המרגל שאהב לנהוג
צעצועים? אקדחים? בחורות? תעזבו אותנו משטויות. ג'יימס בונד זה קודם כל המכוניות. מאסטון מרטין עד ב.מ.וו ובחזרה - המצעד המלא
| פעם שלישית גלידה |  | קטן ביפן | | מחדל לייזנבי | | מגלים את אמריקה |
| ||||||
| מרחפים בתאילנד | | הלוטוס שאהבה אותי | | הגרמנים באים | | מלגזה ביום אחר |
אמצע שנות ה-90. תושבי האי הבריטי עסוקים - כמו מרבית העולם המערבי - בבועת ההיי-טק, ענייני דוט.קום, סמים אקזוטיים ובעיקר תחושת אופוריה. למעט בתחום אחד: פתאום מתחילים לדבר בפאבים, בין עוד פיינט של גינס לעידוד נלהב של אלוף הדארטס המקומי, על בליץ גרמני חדש. והסיבה לכך היא לא מטוסי אויב אלא גאווה פגועה, ציפור נפש שנראית כהולכת בדרך כל בעלת כנף ומחזירה את נשמתה לבורא: ב.מ.וו השתלטה על רובר, וגם על לנד-רובר - הסמלים האחרונים של תעשיית הרכב הבריטית המפוארת.
הבריטים אפופי הגאווה הלאומית התקשו לקבל את העובדה שב.מ.וו - שהמכונית הראשונה שלה היתה אוסטין 7 שיוצרה ברשיון - השתלטה על חברות הרכב הגדולות שלהם. ברקע כבר דובר על שיתוף פעולה בין ב.מ.וו לרולס רויס, והחל גל שמועות על השתלטות נוספת. אבל אז, ורק אז, נפלה הפצצה האמיתית. ב.מ.וו העבירה לשורותיה גם את ג'יימס בונד לקראת "גולדן-איי", הופעת הבכורה של פירס ברוסנן כ-007. את זה הבריטים פשוט לא הצליחו לעכל.
דומה שמעולם לא זכתה מכונית של אישיות ציבורית לכזו תשומת לב בבריטניה, כמו זו שגררה הב.מ.וו של 007. בסדר, הם הסכימו שהנסיכה דיאנה ז"ל תנהג באודי פתוחה, אבל לא הצליחו לחיות עם בונד במכונית גרמנית. "כשגבר היה גבר ובונד היה שון קונרי, הוא נהג באסטון מרטין. האם יעלה על הדעת שבונד ינהג במכונית לא בריטית?", זעקו העיתונים.
אבל אם להיות כנים, הבריטים כרגיל לא הטרידו את עצמם בעובדות קטנות. בונד הספרותי אמנם שמר (כמו יוצרו, איאן פלמינג) על נאמנות לבנטלי, אבל בונד הקולנועי הפך מזמן לקונצרן רב-לאומי. הוא כבר נהג במכוניות מתוצרת אמריקאית, איטלקית, צרפתית ואפילו, שומו שמים, יפנית. בונד, תאמינו או לא, נהג כבר בפורד, ב-CMA חסרת ייחוס לחלוטין - ואפילו בטויוטה.
בסופו של דבר, כמו במזימה עשויה היטב של 007, היו אלה הבריטים שכמעט הכניעו את הגרמנים. הנהירה הגרמנית אחר סמלים בריטיים, בין אם מדובר בבונד או במיני וב-GM, גרמה לב.מ.וו הפסדים עצומים. רכישת רובר דירדרה את ב.מ.וו - אולי היצרנית הרווחית ביותר כיום - לאחת התקופות הקשות בהיסטוריה שלה, עד שכמעט איבדה את עצמאותה.
בפרשת בונד זכתה אמנם ב.מ.וו לפרסום עצום, אלא שגם כאן דאגו הסוכן החשאי ושותפיו לייצג את האינטרס הבריטי. כך היה כשאסטון מרטין נושנה זכתה ב"גולדן-איי" ליותר זמן מסך מה-Z3. ואם זה לא הספיק, בסופו של דבר באה פורד, גירשה את ב.מ.וו - והחזירה בסרט החדש, "למות ביום אחר", את בונד לבריטניה ולאסטון מרטין.
האסטון מרטין DB5 הבלתי נשכחת שהכין Q (דזמונד לואלין, גם הוא בהופעת בכורה בסדרה) תיזכר כמכונית הבונד המוצלחת ביותר מאז ומעולם. בונד הנאמן אמנם שואל "איפה הבנטלי שלי", אבל Q מסביר לו שאלה "הוראות של M. אתה תשתמש באסטון מרטין DB5 עם שיפורים".
