פרופ' אסא כשר עונה על שאלות הגולשים

שאלתי היא האם בעצם סירוב לשרת במילואים יהיה זה אתי לכלוא אותי בבית מעצר או מאסר (שמא אפגע במישהו, פושע שכמותי) והאם בתור אדם חופשי במדינה דמוקרטית ההרגשה של פחד מהשלטונות צריכה לבעבע בתוכי באופן שכל כך משמעותי לחיים שלי. למי אוכל לפנות כדי לפתור את בעייתי, חוץ מלקצין בריאות נפש.(גיא)

ת: ראשית משך שירות החובה ומשך שירות המילואים, אמורים במדינה דמוקרטית, להיקבע על יסוד האיום הנשקף לאזרחים ולמדינתם, ועל פי חובתה של המדינה להגן על אזרחיה ועל עצמה. ברגע שמדינה דמוקרטית מגיעה למסקנה שאפשר לעמוד באיום הנתון בלי שירות חובה, חובתה המוסרית לבטל את שירות החובה.

אם היא מגיעה למסקנה שהיא יכולה לעמוד בשירות חובה של פחות מ-3 שנים, חובתה לקצר את השירות. אכן שאלת משך שירות החובה, והמילואים, חייבת לעמוד על הפרק כל הזמן, והשלטונות חייבים לאזרחים תשובה לשאלת הכורח לקיים את השירות בהיקפו הנוכחי.

שנית, ענישה היא לא תמיד הגנה על האזרחים מפני העבריין. ענישה היא על פי רוב צעד שבו מבטאת המדינה הדמוקרטית את יחסה למי שעבר על החוק שהוא מעין אמנה חברתית הוגנת לארגון החיים המשותפים של האזרחים.

יהיה זה בלתי הוגן להתעלם מן האבחנה בין מפרי חוק לבין שומריו, בדיוק כשם שיהיה זה בלתי הוגן להתעלם מהאבחנה בין מפרי חוזה לבין שומריו. הנכונות להיענש, היא חלק מן ההפגנה מן הסוג של אי ציות אזרחי.

סרבנים מן הסוג הזה, המבינים מה הם עושים, ונאמנים באמת לעקרונות המוסריים של המשטר, לא ינסו להתחמק מעונש. שלישית, אכן רע הוא המצב שבו האזרח מפחד מן השלטונות. גם האזרח וגם השלטונות צריכים לתהות על הפחד הזה.

האזרח צריך לשאול את עצמו שמא הוא שבוי בתדמית מוטעית על פיה לעולם השלטונות הם נגדו. והשלטונות חייבים לשאול את עצמם כיצד הם אמורים לנהוג כדי לעורר אמון בכל אזרח, בדבר מטרותיהם ודרכי פעולתם.

אני מקווה שהכותב יהרהר בפחד שהוא מתאר, ושהשלטונות לסוגיהם יעשו יותר כדי לזכות באמון הציבור.

ומי שרוצה לדבר על אתיקה תוך שימוש בשפת גן החיות ראוי לו שידיר עצמו מסוג כזה של דו-שיח. ועכשיו אני ממתין שתשאלו אותי - מי שמך לקבוע מה כשר ומה לא? - את זה תבינו כשתואילו לבחון את דבריכם ודברי חבריכם בכבוד הראוי להם ולכם כאחד...(או אולי אתם לו בכיתה הנכונה). (אמנון)

ת: אני לא בטוח שאני מבין על בוריה את ההערה הזו, אבל אני רוצה להעיר בנקודה אחת: אתיקה ומוסר הן לא היינו הך, כאשר מדובר באתיקה מקצועית, קוד אתי, וכיו"ב.

אתיקה מקצועית היא תפיסה של מהות המקצוע, כגון הרפואה, הפיקוד, ההנדסה, עריכת הדין, וכיו"ב.

ממהותו של מקצוע כזה, שפועלים במסגרתו במדינה דמוקרטית היא שהפעילות בו כפופה לעקרונות הדמוקרטיה, שהם עקרונות מוסריים. לפיכך יש לאתיקה המקצועית במשטר דמוקרטי מרכיב מוסרי אבל יש לה גם מרכיבים שאינם עניין לתורת מוסר כגון תפיסת עצם המקצועיות.

תורות מוסר עוסקות בישוב קונפליקטים בין בני אדם באופן כללי. תורות אתיקה מקצועית עוסקות בהתנהגות בני אדם במסגרת מקצועית, לאוו דווקא בהקשרים שיש בהם קונפליקט.

נכון שהמילים אתיקה ומוסר משמשות בתולדות הפילוסופיה בערבוביה, אבל חרף זאת יש להבחין בין המשמעות של הביטוי מוסר לבין המשמעות של הביטוי אתיקה, כשהמדובר בקוד אתי או באתיקה מקצועית או ארגונית.

ש: שאלתי היא מה המשמעות ומה מקור הסמכות של הקוד האתי של צה"ל? האם הוא לא צריך לעבור אישרור שלא לדבר על דיון ציבורי רחב יותר משל ועדה בראשה עמדת? (שמרלה)

ת: מקור הסמכות לקוד האתי - דרך העולם היא שאנשי מקצוע מגבשים את התפיסה של מהות המקצוע שלהם, כפוף לעקרונות המשטר הדמוקרטי שבמסגרתו הם פועלים. אנחנו, המוני האזרחים, לא אומרים לרופאים מה זה להיות רופא.

