לאן נעלמו כל הגיבורים

הסטרנגלרס יחממו את הרד הוט צ'ילי פפרס, נחמד. גם בפעם הקודמת שהיו כאן הם היו הרבה אחרי ימי התהילה שלהם כפאנקיסטים זועמים ופרועים במיוחד. כבר אז, המתופף ג'ט בלאק נראה כמו פלוטו בן שבעים. היום אני בוחן את התמונה של החונקים 2001 באחד המגזינים האנגליים ורואה חבורה מבוגרת, כמעט זקנה, אבל הפנים נשארו כשהיו: חמורות, קשות, אנשים שלא בא להם להיות נחמדים, לא במוזיקה ולא בחיים. אז, כשהופיעו בסינרמה, אמרה לי ידידה שפגשתי שם: "זה נראה כמו פגישת מחזור של פליטי פינגווין וחברים של פורטיס", וזה אכן היה כך. אני תוהה מי מהחבורה הזו ימשיך ויטריח את עצמו לראות את החונקים מחממים בפארק את הפפרס? אולי אני.

אחרוני גיבורי הרוגבי

עוברים עלי רגעי תמיהה בקשר להרבה להקות שקברתי עמוק בזיכרון עד כדי הדחקה מוחלטת. זה קרה לי אחרי שקניתי גליון של מוג'ו, מגזין מוזיקה שלרוב אני נמנע ממנו כדי לא לשקוע בנוסטלגיה מיותרת. הפעם קניתי אותו כי היה מצורף לו דיסק מצוין של קטעי סול ופאנקי משנות ה-70 שנשכחו ברובם, ומאמר מצוין אף הוא על סליי סטון, אגדת סול-פאנק שיגיע יום ואקדיש לו סידרת טורים, אם יהיה לי כוח והמערכת תסכים (נראה לי שכן).
במוג'ו נחשפתי לעולם שנדמה היה לי שכבר אינו קיים כלל. במרוץ אחר העדכון האינסופי (שמזכיר את הקובלנה של ניומן מ"סיינפלד" על הדואר שתמיד ממשיך להגיע ולעולם לא נגמר) שוכחים לעיתים, שעדיין מסתובבים בנינו מוזיקאים מצוינים שמקליטים, מופיעים, ואפילו יש להם עיתון שמנציח את פעילותם. שם, בעמודים שבין כתבה נוספת על ELO וביקורת אוהדת במיוחד על סופר פרי אנימלס (שבאורח פלא, למרות היותם הדבר החם ביותר בלונדון היום לצד "הבטא בנד" מזכירים שילוב בין התזמורתיים לבין אלביס קוסטלו) - שם נמצאים עמודי ההופעות עם השמות שגורמים לי לשפשף עיניים בבחינת "מה, הם לא מתו?". אז הבלוקהאדס מופיעים בלי איאן דיורי המנוח; גארי מור ממשיך לנגן; "חום משומר", ההם מוודסטוק, מופיעים ברשימה, וגם תא רך (מישהו שמע שהם התאחדו מחדש?), מידג' יור, ג'וני ווינטר, הגיטריסט הלבקן, וקאראוון, אגדת קנטרברי שרק לפני שבוע נזכרתי בהם כאפשרות השפעה על ה"בטא בנד"; "האח הגדול" בלי ג'ניס ג'ופלין כמובן, וגם קאנטרי ג'ו מקדונלד. זה כבר נראה כמו כנס יוצאי וודסטוק שמשוטטים בערי השדה האנגליות, הערים שאפילו אין להן קבוצות כדורגל ראויות, אלא מתמחות ברוגבי. על סנט אלבאנס שמעתם? חבל, דווקא יש להם קבוצת רוגבי טובה, אגב, נדמה לי שפי.ג'י הארווי באה משם. וגונג, כן גם גונג.

