רנו סניק 2.0 ליטר - לא נס ליחו

לא בכל יום פוגשים ממציא, כזה שגילה דרך חדשה וסחף אחריו את ההמון. וכזה בדיוק הוא הרנו סניק, מכונית שהשפיעה מאד על כלל תעשיית הרכב האירופאית. רנו, חלוצת המיניוואנים האירופאית, אמנם סימנה את הדרך עם האספאס, אבל כלים גדולים שכמותו לא תפסו את הקהל ביבשת הקלאסית, שמעדיף מידות קומפקטיות.
אבל כאשר הוצג הסניק ב-96', זכה להצלחה אדירה והביא לשינוי בתפיסה. כי עד אז נחשב מיניוואן לרכב נישה, ולא כזה היכול להתחרות באטרקטיביות של משפחתיות שגרתיות. בסופו של דבר, הוא נמכר טוב יותר מכל גרסאות המגאן גם יחד.
זו אגב גם הסיבה לכך שרנו החליטה לשווקו כדגם עצמאי, ולכן הושמט השם המפורש "מגאן" מכינוי הדגם במקור, והיום הוא "סניק" בלבד.

שפור קל

בניגוד לאספאס הגדול ממנו, הפעם הגיבו המתחרים מהר. אופל הציגה זפירה, פיאט מולטיפלה וגם היפנים שלחו יחידות גישוש עם קורולה ורסו, מאזדה פרמאסי, ניסן טינו ואפילו מיצובישי ספייסטאר הקטן. הגיע זמן הסניק.
אחרי שינוי מהותי ב-99' מגיע כיום הסניק גרסה "3" עם מספר שיפורים לא גדול, אך בהחלט משמעותי, בעיקר בתחום הבטיחות ההופך למרכזי יותר ויותר. כך או אחרת, רנו הרוויחה ביושר את המוניטין בנושא, ומקצה השיפורים בא לנצל ולהדגיש זאת עם ציוד בטיחותי עשיר במיוחד - שתי כריות אוויר "חכמות" מלפנים, כריות צד וצמד וילונות צד בטיחותיים, חלוקה אלקטרונית בבלימה עם שילוב סיוע בבלימת חירום, חגורות עם מותחנים ומגבילי עומס אפילו מאחור ובקרת אחיזה, אם כי זו האחרונה מוצעת רק בדגמים בעלי תיבת הילוכים ידנית.
בנוסף, זכתה (גם) גרסת ה-2.0 ליטר לדחיפה שיווקית מצד היבואן כאשר נוספו לה בקרת אקלים, מערכת שמע מקורית עם שליטה מההגה וחישוקים קלים חדשים וצמיגים רחבים (205/55) מבדגם הרגיל. וכן, זוהי גם מכונית המבחן שלנו הפעם.

מיוחד

למרות גילו של הסניק הוא עדיין נראה מודרני ובעיקר מיוחד ומקורי תודות למידות אורך (הוא קצר יחסית) וגובה (הוא גבוה...). חיצונית קשה להבדיל בינו לבין אחיו החלשים או הבוגרים יותר, וההבדלים מתבטאים בגווני פסי החיכוך וידיות הפתיחה או חישוקים וצמיגים כאמור. כן, יש גם גג-נפתח-כפול, אבל את זה תזהו רק בריחוף ממעל...

מבפנים

תא הנוסעים של הסניק הוא עדיין מהטובים שבנמצא, ועובדה זו בולטת במיוחד בגרסה המהודרת עם "שני הגגות". השינויים אינם בולטים ומתמקדים בטיב החומרים ובגוונים. הפלסטיק מעט רך יותר, ובהשראת הגולף, הידיות חוזרות למקומן תוך שיכוך ממושמע. סביבת הנהג הכוללת גם מחשב דרך, ברורה ונוחה לתפעול למעט בלם היד, הממוקם נמוך מדי, מתחת למסעד. בקרת האקלים אינה נאה ומעט רועשת, אך אנחנו אוהבים את תפעול מערכת השמע מההגה.
כמו תמיד, תנוחת הנהיגה של רנו מאכזבת אותנו, זאת עקב גלגל הגה "אופקי" מדי המזכיר יותר מדי אוטובוס ופחות מדי מיניוואן. חוץ מזה, גם מיקום אמצעי כיוון המושב אינו נוח. ידית הגבהת המושב ממוקמת היכן שבאופן טבעי היית מחפש (ומוצא) את בלם היד. ולמי שימצא היכן ממוקם כיוון קושי המסעד מובטח פרס. רמז: בדקו את ציר מסעד היד.
המושבים עצמם מציעים ריפוד מהודר המשולב עם עור, בהחלט לא שגרתי במיניוואן קומפקטי. חבל לכן שגוון אפרפר מסתיר זאת. מצד שני, לסניק מרחב מצוין מאחור ושפע פינוק לנוסעים - לכל אחד מושב נפרד ושלל אפשרויות סידור התא מרשים.
יש גם שפע תאי אכסון מקוריים, החל מהמקורר שליד בורר ההילוכים, דרך הגדולים שבדלתות ועד למגירה מתחת למושב הנהג. לאלה נוספים תאים ברצפה ומגשים על גב המושב.
בתא המטען הגדול לעומת זאת תגלו שדלת אחורית מפוצלת (פתיחת חלון ודלת לחוד) אינה קיימת עוד. היבואן טוען שהלקוחות לא אהבו אותה ולכן השינוי. היינו מקבלים גרסה זו אילו לא היתה נדרשת תוספת מחיר למנגנון מפוצל - שניתן להזמנה כמובן. אם כפי שציין בפנינו היבואן נערך סקר לקוחות שקבע העדפה לדלת אחת, ולא נעשה כאן רק ניסיון להוזיל את המיניוואן, היינו מצפים לאפשרות הזמנה ללא תוספת מחיר. זה אינו כך.

