שחקנית משפחתית

כשאומרים לעדי טופול שהיא "שחקנית בהמשכים", שצצה ונעלמת, היא לא מתווכחת. בשנים האחרונות יש לה גם אליבי, המצדיק לדעתה את משחק המחבואים התיאטרלי הזה. "מטבעי אני אדם שהולך בכל דבר עד הסוף", היא מציינת. "עם כל הכבוד לקריירה, הילדים שלי, גיא בן השש וחצי, שהתחיל כיתה א' בבית הספר לאמנויות ויהלי בת השנתיים וחצי, קודמים לכל. חוץ מזה אני גם פולנייה, ויישב לי על המצפון אם לא אהיה בסדר איתם, אחרי שהם באו לדרור בעלי ולי בהחלט לא בקלות. היו טיפולי פוריות שנמשכו שנים, וזה מסביר איפה הייתי רוב הזמן. רק עכשיו, כשהקטנטונת הולכת לגנון, אני מתפנה להופיע במחזמר 'נח'".

אבל גם בלי "הנסיבות המקילות" את לא מהמדלגים מאודישן לאודישן.

"בכלל לא. אני לא מאלה שחושבים שתיאטרון זה דם ויזע עד מוות. לא אמות ברעב בשביל תיאטרון. זהו מקצוע שאם אתה עושה אותו, זה חייב להיות בשיא הרצינות. ואם אתה לא מרגיש לגמרי שלם עם עצמך על הבמה, כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה. מצד שני, להיות הורה זאת אחריות כל כך גדולה, לא הייתי רוצה לגמור את החיים בהרגשה שהייתי יכולה לעשות יותר בקשר לילדים".
נושא האימהות עובר כחוט השני בדבריה של טופול, ודומה שמכל נושא תגיע אליו. אבל אפילו הרגש האימהי הכל כך שופע שלה לא גרם לה לערוק מהמקצוע, כפי שקרה במשפחת טופול. גליה, אמא של עדי ואשתו של חיים, השחקן הישראלי המצליח ביותר בעולם, זכורה כשחקנית מוכשרת, אבל ויתרה מהר מאוד על הקריירה לטובת המשפחה. הבן והאח, עומר, עבר מבימוי טלוויזיה לרפואה הוליסטית. הבת והאחות, ענת, המתגוררת בלוס אנג'לס, עברה ממשחק לאנתרופולוגיה.
נראה שרק עדי נותרה לשמור על הגחלת. "זה לא מקרי", היא אומרת. "לעומתי, הם מוכשרים ויכולים לעשות גם דברים אחרים. אני, כל מה שאני יודעת זה תיאטרון. התחלתי ללמוד משחק בגיל 14 וחצי ומאז אני בעניין של שחקנית. ולא שלא ניסיתי לסטות קצת מהכיוון. למדתי זמן מה תסריטאות. ואתה יודע מה? לא הייתי סומכת עלי עם עט ביד. ניסיתי ללמוד עיצוב פנים, ומאוד לא אהבתי את הטעם של עצמי! אם יש משהו שבו שאני סומכת עלי, זה כשאני משחקת על הבמה. אבל שוב, לא בכל מחיר. אם בזמן שמתקיים איזה אודישן אני צריכה לקחת את הילד שלי לחוג, ברור מה אני מעדיפה. כשהוא צריך אותי, אני איתו, וכלום לא יעזור. אמא יש רק אחת ואם היא לא תהיה בצד של הילד, מי יהיה? אז נכון שחלק מהאודישנים מתפקששים לי ואני לא במירוץ של הצגות בתיאטרון הרפרטוארי, גם לא רואים אותי במסיבות שבהן כולם מתחככים בכולם. למרות זאת, אי אפשר לומר שאני לא באה על סיפוקי".

היו לך בנושא שיחות נפש עם אביך?

