תמשיך לרקוד / נדב לפיד

"באתי הנה בעקבות המסה של אמיר", אני פותח, "זו שכתב אז, במגזין, לפני אחת-עשרה שנים. אפשר לומר שממש במקרה הגעתי אליה… חבר, לא קרוב, הפנה אותי. אבל כבר כשעיינתי בה לראשונה מצאתי אותה נהדרת, עוד בתחילה המילים של בנך הילכו עלי קסם, ומאז, בכל קריאה, מחליק לי ממנה עוד כישוף." כך אמרתי, ישר ולעניין, בלי לפחד להישמע רכרוכי ומתחנף באמצע הסלון הקשיח הזה, מה שלא היה קל… דיברתי אמת, גם אם בקול חלש ומהוסס, כבר לא היה בי כוח לעשות עוד עיקוף ושוב פעם להתגלגל מסביב. בינתיים, אגב, התחיל הפסנתר לזמזם, נפלא, אצבעות דקות על הקלידים טפטפו טיפות עצובות מהרמקולים, וגם אני, לרוב כמעט חירש לזה, לא יכולתי להתעלם.
"כן, הרשימה במגזין, זו היתה רשימה נאה," הוא משיב לי אך לא מביט בי, לא מפוזר דווקא שקוע, אבל לגמרי לא בי, במשהו אחר, "הוא בהחלט כתב אותה, כמו שאומרים היום, עמוק מהלב, השקיע בפנים את כל כולו, הרבה אמוציות… וזעף… כך אני זוכר… זה היה הרי די מזמן, חלפו הרבה שנים שלא הבטתי בה."
"אבל אני, לאחרונה, התבוננתי בה בלי סוף… כמעט בעל פה אני כבר מדקלם אותה. זה האב השעיר והבן האטום שמדלגים כתף אל כתף בתחנה המרכזית בטבריה, זו המוזיקה המזרחית בטרמפ שדוהר על צומת נתניה, והמסיבה ההיא, מהטור האמצעי שאותו באמת אי אפשר לשכוח, כשרס"רים וקבלני בניין ומסעדנים מתחככים ברקדנית הבטן, עד שכולם, היא והם וגם אמיר, מקיאים לבסוף, מריקים החוצה הרבה יותר מדי בירה שבלעו. כן, שוב ושוב… ובכל פעם גברה בי הסקרנות, תפחה עד שהפכה לרצון ולתשוקה, כמעט ללהט, לדעת איפה הוא, ומה קרה (יש שם מהלך נפלא, צורב במיוחד, שמפטפטות האצבעות, שמטפטפים הרמקולים, בקלות אפשר לא לשמוע, למצמץ ולתת לו לעבור, אלא שאם כבר מבחינים קשה לשכוח… כעת, לפתע, אני חש בו, בלי משים נתתי את הדעת - עכשיו ראשי לכוד… שרשרת צלילים חוזרים בסדר קבוע, מגיחים שוב בכל פעם שנדמה שהקסם עומד להתמסד, שהפרלוד הזה יהפוך גם הוא, כמו הכל, לביורוקרטיה, מעציבים אותך מחדש בדיוק כראוי. האם בו ולכן לא בי ובאמיר הוא מתרכז, במהלך הפלא העצוב?).
אז יצאתי לחפש אותו. למצוא איפה הוא ומה עלה בגורלו. כי על האחרים, כל אלה שהגיחו איתו אז, על השער, ידעתי מעט או הרבה, ואילו עליו, אף לא מילה… ואת התעלומה הבלשית פתרתי, כבר למדתי על דלף ועל החברה ההולנדית ועל האנתרופולוגיה…
אני נעצר. משתתק, מכחכח בגרון, מחכה. הרמקול דולף. הוא דומם. אין לי ברירה, אני ממשיך לרוץ.
