יאפים ומכשפים

פעם, לא כל כך מזמן, היתה מקובלת על אנתרופולוגים וסוציולוגים האבחנה בין כישוף לבין דת. הכישוף, הם אמרו, מציע פתרונות מקומיים. כשחייו של אדם נקלעים למשבר, כשהמצוקה שלו לא ניתנת לפתרון. הדת, לעומת זאת, היא מערכת שיטתית של ארגון החיים. היא לא מציעה רק שיקויי פלא כנגד כוחותיהם האקראיים של שדים ורוחות רעות. הדת מציעה השקפת עולם ומעגנת אותה בחקיקה: מערכת סדורה שמבדילה בין טוב ורע, שמסדירה כללי התנהגות, ושמעגנת את חיי האדם בתוך תיאור רחב יותר של היקום.
כישוף הופך מקובל במקומות ובזמנים שבהם חייהם של בני אדם נתפסים, בעיניהם לפחות, כחסרי סדר. כשרשרת אירועים שיש עליה מעט שליטה ושמעט בה צפוי, או ניתן להכוונה. דת, על פי האבחנה הזאת, צומחת בתנאים שבהם לבני אדם יש תפיסה סדורה פחות או יותר של האופן שבו העולם שסביבם, והחברה שסביבם, עובדים. היא גם מבוססת על, וגם מעגנת את, התחושה שיש סדר בעולם. התחושה שלא הכל שרירותי, אקראי, מסוכן.
ככל שיש תוקף לאבחנה הזאת, היא עשויה לעזור אולי בהבנת הפריחה הפתאומית של הניו-אייג' בארץ. אנשים צעירים, יאפים או יאפים למחצה, שאיבדו את התחושה שהעולם מסביבם הוא מקום מסודר, שהוא נשלט על ידי חוקים שהם מבינים אותם, מוצאים תחליף אינסטנט לתחושה של משמעות.
זה אולי לא מפתיע. החברה הישראלית עברה תנודת מטוטלת עצומה במעט מאוד זמן יחסית. מתחושה חזקה של סדר לתחושה של התפוררות כללית. מכל האידיאולוגיות הגדולות שנולדו במאה ה-19, הציונות היא זו שהצליחה במידה הגדולה ביותר להשיג את מטרותיה. היא נשארה כוח מלכד בזמן ששאר האמונות הגדולות מסביב התפרקו.
בסוף שנות הששים, כשאנחנו היינו שרויים באופוריה הרת האסון אחרי מלחמת ששת הימים, חצי העולם היה עסוק במחאות הסטודנטים. באי שקט של צעירים מאוכזבים.
אבל בתוך שנים מעטות קרו כמה דברים: פרצה מלחמת יום כיפור, עליית בגין לשלטון חשפה שסעים חברתיים, האינתיפאדה התלקחה, יצאנו למלחמה הלבנון, עברנו לשוק חופשי פרוע. כל אלה ריסקו את התחושה שאנחנו צודקים, שאנחנו יודעים מה אנחנו ולאן אנחנו הולכים. במלים אחרות, הפוליטי והאידיאולוגי קרסו.
אנשים שאיבדו את הקשר לפוליטי, כלומר לאופן הממשי שבו מתעצבים החיים שלהם, פונים אל הפרטי. אל היאפי מצד אחד ואל המיסטי מצד שני. והרבה פעמים לשניהם יחד. אלה שתי פנים של אותו דבר, בעצם.
כשהדת מתפוררת, מחליפה הנטייה לכישוף את תחושת הסדר; כשהממד הפוליטי מתפורר, מחליף אותו הניו-אייג'.
אפשר להבין מאיפה צומחת המצוקה. לכבד את האלטרנטיבה שנבחרה, מאידך, קצת קשה.

גדי טאוב, סופר, שוהה בניו-יורק