"דיברנו על זה המון. שמעתי ממנו כמה צריך להשקיע במקצוע, אבל הוא מסכים עם גישתי: לא הייתי רוצה להיות כמו שחקנים שהקריירה שלהם משגשגת, אבל הם לא מבחינים איך ילדיהם גדלים. זה מזכיר לי את המערכון של דודו טופז, על עורך הדין שמתקשר הביתה: 'מה עם הילדים? הם כבר ישנים? מה, הם התחתנו?!"...
"בעל בריבוע", הצגתה הקודמת של הטופולית הקטנה - ובמשפחת טופול היא תישאר ה"קטנה" בכל גיל - עלתה ב-98'. איזכורה מוחק לרגע את החיוך המתוק שכמעט אינו מש מפניה. "בחיים לא אשכח את ההצגה הזאת", היא אומרת, משתדלת שלא להסגיר את רגשותיה. "שם איבדתי תאומים. אז למדתי שברגע שאני נכנסת להריון, אין יותר משחק! זו היתה הצגה קשה, עם המון ריצות והמון בלגן, להיכנס בדלתות וליפול. אלוהים, איך שנפלתי שם! הייתי בהצגה בסוף החודש הרביעי להריון, לא ראו שום בטן, ופתאום ירדו לי המים באחת ההשתוללויות והלכו התאומים! לא היה לי בפני מי להתלונן, הכל בגלל השטויות שלי, לגמרי באשמתי. נשאר לי רק לייבב תקופה ארוכה. ואתה יודע מה התרופה הטובה ביותר במצב כזה? - לאחר שהתאוששתי במקצת מההפלה, חזרתי לשחק וסיימתי את המירוץ של 'בעל בריבוע', עד שההצגה ירדה. אבל הוא, למעלה, כנראה, אוהב אותי ופיצה אותי עם יהלי".
כ"חימום" לקראת הופעתה ב"נח" הצטלמה לסידרה "תיק סגור" של ערוץ 10, כאשתו של שוטר (אורי קלאוזנר). "כשקיבלתי שם את התפקיד, פרצתי בבכי. לא להאמין, אבל גם שם הייתי אחת שלא יכולה להיכנס להריון". ועכשיו "נח". כשפנה אליה המפיק, אבי פרידמן, נענתה ב"כן" נלהב. "אני מתה על הצגות ילדים", היא מצהירה. כאן היא בתחלופה מסחררת של דמויות מנוגדות.
טופול כמעט נולדה על הבמה. בהיותה בת שמונה חודשים יצאה משפחת טופול לונדונה בעקבות תפקיד הכנר. היא זוכרת את צילומי הסרט "כנר על הגג" ביוגוסלביה, עם הבמאי נורמן ג'ואיסון ("היה פסיכי לא פחות ממני") לצד מייקל פול גלייזר (סטארסקי), "שהיה בא אלינו כל פעם לקבלת שבת והייתי מתיישבת לו על הברכיים". היא היתה ילדה היפר-אקטיבית ודיסלקטית גם יחד ("עזבתי את הגימנסיה עם חמישה שליליים באמצע כיתה ט"). לא זו בלבד שכתבה בשגיאות, אלא שבתרגילי חשבון היתה נותנת תשובות בלי שתוכל להסביר את התהליך. ומכיוון שאז לא הבינו אותה, לדבריה, "אני לא זוכרת יום בבית הספר שבו לא הלכתי מכות".
כשהיתה בת 14 וחצי, ובמשפחת טופול ראו שהעסק איתה לא עובד, שאלו אותה אם תרצה לנסוע לאנגליה, ללמוד אמנות. היא לא התנגדה. "שלוש שעות עיוני ביום? מתאים לי!" והיא נסעה, עשתה בגרות מלאה, למדה משחק ו"הוכחתי לכולם שאני לא מטומטמת". זו גם היתה התקופה הפמיניסטית שלה. "הייתי בטוחה שעד גיל שלושים לא אתחתן", היא נזכרת. "אז אמא שלי אמרה את המשפט המנצח: 'יש משהו שמנצח את הפמיניזם, והוא הרחם'... וכמה היא צדקה. וכמה לא האמנתי לה אז".
