומחצרצי בית המלוכה יצרו אווירה מרגשת. גרמניה ויפן לא הוזמנו, וברית המועצות בחרה בפעם האחרונה שלא להשתתף. למרות אלו, והרבה בגלל לידתן של הרבה אומות חדשות, נקבע שיא של 59 מדינות משתתפות ששלחו 4,099 ספורטאים.
באיצטדיון הכדורגל האלמותי וומבלי הונח מסלול פחם מאולתר, והספורטאים אוכסנו במחנות צבא, בתי ספר ואוניברסיטאות. באופן לא מפתיע לא נשברו שיאים עולמיים באתלטיקה בעולם שרק החל לחדש את הפעילות הספורטיבית הבינלאומית.
כוכבת המשחקים הייתה אם לשתיים מהולנד, פאני בלנקרס-קון, שזכתה בארבע מדליות זהב באתלטיקה. הופעת בכורה מזהירה היתה גם לאמיל זאטופק, שיהיה גיבור משחקי 1952, שניצח בריצה ל10,000 מטרים בהפרש מדהים של כמעט 50 שניות. ניצחון מדהים היה לבוב מת'יאס האמריקני בן ה17- שניצח בקרב עשרה. ניצחון שסימל את התאוששות עולם הספורט מהמלחמה היה לקלע האקדח ההונגרי קרולי טאקאץ'. טאקאץ' איבד את ידו הימנית במלחמה, למד לירות בידו השנייה וזכה בזהב בירי מהיר באקדח.

וישראל גם

לפני מלחמת העולם השנייה העניקה פינלנד לתנועה האולימפית, במשחקי הלסינקי 1952, את אחת התופעות הספורטיביות המרתקות ביותר בהיסטוריה, כשפאבו נורמי, וילה ריטולה, האנס קולהמיינן ושאר ה-"פינים המעופפים" שלטו באופן מוחלט במרחקים הארוכים והבינוניים. באולימפיאדה השנייה לפני המלחמה העניקה פינלנד לתנועה את המשחקים שנחשבים מהמוצלחים בתולדותיה. הלסינקי, העיר הקטנה ביותר לארח את משחקי הקיץ, נתנה תפאורה ידידותית ביותר למשחקים מעולים מבחינה ספורטיבית וארגונית. לאווירה הידידותית תרמה גם העובדה שהפינים פתרו את בעיית המחסור בחדרי מלון באירוח רבים מהתיירים על ידי משפחות מקומית.
נורמי, גדול הרצים למרחקים ארוכים, הביא את הלפיד לאיצטדיון האולימפי, ועתיד היה לראות במשחקים את האתלט שיזכה להיזכר לשווה ערך אליו. אמיל זאטופק הצ'כי השלים בתשעה ימים ניצחון משולש מזהיר ב5,000- ו10,000- מטרים ובמרתון, שהיה מירוץ המרתון הראשון שרץ מימיו.
כוכבים אחרים שזהרו בהלסינקי היו פט מקורמיק האמריקנית, שזכתה בשתי מדליות הזהב בקפיצות, בוב מתיאס, שהגן על תוארו בקרב עשרה, ואדמר פרירה דה סילבה מברזיל ששיפר ארבע פעמים את השיא העולמי בקפיצה משולשת. ויקטור צ'וקרין, אסיר מחנה ריכוז בזמן מלחמת העולם השנייה, זכה בתחרות הקרב-רב בהתעמלות ונתן רמז להישגים הכבירים של הסובייטים בהתעמלות בשנים שיבואו.
החשיבות הפוליטית המרכזית של משחקי הלסינקי הייתה הצטרפותה של ברית המועצות למדינות המשתתפות. הסובייטים סיימו במקום השני אחרי האמריקנים בדירוג המדליות. המאבק בין המעצמות עתיד לעמוד במרכז המשחקים עד ההשתתפות האחרונה של הסובייטים במשחקים ב1992- (תחת דגל חבר המדינות). האווירה הבין-גושית המתוחה הורגשה מיד כשהסובייטים וספורטאי הגוש המזרחי שוכנו בנפרד. יפן וגרמניה הוזמנו שוב למשחקים, ומספר גדול של מדינות חדשות הופיעו לראשונה – ביניהן אחת בשם ישראל.