חמוש במשקפיים

גם יו-2 מככבים במוג'ו. רגע אחד, מה יו-2 עושים שם? זמנם כבר הגיע? מתברר שהם במסע הופעות חדש – "Elevation" - ומוג'ו מכתיר את בונו כמשורר פומפוזי ומיסיונרי, מעין הכנה למעמד שמתבקש מלהקה שנמצאת שם כבר 22 שנים. ואני תוהה מתי מגיע השלב שבו הופכים מלהקת נודניקים ותיקה ללהקה של זקנים מכובדים, או למצער, לחבורה של שורדים פתאטיים?
יו-2 עוד לא הגיעו לשם, הם אמנם נאבקים בעוז בפתאטיות, אבל הם עוד מעט שם, היכן שלרחובות אין שם. למיטב הבנתי, יש להם סיכוי מצוין להפוך לסטונס מספר 2 עם קרדיט על אלבומים משובחים גם אחרי, נגיד, 15 שנה, שלב שבו הסטונס כבר לא חלמו על אלבום בעל ערך כלשהו. ההשוואה מוצאת חן בעיני. הנה הסטונס אחרי 22 שנה, בסוף שנות ה-80: צ'ארלי ווטס כבר נראה כמו גדעון עזרא, ביל וויימן לפני עזיבה, קית' ריצ'ארדס בעמידת העכביש המפורסמת אחרי שהסניף שורות באורך המוביל הארצי; רון ווד, זליג הרוקנרולי, נראה בדיוק כמו קית', ומיק - מיק, כהרגלו, ממשיך לעטר את פניו בקמטים מקסימים. ה"סטונס" עדיין מופעים נפלא וכל צעד שלהם עדיין מלווה בפפראצ'יז, אבל חידושים מוזיקליים מהם והלאה. יש להם כסף והמון כבוד, בעיקר משום יכולת ההישרדות.
לעומתם, יו-2, אחרי 22 שנים, נראים מצוין גם כשהם מוציאים אלבומים לא ממש מעניינים, או לפחות לא חלוציים. עדיין מושכים כותרות, מוכרים מיליונים, שמורים היטב, משקיעים בפירוטכניקה חדשנית, ובונו, בפוזת הפוליטיקאי הבינלאומי הראשון במעלה של הרוק, מחלק הוראות מבוהלות למפגינים האנטי-גלובליסטים בגנואה: "להימנע מאלימות", הוא אומר. כן, כך בונו. הוא וסטינג, בפטרוניות של מוזיקאים שהפכו בעצמם למותגים, במעין חשש שמישהו אחר, צעיר ואמיץ יותר, יגזול מהם את התדמית עליה הם שוקדים כך וכך שנים.
בונו הוותיק והטוב, עם ההרצאות הפוליטיות והמשקפיים. אגב המשקפיים; מה איתם באמת? למה אותם משקפיים כבר עשר שנים? בדקתי את העניין עם ברוך ידידי, אחד מיקירי הכורסה ובעל חנויות משקפיים יוקרתיות בלונדון, שסיפק מיד את התשובה: "לא מדובר באותו הזוג", אומר ברוך, "בסוף כל הופעה בונו מחלק אותן למישהו בקהל". פעם הן הגיעו לידיו של ברוך, שבדק ומצא כי הם מייסודו של המעצב האיטלקי רומיאו ג'ילי; למעשה הם הפכו דגם מבוקש ביותר אצל הקונים שלו, ובונו בעצמו משנה כל פעם את הזווית והעיצוב, אבל ממש בקטן. אנטי-גלובליסט או לא, הוא לא מסתפק בפחות מהטוב ביותר.
אז, צפו לסטרנגלרס, עדיין בשחור, ואל תיקחו ללב בראותכם את יו-2 דואים ומתבזים בקליפ של "Elevation". אם נפלתם על גליון אוגוסט של מוג'ו, רכשו מיד ולו בשל ההפתעה שמזמן המפגש עם הביצוע המקורי ל-"Praise You”, של פטבוי סלים, שמגישה קאמיל יארבורו, שאמנם נעלמה זה מכבר אבל לא תישכח אחרי שתשמעו אותה מבצעת אותו.