האסטון הפכה לשיחת היום. היא גררה כוכבים, בהם פול מקרטני, לערוק לשורותיה - והולידה צעצוע מבוקש ושלל דגמים בקנה מידה מוקטן לאספנים. אבל בדרך אופיינית ליצרנים הבריטיים, באסטון מרטין - שהיתה כרגיל בהפסדים - הבינו רק בדיעבד את השירות התדמיתי שעשה עבורם 007. בתחילת הדרך הם סירבו אפילו להשאיל מכונית; רק התעקשות יוצרי הסרט, שרצו לשמור על בחירתו של פלמינג ב"גולדפינגר", הביאה לבסוף את האסטון אל האקרנים.
פלמינג אמנם בחר ב-DB מארק 3 (בספר בונד מעדיף אותה על יגואר מארק II, כי היא מתאימה יותר לסיפור הכיסוי שלו), אבל עד צילום הסרט ה-DB5 המרהיבה כבר היתה בדרך לייצור. למעשה, יוצרי הסרט קיבלו את המכונית הראשונה שיוצרה מדגם זה.
ה-DB5 היתה הראשונה בסדרת מכוניות שופעות טריקים של בונד: היו לה קני מקלע שנשלפים מתוך פנסי איתות קדמיים, מתזי שמן שבקעו מיחידות תאורה אחוריות, מגן חסין קליעים מאחור, דוקרנים נשלפים ממרכז הגלגל, לוחיות רישוי מתחלפות בלחיצת כפתור, פנסים עם גוון משתנה ואפילו רדאר עם מסך מוסתר במרכז הקונסולה.
כמובן שהטריק הגדול ביותר היה כסא המפלט, ששימש (בסיוע פתיחת גג אוטומטית) להרחקת אורחים לא רצויים. ג'ון סטירס, שהפך בעקבות עבודתו עם בונד לגורו של פעלולי הרכב, גרם לכל זה לעבוד בעזרת מערכת הידראולית מורכבת וכבדה. סטירס, אגב, הכין פעלולים נוספים שבהם לא נעשה לבסוף שימוש - כמו למשל אפשרות לשלוף "שיניים" מהפגוש כדי למעוך או למחוץ יריב.
מכונית קופה מפתה, כמעט אקזוטית, מבית יפני, נראתה אז בדיונית יותר מעלילות הסדרה. אבל ה-GT2000, עם העיצוב של אלברכט גורטז, היתה באמת מרהיבה. ובכלל, טויוטה רצו להראות לעולם מה הם יודעים. לכן הם הגדילו לעשות, ובמיוחד עבור הסרט בנו שתי מכוניות פתוחות על אותו בסיס (אחת מהן מוצגת במוזיאון טויוטה).
כיאה למכונית יפנית, הפעלולן סטירס הרכיב באחת מהן שפע צעצועים אלקטרוניים עם דגש על תחום התקשורת, המצלמות והמסכים, שבסופו של דבר לא קיבלו ביטוי מהותי בסרט, למרבה הצער. ועוד אכזבה: ההסבה שביצעה טויוטה לא היתה קלה ובוודאי יקרה - ובסופו של דבר היפנים התבאסו כשהבינו שהמכונית לא זכתה לפרסום כמו האסטון. רק 337 מכוניות כאלה נמכרו, בוודאי לא הכמות שלה ציפו בטויוטה. אגב, הגירסה הפתוחה מעולם לא יוצרה.
אבל דווקא עם ההורנט מבצע בונד את אחד התמרונים הזכורים ביותר: הוא מרחף מעל תעלה תאילנדית, תוך טיפוס על גשר שבור וביצוע היפוך מלא של 360 מעלות. ולא, לא מדובר באחיזת עיניים. מור כמובן לא נהג, אבל הפעלולן במפס וילארד ישב מאחורי ההגה, שלצורך העניין הוזז למרכז. זה היה תרגיל שבו השקיעו חברות הפעלולים שעות רבות של תכנון, כולל סיוע ממחשב אווירונאוטי של אוניברסיטת קורנל האמריקאית. למרבה הפלא, הם הצליחו לבצע זאת בטייק אחד.
אגב, הסרט לא סייע יותר מדי ל-AMC, שפשטה את הרגל שנים ספורות מאוחר יותר.
כצפוי, זו היתה אהבה ממבט ראשון שסייעה לשני הצדדים. ב-1977 נמצא בונד-מור בתקופת שפל לאחר ביקורת פושרת על ההופעה הקודמת, והמפיקים ידעו שלקראת הסרט הבא, "המרגלת שאהבה אותי", הם חייבים משהו מיוחד. כך קיבל מור בסרט השלישי שלו (ממש כמו קונרי, אגב) את המכונית הזכורה ביותר בתקופתו.