"כן, את הכל אני כבר יודע… בנך, אמיר, הוא כאן, מעולם לא נעלם לשום מקום, אולי רק לפקולטה בדלף אם אפשר לקרוא לכך להיעלם. את שחיפשתי מצאתי ופה צריך הייתי להיעצר. ובכל זאת הרגשתי שעוד חסר לי משהו, עוד לא הזמן לומר מספיק, כי לדעת אני יודע אבל להבין עדיין איני מבין… לא בטוח לשם מה אני חופר ובכל זאת מתעקש (בקלות אפשר לשגות, לחשוב: כך נכתבת סערות רגשות. טעות. לא סוער ולא רוגש, זוחל הלאה רק כי ההוא דומם, וצריך לנצח גם את שתיקתו וגם את הרמקולים שמשפריצים גם עלי). אני דורש להבין למה, למה דלף, למה ההולנדית, למה האנתרופולוגיה? ובשארית כוחותי חותם: למה דווקא כך ולא כפי שראוי היה, אחרת, והרי המילים שלו אז, הן היו כל-כך יפות.
מבחוץ טיפס רעש של אופנוע, נהם מלמול הרדיו ואולי שוב זו אזעקת שווא של חום ואור. זה לא הפריע לו לפסנתר להוסיף לשטות בי. יש לשופן צלילים דקים ועגומים שקופצים האחד אחרי השני כמו רקדנית גוססת על קצות האצבעות. רגע לפני שהשתפכתי עוד הספקתי למלמל, "כולי תקווה", או שמא "ובאמת אני מקווה" שאיני מטריד אותך. אבל אני בהחלט מטריד אותו, זה ברור.
ודאי הוא אומר, גם לו זכורה עוצמתן של המילים. היו בהן כעס וזעם, צעקות התבגרות, כך הוא סבור, כי הרי, זה כבר ידוע, אז, כשמתבגרים, צורחים ביום ובלילה, שבתות, שבתונים, ימי כיפור, לנערים אין קירות או תקרות שינמיכו אותם, והמילים "יותר", "הכי" ו"מדי" הן חנופה מקסימה לאוזניהם, בעולמם זו סרנדה, שיר אהבה. ועוד ועוד, דייק ואיבחן, הוא בהחלט דיבר יפה, אבא של אמיר, קירות, תקרות.. אבל בקולו שמעתי בבירור - אני בהחלט מטריד. ותוך שהשיב, במתינות ובלי לגמגם, אחז בשלט המערכת, מרח את האצבע על הכפתור, וכיוון לי, שוב, חץ שלוח לראש, ישר אל הפרלוד הראשון, אל מהלך הקסם. כביכול מתנגן לו ברקע, כלאחר יד, כמעט בטעות, אבל כשהתרומם הפסנתר, שירת האצבעות כיסתה את המילים, היה ברור: זהו מרכז הבמה.
מהלך הקסם. וכמה פעמים שהוא חזר עליו, עוד ועוד, הוא לא הפך, גם לא בשלישית, לא ברביעית, בינוני וטרחני, כמו למשל הפזמון הצרפתי שבו נתקלתי בדרך, ובעצם כמו כמעט כל דבר שפגשנו מספיק כדי שכבר לא נוכל, נרצה או לא, להחמיץ בו את השומות, כתמי הלידה ונקודות החן. שוב ושוב המשיך להעציב… לא הכל, מתברר, נשאב בסוף אל בטן המדרכה, למרות שגם זו כמובן, בעיקר שאלה של עיתוי.
"למה אנתרופולוגיה?" הוא חותם, ו"למה דווקא בדלף, ולא כאן ולא, נאמר, בפריז? אני מניח שאמיר בחר במקצוע ובמקום הראויים, משמע, אלה שבהם יוכל לטעות כמה שפחות ולדייק כמה שיותר." ומיד אחר כך, כשהבין שבלי משים קצת הרעים, כמעט נסחב, בעל כורחו, אל קרשצ'נדו של סימני קריאה ומילים צועקות, סייג - "כך על כל פנים נדמה לי. ככלל השאלות האלה, גם לאב המדבר על בנו, הן תמיד רק ספקולציות, ממילא מאוחרות מדי, ובכלל אסור לשכוח שתמיד פועלים עלינו המקרים והנסיבות, כל זה ייוותר לנצח תעלומה, ולך תבין כיצד ומדוע אנחנו מתגלגלים." או משהו מעין זה. ושתק. הוא לא מפריזן. הוא לא חזיר.