טופול יכלה להישאר בלונדון לשנת לימודים נוספת, אבל התעקשה להתגייס בזמן. היא שירתה בלהקת המפח"ש. חלילה לא בלהקת הנח"ל, "כי גם ככה אומרים לי שאבא מסדר לי הכל". מלהקתה יצא כוכב-על בבידור, אלי יצפאן. "כבר אז הוא היה ענק", נזכרת טופול. כשסיימה לשרת את המולדת ובהמשך גם את האחות, שילדה בלוס אנג'לס ("עוד תשמעו על התינוקת שהייתי אז המטפלת שלה. נטליה היא כיום רקדנית מחוננת"), למדה בבית הספר למשחק "גילדהול" בלונדון. "אבא תמיד אמר: 'כל זמן שתלמדו מקצוע, זה עלי. ברגע שתגמרו, הכל עליכם'. לא הייתי אומרת שהוא תמיד עומד בדיבורו...".
היא שבה ארצה היישר למלחמת המפרץ, ולמרות שם המשפחה המפורסם שלה לא מצאה עבודה במשך חצי שנה. אבל במשפחת טופול תמיד ידעו למצוא פתרונות מקוריים. אין עבודה? יאללה, כל המשפחה נארזת ונוחתת בטוקיו, שם הוסיף אבא טופול עוד חוליה בשרשרת כיבושי הכנר שלו. היה כיף בטוקיו, אבל אחריו הגיע תור ה"באסה". היא לא מצאה בדל תפקיד ו"נהייתי שמנמנה מרוב דיכאון". את ההצלה מצאה ב"שיער", "שם פגשתי את שני בעלי...". לא, היא לא מתבלבלת. כוונתה לנתי רביץ, כיום בעלה בהצגה "נח", וכמובן לפסנתרן דרור מרגלית, האיש שלה. הוא הכיר את ה"סחורה" על בוריה. "אני התפשטתי והוא התחתן איתי". טופול, אחת שהולכת עד הסוף, לא נרתעה מהעירום. "מה שאומרים לי, אני עושה, העיקר שההפקה תצליח!", היא אומרת ומוסיפה, "או שאתה בקטע, או שלא. אין באמצע".
איל בוחבוט, ידידה, יצא אז מ"שיער" כוכב-על לשעה קלה. היא נותרה באלמוניותה. "יש לי תכונה נהדרת - לא מזהים אותי, גם לא לאחר הופעה בטלוויזיה". לדבריה, היא מסתפקת בכך שמזהים אותה כשהיא על הבמה. ומעבר לזה? "כבת-של יש לי טראומה בעניין. הייתי שנתיים בתוכנית 'מוצ"ש'. ידעת? אף אחד לא ידע! את יצפאן, חברי מהלהקה, כולם זיהו. אותי, ברוך השם, לא...".
מ"שיער" ל"תפילה", גיחה חד-פעמית ל"הקאמרי", "שם היה לי העונג להופיע עם חזקי הגדול (אבנר חזקיהו), בתפקיד האחרון בחייו, והוא הצחיק אותנו עד דמעות". מאז לא דרכה כף רגלה בתיאטרון הרפרטוארי. "לא מתנפלים עלי משם עם הצעות", היא מספרת. "חוששים לפנות אלי, שמא יגידו 'אבא שלה סידר לה'. פירסום לא בדיוק חביב על התיאטראות".
אחרי טיפולי פוריות בלונדון, מצאה עצמה בפני מה שנראה היה כהזדמנות של פעם בחיים. 94', חידוש ה"כנר" בלונדון. טופול רצה מולו את הבת כחוה'לה, "התפקיד שהכי מדבר אליו". זה היה ממש קשה. "כל הזמן הייתי צריכה להתאפק כדי לא לבכות, ואבא, שהוא בכיין לא קטן ממני, אותו הדבר. על הבמה בכינו את הנשמה עד הסוף. מולו נהייתי מין ג'ולה כזאת. כל כך התרגשתי שם!".
כעבור ארבע שנים, ממש לפני "בעל בריבוע", חזרה ל"כנר", הפעם בארץ ולשם שינוי בתפקיד הבת צייטל, "אחרי לידה, כשרציתי להרגיש יותר גדולה". ולא שנהיה לה קל יותר. "ככה זה עם אבא שלי, שהוא פרפקציוניסט חסר תקנה".

איך את מתמודדת עם השם טופול?

"אין בי השאפתנות לכבוש את העולם. אני חפה מכל שמץ של נפוליאוניות. איך אבא אומר? הכל 95 אחוז מזל וחמישה אחוזים כישרון. יבואו תפקידים, יופי. לא יבואו, אז מה? איך שאמרתי, שום דבר לא משנה, העיקר הילדים. הם הכל. בגיל שנתיים וחצי יהלי עוד יונקת ממני לפעמים. 'אמא, ציצי!' אמרה מתוך שינה כשחזרתי באחת בלילה מאסיפת הורים ראשונה אצל גיא. אז ישר התכרבלנו לנו יחד, ותאמין לי שזה שווה יותר מכל התפקידים בעולם".