פופוליטיקה

מלבורן זכתה בכבוד להיות העיר הראשונה מחצי כדור הארץ הדרומי (והיחידה עד שנת 2000) לארח את המשחקים האולימפיים, ב1956-, אחרי שגברה בהצבעה על בואנוס איירס בקול אחד בלבד. בגלל הבדלי העונות המשחקים החלו בנובמבר והסתיימו בדצמבר. חוקי ההסגר המחמירים של החקלאות האוסטרלית גרמו לתחרויות הרכיבה להיערך כמה חודשים קודם לכן בשטוקהולם.
המתיחות העולמית הייתה גדולה ב1956-, והשפיעה קשות על המשחקים. גמר הכדורמים בין הסובייטים להונגריה התנהל בצל הפלישה הסובייטית ופוצץ לאחר קטטה קשה בין השחקנים. המתעמלת היהודיה-הונגריה האגדית אגנס קלטי, הייתה אחת ממספר גדול של ספורטאים הונגרים שערקו מהמדינה אחרי המשחקים. ספרד, שוויץ והולנד פרשו בגלל הפלישה הסובייטית מהמשחקים. עיראק, מצרים ולבנון פרשו במחאה על אירועי מבצע קדש בו השתלטו ישראל, צרפת ובריטניה על תעלת סוץ במבצע צבאי. סין לא השתתפה במחאה על שיתוף טיוואן וגם המלחמה הנמשכת בקוריאה לא תרמה לאווירה הבינגושית. ניצחון פוליטי יחיד לתנועה האולימפית הייתה משלחת משותפת למזרח ומערב גרמניה.
האווירה במשחקים עצמם הייתה טובה, הרבה בזכות העיר המארחת שנחשבת לאחת הנלהבות ביותר לספורט בעולם. טקס הפתיחה ותחרויות האתלטיקה נערכו במלבורן קריקט גראונד הענק.
למארחים האוסטרלים אלו היו משחקים לא נשכחים. שירלי סטריקלנד דה-לה הנט ובטי קת'ברט הובילו שליטה אוסטרלית באתלטיקה הנשית, ומורי רוז ודאון פרייזר הובילו את אוסטרליה לזכייה בכל מדליות הזהב במשחים החופשיים. הופעה ראשונה בבריכה האולימפית הייתה לסגנון הפרפר, שהופרד מסגנון החזה.
הסובייטים סיימו ראשונים בדרוג המדליות בזכות כמה ספורטאים נפלאים. ולדימיר קוטס זכה בזהב ב5,000- ו10,000- מטרים. לאריסה לטינינה זכתה בשש מדליות בהתעמלות בדרך לשיא כל הזמנים של 18 מדליות. ויקטור צ'וקרין הגן על התואר שלו בקרב רב בהתעמלות. האמריקנים התנחמו בניצחון כפול במיאוצים לבוב ג'ו מורו וניצחון כפול שני ברציפות בקפיצות למים של פט מקורמיק.
בסיום המשחקים – כתגובה לאווירה הפוליטית הקשה – קיבלה התנועה האולימפית את הצעתו של ג'ון איאן ווינג, נער אוסטרלי ששלח מכתב לנשיא התנועה האולימפית, והציע שבסיום המשחקים יצעדו ספורטאי כל המשלחות ביחד ולא תחת דגלי מדינותיהן.

עלי התחיל שם

רומא הייתה אמורה לארח את המשחקים ב1908- אבל אלו הועברו ללונדון בעקבות אסון טבע בו החריב הר געש את דרום איטליה, והמשחקים הועברו ללונדון. 52 שנים, ב1960-, אחר כך זכתה העיר סוף סוף בפיצוי. האווירה הבינלאומית הקשה של מלבורן נרגעה במשהו, ואפשרה שיאי השתתפות של 83 מדינות ו4738- ספורטאים. ההיסטוריה הקיסרית המפוארת של העיר מצאה את ביטוייה, תחרויות ההתעמלות נערכו במרחצאות קרקלה, תחרויות ההיאבקות בבזיליקה די מאסנציו וריצת המרתון עברה בהרבה מהאתרים המפורסמים של העיר.
בעיקר ייזכרו משחקי רומא בגלל תחרויות האתלטיקה שהיו אולי האיכותיות אי פעם. תחרויות אילו כללו בין השאר ניצחון סנסציוני, עם חשד של גניבה בזינוק, של ארמין הארי הגרמני ב100- מטרים. תחרות קרב עשרה בלתי נשכחת בין שני חברים לחדר במכללת יו.סי.אל.איי – בה ניצח רפר ג'ונסון האמריקני את סי.קיי יאנג מטיוואן. מארי האלברג, רץ ניו זילנדי משותק באחת מידיו הדהים בניצחון ב5,000- מטרים. אבבה ביקילה מאתיופיה החל עידן חדש באתלטיקה כשניצח בריצת המרתון והיה לאתלט הראשון מאפריקה השחורה לזכות בזהב.
כוכבים מזהירים אחרים היו ווילמה רודולף, שהתאוששה משיתוק ילדים בילדותה וזכתה בשלוש מדליות זהב במיאוצים, הרב אליוט האוסטרלי – שבקריירה קצרה מעולם לא נוצח בריצת 1,500 (או מייל), פיטר סנל הניו זילנדי ב800-, ואלרי ברומל הקופץ לגובה הסובייטי, ויולנדה באלאס, קופצת לגובה מרומניה שניצחונה האולימפי היה אחד מ140- ניצחונות רצופים.
בתחרויות ההתעמלות זכתה לאריסה לטינינה הסובייטית, כמו במלבורן, בשש מדליות זהב. בוריס שחלין, גם הוא סובייטי, זכה בקרב-רב בין הגברים אבל יפן זכתה בניצחון ראשון מחמישה רצופים בהתעמלות קבוצתית. בבריכה הפכה דאון פרייזר האוסטרלית לשחיינית הראשונה לזכות פעמיים ברציפות במשחה ל100- מטרים וחופשי, ונבחרת הכדורסל האמריקנית, עם ג'רי ווסט, אוסקר רוברטסון, וולט בלאמי וג'רי לוקאס נחשבת לאחת הקבוצות החובבות הטובה בהיסטוריה.
וברומא גם החלה אחת הקריירות המדהימות בתולדות הספורט. קסיוס קליי, שעתיד לשנות את שמו למוחמד עלי, זכה במדליית זהב במשקל בינוני באיגרוף. קליי, זרק מדלייה זו לנהר בשובו לארצות הברית במחאה על קיפוח השחורים בארצות הברית. ב1996- עליו הוזמן להצית את הלפיד האולימפי בלוס אנג'לס והתנועה האולימפית העניקה לו מדליית זהב במקום זו שהשליך.