"אני מקווה שאיני מטריד אותך…" אבל אני מטריד אותו. המילים שלי מזייפות בעיניו, בזה אני בטוח. ולא שאינו עונה לי באורך רוח ובנימוס, אבל אי אפשר להשוות אותי לפסנתר של שופן… האם זו קלישאה?
שוב אני נזכר במילותיו של אמיר. אבל הפעם לא באלה, הקולעות, שירה אז, במגזין. דווקא באחרות, הלאות, הנשרכות, המפותלות מדי, שני הדפים שהקריאה לי אחותו במסעדה הצהובה. פשעי הסופרים. ואחר חתמה: "אלא שאז התבגר עוד קצת והתחיל לכתוב במקומון." ואפילו סיפור קצר ניסה לשלוח, התחיל נובלה, לא סיים, כמו רבים, הניח למילותיו לשקוע. ואולי לא התבגר אלא נסוג, בעצם לא הבין את שכתב, מפותל ומסוגנן מדי גם בעיניו, קצת מזויף?... למרות הכל הרי ניסה, כמו כולם, לצעוק. טבריה, התחנה, אב ובנו, האטומים וגסי הרוח, צרחה ועוד צרחה, חשב לשרוף אותם, את העולם ואת עצמו, וגם אותנו בתוכו, כולנו, נאיבי... שלא כמותו, על הספה מולי, יודע מראש איך לבסוף נחנקות כל הזעקות אל השיעמום, מתערבבות בין המקלחות למדרכות למשחקים הנעימים במיטה. שלא לדבר על סוגים אחרים של שגרה, וולגריים עוד יותר. מבין היטב, אבל מספיק אינטליגנטי ומדויק, לכן סירב בתוקף, ממש כך, לעשות מזה עניין. להתייאש, לחבוט, לשנוא. אז מה אם זו תצוגת אופנה בטעם רע.
כל זה ממיט עלי שתיקה. בחרדה אילמת אני מדמיין את הרגע ההוא. אמיר עמד מולו, זעק את מילותיו, והוא, פניו דקים, עונה לו כך ואחרת. עמוק ברקע זלגו טיפות קטנות של שופן, או משהו מעין זה, ואמיר, כמה שלא יזעק, הפסיד מזמן, כמוני עכשיו, אין לו סיכוי. אמנם הלם שם בבני האדם, ועוד מהלומות חדות ויפהפיות להפליא, אז מה? אחרי כל מכה רק שקט ושקר. ורק קיוויתי שקצת ריחם עליו, האב, שלא אימלל אותו, את אמיר, יותר מדי, עם האצבעות הדקות האלה, שלנצח יהיו מדויקות יותר ממילותיו. אלה הצלילים העצובים, בניגוד למילים לא זולגת מהם אפילו טיפת שומן. מתפלל כמעט שכל זה אירע איכשהו לגמרי אחרת, נניח לא היה האב בבית, אולי באותו יום או חודש רבו, ואולי היה אז הפטיפון מקולקל. כן, גם עלי כל זה, פניו ומהלך הקסם, ממיט שתיקה.
ובכל זאת, אני קוטע את דממת הפסנתר, אפילו אם זה מכוער, כך אני חש, מוכרח עוד פעם אחת להרעיש: "אבל תאמר לי, האם הוא שמח?" (שומע את קולי, בקושי הוגה, כמעט מחרחר), "האם טוב לו, לאמיר, בדרך שבה הלך... אתה הרי מכיר אותו, האם היום הוא מאושר?"

על הספר

המחבר יוצא למסע בעקבות מסה מפעימה של מחבר צעיר, שפורסמה בכתב העת "פוליטיקה" בשנת 1988. מאז נעלם מבלי להשאיר עקבות בניגוד לשאר המשתתפים באותו גיליון (עירית לינור, יאיר לפיד ואחרים), שהתפרסמו מאוד מאז אותה שנה. "תמשיך לרקוד" רואה אור בימים אלה בסדרה "דרום" בהוצאת בבל.