בונד פוגש בלוטוס אספרי על חופי סרדיניה, בסמוך למפרץ הזאבים, וכבר ברגע הראשון עוצרת המכונית בעלת המראה הדרמטי את נשימת הצופים. אלא שבהמשך יש הפתעות. הפעם לא זכו בונד והקהל לתדרוך מ-Q לגבי הפעלולים, וכניסתה המפתיעה למים והפיכתה לצוללת היא אחת הסצינות הבלתי נשכחות מעולמו של 007.
זה לא היה פשוט. הופעת האספרי מתחילה במרדף שגרתי, כשבאופן תמוה דולקים הרעים בקורטינה משפחתית - ללא רגשי נחיתות - אחרי הלוטוס האקזוטית. אולם פעלולני בונד התקשו לשלוט באספרי ונאלצו להזעיק את רוג'ר בקר, נהג המבחן של לוטוס. מעבר לזה, עבור סצינות המים נבנו שבעה גופים דמויי אספרי - כל אחד מהם להצגת שלב אחר בדרך מהנחיתה במים ועד ההפיכה לצוללת.
אגב, היתה גם צוללת אמיתית שנבנתה (בעלות של 200 אלף דולר) עבור הצילומים על ידי חברה מפלורידה בשם "צוללות פרי", כולל ארבעה מנועים חשמליים. רק שבדרך גילו המפיקים שהמבנה האווירודינמי של האספרי, המסייע להצמדתה לכביש, גורם לצוללת לשקוע בזמן תנועה. לא ממש אידיאלי.
כגמול על הופעתה המשכנעת זכתה האספרי להדרן בסרט "לעיניך בלבד", הפעם בגירסת הטורבו, בצבע ברונזה וללא פעלולים מיוחדים. בונד, אגב, חיסל במהלך הסרט גם סיטרואן דה-שבו - כנראה המכונית הזולה ביותר שבה נהג.
ואם כבר מדברים על דברים זולים, אז בהמשך הקריירה של מור הוא יישב ב"טוק-טוק", ינהג באלפא רומיאו GTV ("אוקטופוסי") וברנו 9 חצויה ("רצח בעיניים"). באותה תקופה בערך, 1981, חזר גם קונרי ב"לעולם אל תאמר לא" לגיחה קצרה בתפקיד בונד של חברת הפקה מתחרה. הפעם הוא העדיף אופנוע, ימאהה XJ650 טורבו, שלימים ייזכר כפלופ מסחרי. הבחירה של הרעים - רנו 5 טורבו II עם מנוע מרכזי, שבה נוהגת ברברה קאררה - הרבה יותר טובה.
אבל ב.מ.וו, בסופו של דבר, לא עמדה בקצב המהיר של בונד. לסרט הבא, "העולם אינו מספיק", היא לא הספיקה להנפיק את ה-Z8 המתוכננת. לכן ה-Z8 שהשתתפה ברוב הצילומים היתה יותר בריטית מגרמנית, עם חלקים מקוברה ויגואר. למעשה מדובר ברפליקה שיוצרה על ידי אנדי סמית וחברה בריטית המתמחה בפעלולים. הם קיבלו מב.מ.וו גוף חיצוני, ויצרו לפיו חלקים מפיברגלאס.
כל זה הורכב על שלדה ששייכת לרפליקה של קוברה, מכונית בריטית אגדית. המנוע ותיבת ההילוכים הובאו משברולט, והמתלה האחורי מיגואר. שתי מכוניות נבנו לצורך הצילומים יחד עם מרכב שלישי, שנחתך במהלך המרדף עם המסוק. "הן היו פראיות ומהנדסי ב.מ.וו ממש אהבו לנהוג בהן", סיפר פעם סמית. בכל מקרה, מתברר שאת משגרי הטילים שנשאה המכונית בכנפיים אי אפשר היה להרכיב ב-Z8 המקורית.
המכונית האמיתית הגיעה רק לקראת סוף הצילומים. היא צולמה עם ברוסנן אמנם, אבל בסופו של דבר הסצינות בהשתתפותה לא נכנסו לסרט. שם גם נפרדים הצופים ובונד מ-Q (דזמונד לואלין), שיצא לגימלאות. צחוק הגורל הוא שלואלין, שבסדרה בנה והסביר לבונד את יכולתן של המכוניות החדשות, נהרג בתאונת דרכים זמן קצר אחרי יציאת הסרט.
לפנייה לכתב/ת 
