ועוד איך יש תקווה!

80 אחוזים מהילדים הפלסטינים בשטחי הרשות מבקשים לנקום נגד היהודים על מה שישראל עוללה ומעוללת להם ולעם שלהם, לרבות מצב העוני ממנו סובלות משפחותיהם.
זהו אחד הנתונים שעולה ממחקר מקיף שערכה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית - מוסד מקצועי, מהימן ומכובד, שבראשו עומד ד"ר חסן אבו ליבדה, הנהנה ממוניטין רב בישראל וברחבי העולם. לא ידוע לי על מחקר מקביל או דומה שנערך בקרב ילדים בישראל, אך אני מניח כי אחוז דומה מהם מחזיק בדעות שליליות באותה מידה לגבי הפלסטינים.
נתונים והערכות אלה, מטבע הדברים, משתלטים על מחשבותיו ועל רגשותיו של אדם כשהוא בא להרהר במציאות העכשווית, המייאשת, של יחסים ושל מעגלי שנאה ודמים הולכים ומתרחבים בין שני העמים. והתהייה היא: במציאות הזאת, האם קיים בכלל סיכוי לפרוץ את המעגלים האלה ולעבור למעגל של דו-קיום נורמלי, סתם נורמלי, בין שני העמים? ואם כן, מתי ובאילו תנאים?
לכאורה, בלתי אפשרי להיות איש בשורה ונושא תקווה. אך למעשה, יש תקווה. חייבת להיות תקווה. והתקווה טמונה בהתפתחות דרמטית בכיוון של עצירת האלימות וחזרה לשולחן הדיונים, תוך השגת הסכם כלשהו, אמיתי. וגם אם זה נראה בלתי סביר, צריך לזכור שהיו דברים מעולם: הסכמי אוסלו הושגו במציאות לא פחות קשה, מאיימת ומייאשת, בתקופת האינתיפאדה הראשונה. היום זה נשמע מוזר. אוסלו?!
אולם ההסכמים ההם הולידו אירועים דרמטיים. שיבתה של המנהיגות הפלסטינית לשטחי המולדת, מפגשים בין ראש הממשלה המנוח רבין ובין ערפאת, לחיצת יד בוושינגטון, שיחות ודיונים, אפילו בין ערפאת ונתניהו. התפתחות בעלת עוצמה דומה יכולה להיות היום אך ורק דרך הכרזה על מדינה פלסטינית, במסגרת הסכם הדדי. בכוונה אינני משתמש במושג "הקמת מדינה פלסטינית", שהרי מדינה כזאת קיימת זה כבר, דה-פקטו.
הכרזה מעין זו חייבת לקרות לאלתר, וללא תנאים בסגנון "קודם תופסק האלימות ורק לאחר מכן יתחדש המו"מ, שאולי יביא להסכם לגבי הכרזת מדינה", וזאת מהסיבה הפשוטה שעצם ההכרזה תביא להפסקת האלימות.
אני מאמין שהכרזה כזאת בוא תבוא, אז מדוע להרחיב את מעגל האלימות, לשפוך עוד דם ולייצר עוד שנאה? מה, העניינים לא מספיק מסובכים וגובים מחיר נורא? נכון, פריצת המעגל צריכה להיעשות על-ידי מנהיגים בעלי שיעור קומה, בעלי תעוזה ובעלי חזון, ולך תחפש אותם.
ולך תחפש אלוהים! זה המעורב עד מעל לשמיים שלו במצב. אל צבאות ואל נקם, אל המדון והאכזריות ללא לאות. אל שברא אותנו על פי צלמו, ועוד בחר את עמינו מבין כל העמים, ואת אזורנו מכל האזורים כדי להביא את בשורתו.
אל שלא רק אותנו הוא ברא עם מום בריאה, אלא גם את האזור שבו אנחנו חיים - ובמקום לברכו במים, הוא מתעקש להטביעו בנחלי דמים. אל טוב של אנשים ועמים טובים. ממש.