יש מנוע

בתחום ההנעה לא אמורות להיות הפתעות. לכאורה ההבדל העיקרי בין גרסת ה-1.6 ליטר ל-2.0 אמור להיות בביצועים. על הנייר ההבדל מהותי, 139 כ"ס לעומת 107, 19.2 קג"מ לעומת 15.7. ואכן כך: בעוד גרסת ה-1.6 ליטר מציעה ביצועים שהם לכל היותר סבירים, האחות החזקה זריזה בהרבה.
אולם מה שהנייר אינו מספר הוא על ההבדל הגדול בדרך להשגת הביצועים. מנוע ה-2.0 ליטר אינו נדרש למאמץ ולכן מציע נסיעה שקטה, מעודנת בהרבה ונעימה יותר למרחקים. זאת בעיקר כאשר הדרך כוללת עליות, פניות ותפוסת מכונית מלאה.
חוץ מזה, אם דווקא התעקשתם על זינוק פראי, משלימה הרנו הזו את מבצע "ה-100 קמ"ש" תוך 10.6 שניות, כך לדברי היצרן. ישורת ארוכה מאפשרת מהירות של עד 170 קמ"ש, אך נתון ה-195 המובטח דורש כנראה לפחות אוטובאן גרמני.
אך לא הכל חיובי בכל זאת. המנוע אמנם אינו סובל מקוצר נשימה, אולם רק במקרים מעטים תתיר לך המערכת להתקרב לגבולות ה-6000 סל"ד. מגביל הסל"ד מתערב במרבית המקרים כבר ב-5700, מה שהופך את רצועת הכוח האפקטיבית של המנוע לצרה מדי.
תלונה נוספת נוגעת כרגיל לאופי ה"מתחכם מדי" של תיבת ההילוכים מתוצרת פיז'ו-רנו. עדיין ניתן להתקל בעקשנות בלתי מוסברת בהילוך שלישי, כאשר אתה רוצה רביעי, או להפך. דווקא בתחום הנוזל היקר אין הפתעות - 8.4 ק"מ לליטר הם נתון סביר.

יציב יותר

כזכור, גרסת ה-2.0 ליטר מצוידת בצמיגים רחבים יותר, ועובדה זו מקבלת ביטוי הולם באחיזת כביש טובה יותר, טובה יחסית למיניוואן קומפקטי. כמובן שלא מדובר ברכב עם נטיות ספורטיבית מיוחדות, אולם לאחר שמתרגלים לגובה ולרכינת מרכב בפניות, מתברר שהיכולת טובה מהצפוי.
מצד שני, ההיגוי אינו מדויק ומתקשר כראוי. הסניק עדיין מפגין נדנוד קדימה אחורה בבלימות והאצות וחוסר יציבות בעת שילוב הרסני של כביש משובש ומהירות גבוהה (מדי), זאת בגלל חוסר ריסון ובעיות שיכוך מוכרות. מערכת הבלמים לעומת זאת פעלה ללא כל דופי.
מה עוד? במהירות שפויה, היכן שמרבית הנהגים ימצאו עצמם מרבית הזמן, מתגלה נוחות נסיעה כמעט-לדוגמה, ופעולת המתלים אפילו שקטה מבעבר. חבל רק שרעש רוח סביר במהירויות חוקיות הופך למטריד במהירות גבוהה יחסית.

עדיין נהדר

חמש שנים לאחר הצגתו מוכיח הסניק עד כמה גאוני היה הרעיון שמאחוריו, וכמה מוצלח הביצוע. ובעוד סדרת המגאן מתיישנת, הוא שומר על מעמדו כאחד הכלים המוצלחים ביותר בשוק. ולא רק שהוא מוכיח עד כמה נכונה תפיסת המיניוואן הקומפקטי כמכונית משפחתית, הוא גם עומד בכבוד מול המתחרים.
מה זה כבוד? הסניק 2.0 ליטר מוחק פחות או יותר את המאזדה פרמאסי מהרשימה כמתחרה של ממש, בעוד הקאיה ג'ויס נראה כמעט כאפשרות מגוחכת - אלא אם חייבים זוג מושבים נוסף. דווקא המתחרה החדש שהגיע, האופל זפירה המודרני עם שבעה מושבים, נראה כאיום הגדול. לצערנו, עדיין לא נהגנו בו במסגרת מבחן דרכים מסודר.
אך הבעיה הגדולה של הסניק 2.0 ליטר מגיעה ללא ספק דווקא מכיוון אחיו החלש, והזול בהרבה. במקום 125,000 שקלים הוא עולה 110,000, ולמרות שהוא פחות מצויד - (אין מערכת שמע, חישוקים קלים, גגות נפתחים ובקרת אקלים) - הוא עדיין מהודר ביחס למקובל בתחום המשפחתי. מבחינתנו, דווקא ה-1.6 מסתמן כקנייה העדיפה.