הר הבטא בידינו

בדרך כלל המדור הזה רץ קדימה בלי להעיף מבט לאחור, אולם כמה מן התגובות הנזעמות על פרויקט הגל החדש לימדו אותי שגם כשאני מתפשר ומנסה למצוא את מה שנראה בעיני אמצע הדרך של סגנון כלשהו, אני מואשם באיזוטריה. גולשים יקרים, באמת ניסיתי, ניפיתי את כל המוזרים שאהבתי, ומעניין; מאחר והסגנון הזה כה זנוח, הרי שמי ששאל, שאל על דפש מוד, או דוראן דוראן, ולא על מונוכרום סט, הסאונדס, ואפילו טירדרופ אקספלודס. לא נעים, אבל רבים מהקוראים היו כל כך רחוקים מזה, שפשוט לצורך העניין עשיתי את הפשרות שלי. אני מבטיח שיותר לא אעשה זאת, אתן את ההארד-קור, ואותו בלבד, כי זה מה שאני אוהב, אז למה לשכתב את ההיסטוריה שלי למען מישהו?
טוב עכשיו כשאני רגוע ומוכן להתעסק עם הבטא בנד, קשה לי בכל זאת להתאפק, ולציין שאלמלא התקיים "הגל החדש" לא היתה להקה כמו בטא בנד באה לעולם. הם מהות העניין, הנערים הנחמדים מסקוטלנד שמרשים לעצמם כל מוזרות אפשרית, גם במחיר הצלחה מסחרית, כדי לעשות את מה שהם אוהבים. ואני, כמו מבקרי מוזיקה אחרים, אוהב לאהוב להקות כאלה. השבוע היה קשה מאוד למצוא בחנויות הקטנות בסוהו של לונדון את הסינגל של הבטא בנד, זה שלא מופיע באלבום ובו גרסת כיסוי לשיר ותיק של הארי נילסון המנוח, "One", או כמו שהסקוטים אומרים אותו "Won". כזכור, שיר שהתפרסם לראשונה על ידי אל קופר ואחר כך הפך להיט מליונים בביצוע "ליל שלושת הכלבים", להקה שנעלמה והותירה אחריה עשרות שירים ולהיטים בראשית שנות ה-70. המהלך אופייני לחברים מסקוטלנד, שהוציאו במקביל גם את הסינגל ”Squares" ובו סימפול של להיט סבנטיז אחר "Daydream” של להקה בלגית "The Wallace Collection”, שאף היא התבססה על קטע מתוך אגם הברבורים של צ'ייקובסקי.

חבורה עם צליל

אחרי הלופ הזה, ואם מישהו עוד לא משוכנע שיש לנו עניין עם חבורה מיוחדת בהחלט, אפשר להזכיר את הקטע מהסרט "היי פידלטי" (שתורגם כאן כ"נאמנות גבוהה"), בו מנסה ג'ון קיוזאק, כבעל חנות תקליטים אליטיסטית, לעורר את הקונים ומשמיע להם קטע מתוך הדיסק של בטא בנד, מה שגורם לכולם לנענע בראשים ולשאול, מה זה?
זו התחושה האופפת את מי שמאזין להם; לנענע את הראש למשמע הקולות הענוגים שעטופים במוזיקה הזויה עם גרוב כמעט תקיף ועם בס ענק, חזק ורועם. כי הבטא בנד, וזאת ידעו באוזן השלישית כבר לפני ארבע שנים, הם להקה עם צליל. ואין הרבה כאלה היום. אנו מזהים צליל אופיני של הטריפ-הופ, את הצליל השבור של טימבלאנד ומיסי אליוט ואת הצליל הלאונג'י של AIR, ועכשיו גם את זה של הבטא בנד, שיצא לפני ארבע שנים מסקוטלנד ונחת על שולחנו של איש יקר מחברת פונוגרם, שהחליט להחתים אותם על חוזה חלומי ולהוציא להם ב-1998 שלושה אי.פי, שקובצו יחדיו באלבום בשם "שלושת האי פי'ס". אלבום ענוג, אקוסטי, עם קולות מרחפים בין פולק בריטי לבין רוק נוסח XTC, שמשדר, כמו ההשפעות שלו, הרבה אקצנטריות, על הגבול שבין חביבות ומלנכוליה.

