מרדפים בקולנוע: כמו תמיד, האירופאים לוקחים

תמיד היתה לי בעיה עם הביטוי השחוק "מרדף מהסרטים". וכן, אני יודע שהצופה מהשורה (השביעית) זיהה בהחלקות זנב מגוחכות של אמריקאיות מגודלות את פסגת הטרוף המוטורי על ארבע.
אבל הוא טועה, הצופה. כל אותן פניות מדהימות משדרה רחבה אחת לאחותה הן כנראה הפעלול הקל ביותר לביצוע. אמריקאיות כבדות חרטום וחסרות מתלים, מעורפלות הגה ונעדרות אחיזת כביש, הן קלות להחלקות מרשימות - בדרך כלל גם אם לא היית מעוניין בהן מלכתחילה. ואת זה עושים ברחובות בהם בקושי מעיזים גם הנועזים באמריקאים לגרד את 30 המייל לשעה מלמטה. נו באמת.

אמינות של חבר כנסת

וזה עוד לא הכל. תמיד, אבל תמיד, מצליח השוטר הטוב בעגלה מעלת עשן להיצמד אל עכוזה המתנדנד של המכונית הבורחת. וממש לא משנה אם הוא עושה את זה בדודג' מתפוררת מול פרארי חדשה וכוחנית. הכוחות יהיו שווים לטובת הדרמה, ולעזאזל הריאליזם. כאן אני מתחיל כבר לזוז באי נוחות בכיסא הצופה, ולחפש את פותחן הבירה כדי לנוח מעט.
אבל יותר מכל מרגיז אותי פס קול עם אמינות של חבר כנסת. כמעט בכל המקרים, גם כאשר מדובר בסצנות מעוררות אמון יחסית, לא יתאים פס הקול לנעשה על המסך. לאמריקאים אין בכלל בושה, האירופאים לפחות מנסים להסוות. מי שצפה אי פעם בשתי מכוניות אמריקאיות בעלות תיבת הילוכים אוטומטית מיושנת, ושמע כיצד הן מעבירות תוך החלקת מצמד מחמישי לשישי, יודע על מה אני מדבר.
וזה עוד לפני ששמעתם אותן מורידות הילוך תוך גז ביניים אימתני – היישר ממסלולי המירוץ של סדרת האינדי – או מגיעות למהירות סיבוב מנוע (סל"ד) בו מנוע אמריקאי, גם משופר ועדכני, נופח מזמן את נשמתו.

חמשת הגדולים

בקיצור, אמינות מוטורית לא ממש קיימת באקשן אמריקאי על הכביש. כאן עדיפים האירופאים, שכמו בכל תחום מוטורי, מקדימים את האמריקאים בדור אחד או שניים. מכוניות המרדף תמיד יהיו קטנות וזריזות, מגזימות פחות ומבצעות הרבה יותר.
גם האירופאים חוטאים אמנם לא פעם במישור הסאונד, וכמו האמריקאים אינם נרתעים מלקזז יתרון ביצועים אדיר לטובת המתח והעלילה. ובכל זאת הם עדיפים, ולו רק מכיוון שאצלם לא דווקא הגודל קובע.
ועדיין, היו כאלה שעשו לי את זה, למרות הבעיות הקטנות, ובגלל הרגעים הגדולים.

1. "הנהג"

גדול מכולם, עדיין, הוא "הנהג" (78'). ריאן או'ניל, נהג שוד הנחשב למבוקש, המוצלח והיקר מכולם, מדגים כיצד יש לעשות זאת נכון. במיוחד זכורה לטובה הסצינה המיוחדת במגרש החנייה התת-קרקעי, עם מרצדס כתומה והחלקות מעוררות התפעלות. ואיזבל אדג'אני, אבל זה עניין אחר.

2. "בוליט"

סטיב מק'ווין עשה זאת ב"בוליט" (68'), עם פורד מוסטנג ודודג' צ'ארג'ר מנופחות מנוע. בסרט הזה מופיעות מי שלימים יכנסו לאולם המכובדות של ההיסטוריה המוטורית האמריקאית – תחת שם הקוד "מכוניות שרירים". גם ב"לה-מאן", סרט מירוץ מעולה וקלאסי שיחק מק'ווין, אבל למירוץ אי אפשר לקרוא מרדף. אז לא.

3. "הג'וב האיטלקי"

מייקל קיין, לעומת זאת, דווקא הוכיח שאפשר, עם שלוש מיני קופר S משופרות, בצבעי אדום, לבן וכחול, ב"ג'וב האיטלקי" (1969). בסרט זה מוכיחות שלוש המיני הקטנות למה הפכו לאגדה מוטורית. מקפצות ומדלגות בכל מקום, כולל הבלתי מתקבלים על הדעת. ביצועי נהיגה מרשימים, היישר ממירוצי ראלי – בהם כיכבה כמובן המיני הקטנה שנים רבות. ובלי מעט שוביניזם אי אפשר, כך שבדרך מתחמקות המיני, פאר תעשיית הרכב הבריטית דאז, מאלפא רומיאו משטרתיות, גאוות תעשיית הרכב האיטלקית…

4. "האחים בלוז"

ב-"האחים בלוז" (1980), של ג'ון לנדיס, לא מדובר בביצועים עוצרי נשימה, אלא בסצינת ההתאבדות המוטורית הגדולה ביותר, כמוה לא נראתה עד, ומאז. דודג' 440 ישנה ומעלת עשן, משתעלת ופולטת מגרונה עתיר הנפח, מתעתעת בעשרות מכוניות משטרה ומשלחת אותן האחת על, ליד, מתחת ולצד השנייה, עם חלונות מנופצים, אש ועשן, דלתות פתוחות לרווחה ומנועים שהגיעו לתא המטען.

5. "דואל"

סגנון אחר לגמרי של מרדף, וכנראה מהטובים שבהם, היה ב-"דואל" (1971), סרטו הראשון באורך מלא של סטיבן שפילברג. מכלית נהוגה על-ידי חסר פנים מקישה פגוש עם תא המטען של ואליאנט מסכנה בה נוהג סוכן-נוסע תמים ומפוחד. גם כאן מצליחה המשאית הכבדה להתקרב אל המכונית הקלה בכל הזדמנות בה תחפוץ בניגוד להיגיון. אבל המתח, הדרמה והסוף הטוב-רע הופכים אותו לאחד מהקלאסים.

(הלל פוסק הוא עורך הרכב של Ynet)