"אל תקנו אותנו"

בשנה שלאחר מכן, הבטא בנד הפכו חביבי המבקרים. עניין בעייתי כשלעצמו, בעיקר בעיתונות הרוק הבריטית שממהרת לסחוף את קוראיה אחרי מוזיקאים, שאחר כך משועבדים לחובת ההוכחה שלא תמיד מתגשמת. וכך קרה שהאלבום הרשמי הראשון, שנקרא "הבטא בנד", לא מצא חן בעיני אף אחד, גם לא בעיני חברי הלהקה, שביקשו מהמעריצים שלא לקנות אותו. אחר כך הסתגרו להם בפרויקטים אחרים ובלהקות לווין ותכננו בשקט את החזרה המפוארת. הסולן, סטיב מנסון, שיתף פעולה עם הרכב הסול-ראפ "אקסודוס 77" (אגב, מומלץ לבדוק) והקים את ההרכב "קינג ביסקוויט", מעין הכנה לשינוי שיחולל באלבום החדש "Hot Shots 2". כאן, באלבום שלווה בציפיות רבות, ננטשת האקוסטיקה לטובת שלל כלים חשמליים אלקטרוניים וניסיונות, במסע קסום המפזז במחוזות רחוקים כמו ראפ (שסימנים לבואו נרשמו בפרויקטים הצדדים) וכל זאת בסיוע שורות מובהקות של חיפוש עצמי והתעסקות בהרחבת הביטוי המוזיקלי ושיכלול הצליל כאמצעי הבעה מרכזי לא פחות.
המבקר של ה"ניו מיוזיקל אקספרס" הגדיר את האלבום כ"סקרימאדליקה" של פרימל סקרים ללא סממני האקסטזי וסמי המרץ של הסקרים, סקוטים אף הם לצורך ההשוואה. אלא שבאוזני, נשמעו גם צלילים רחוקים יותר מימי מוזיקת קנטרברי של ראשית שנות השבעים, עם ניחוחות של להקות כמו "קראוון" ו"האטפילד", ואפילו רוברט וואייט והצמד "אולטראמרין" (שאף שיתפו את וואייט באחד הסינגלים שלהם).

ללא פגמים

הבטא בנד היא חבורה של בחורים "ארטיים" (שבאנגליה זה יכול להיות גם כינוי גנאי), שמנגנים על אינספור כלים, שמפוזרים על הבמה בהופעות שלהם ועושים בדיקת סאונד של ארבע שעות לפני כל הופעה (לפי שרון בן-עזר, שזכתה לעבוד בקירבתם ומעידה שמדובר בחבורה מתוקה מאוד); בחורים שבקושי יוצרים קשר עין עם הקהל ובכל זאת מצליחים להפנט אותו, וכמו באלבום מפגינים בצד היכולות המוזיקליות שירה על סף האנמיות שלפתע מתפרצת בהרמוניות כמו גרגוריאניות, או אם תרצו מזכירות קצת להקה אגדית אחרת: "ג'נטל ג'יאנט".
היום בטא בנד היא להקה אהובה במיוחד וזה מוכיח שלפעמים מצליח למבקרים. הבטא בנד מציעים באתר הבית שלהם תחנת טלוויזיה וירטואלית שהשיקו החודש; הם כובשים את לונדון שמוצפת בפוסטרים ובמאות דיסקים בחלון של כל מגהסטור נחשבת; יש שמועות שהם אפילו התפרקו כבר, שמועות שלא אתפלא לשמוע שהפיצו הם בעצמם, והחשוב מכל היום, בבוקר שמעתי את דובי לנץ משמיע אותם בתוכנית של רזי ברקאי, ואם זו לא ההכרה האולטימטיבית בלהקה מצליחה, אני לא מבין כנראה את פירושה של הצלחה סוחפת. ותאמינו לי שניסיתי למצוא פגמים בכל מחיר, ופשוט לא מצאתי. בתיאבון.