את התשובה לשאלה הזו נותנת הקהילה הרפואית לעצמה מזה 2500 שנה ומעלה. אנחנו, המוני האזרחים במשטר הדמוקרטי, דורשים מן הרופא שחלק מן התפיסה של מהות הרפואה, יהיה הכפיפות לעקרונות המוסריים של הדמוקרטיה.

לכן האתיקה של הרופא מחייבת אותו בקבלת הסכמה מדעת לפני ביצוע ניתוח ומחייבת אותו לשמור על סודיות רפואית.

כיוצא בזה, הארגון המקצועי של הלחימה הצבאית אמור לגבש לעצמו את התפיסה שלו בדבר מהות הלחימה, בכפיפות לעקרונות המשטר הדמוקרטי.

המוני האזרחים לא אמורים לומר לאנשי מקצועות הלחימה מהי לחימה נכונה או מהם ערכי הפיקוד, אבל הם כמובן דורשים שכל הפעילות הצבאית תיעשה במסגרת ההולמת צבא של מדינה דמוקרטית.

לפיכך הקוד האתי של צה"ל חובר במסגרת צה"ל, בידיעתו ובברכתו של שר הבטחון דאז, יצחק רבין ז"ל שהיה הדרג האזרחי הממונה על הצבא בהתאם לעקרונות הדמוקרטיה.

הפרסום הראשון של קטע מן הקוד האתי היה בנאומו של יצחק רבין בטקס קבלת פרס נובל לשלום. רבין ציטט את הגדרת הערך "חיי אדם" מן הקוד האתי, כדי להדגים את העיסוק השיטתי של צה"ל בשמירה על חיי אדם וההכרה בקדושתם.

ש: בהיעדר מקור חיצוני (נניח) כיצד נוכל למצוא הצדקה למוסר? שאלת המשך היא, האם אין סכנה, בחברה רטלוויסטית, שלא ימצא הכרח למוסר? (דוידי)

ת: צריך להבחין בין שאלות בדבר הטוב לבין שאלות בדבר המוסרי. שאלות בדבר מה טוב לו לאדם הן שאלות ערכיות שאפשר לתת עליהן תשובות שונות במסגרת מערכות ערכים שונות. כמובן שבמסגרות מסוימות, אנשים מזהים את הטוב עם מה שמקור סמכותי סימן בתור הטוב.

דוגמאות בולטות הן המערכות הערכיות הדתיות. לעומת זאת, כשאנחנו עוסקים במוסר, אנחנו עוסקים בבעיה מסוימת, שלא יתכן לפתור אותה בשיטות יחסיות, אלא מן הכורח הוא להציע לה פתרונות מוחלטים.

מה נעשה במצב שבו נוכח קונפליקט בינינו אני אפעל על פי עקרון אחד, ואתה תפעל על פי עקרון אחר. מצב כזה לא יכול להיחשב בפתרון של הקונפליקט בינינו, אלא רק העצמה שלו. פתרון פירושו ששנינו נוכל לקבל אותו עיקרון ולפעול על פיו בקונפליקטים שבהם אנחנו נמצאים.

עקרונות הדמוקרטיה הם פתרונות כאלה, לבעיות שהם קונפליקטים מתגלעים בין אזרחים. וכל האזרחים אמורים לפעול על פי עקרונות הדמוקרטיה, ולא איש הישר בעיניו יעשה נוכח קונפליקט.

התוקף של עקרונות המוסר, הוא, לכן, לא פחות ולא יותר מאשר התוקף של פתרון לבעיה נתונה, אותו ניתן להצדיק ובו ניתן להשתמש באופן חופשי ויציב.

למען הבהר את דבריי, יש בתורה דברים מהממים שלעולם יישארו בקוד המוסרי של בני האנוש יחד עם זאת יש הרבה דברים שממש לא הגיוניים ואפילו גובלים בחוסר הבנה בסיסי של חיינו כיום. (אזרח-מודאג)

ת: אני בדעה שהדת היהודית, וכמוה גם דתות אחדות אחרות, מבטאת מערכת ערכים אנושית, ולא מהווה תחרות עם המדע או ההיסטוריה. לכן, כשאדם מקיים מצוות, הוא יכול להצטייר כאדם שמבטא את יחסו לאלוהיו, ולא מתנהג כמי שקיבל פקודה מאלוהיו.

העובדה שבדת היסטורית כמו היהדות, יש שרידים של תקופות קדומות והתנאים החברתיים ששררו בהם, היא מחיר שהדת היהודית ודומותיה משלמות על האופי המשפטי שלהן.

מערכת המצוות מתגבשת כמו מערכת משפטית, מרגע מסוים והילך קשה מאוד לשנות את החוק.

גם במערכת דתית וגם במערכת משפטית. עם זאת, בהקשרים רבים הדת היהודית כל זמן שהייתה בה חיוניות אמיתית, מצאה את הדרכים להיפטר במידה מסוימת מן השרידים המיותרים של הנחות חברתיות שאבד עליהן הקלח.

מנקודת מבט של ההתפתחות היסטורית של הדת היהודית לדוגמה, אפשר להבחין בשינויים משמעותיים בדבר מעמד האישה, והדעת נותנת כי ברבות הימים מעמדה הדתי יהיה הרבה יותר דומה למעמדו של הגבר מאשר הוא כיום בוודאי מאשר היה לפני מאות בשנים.

כלומר: מה קודם למה-בבחינת הביצה והתרנגולת? (ואני מדברת על כל ניואנסי השפה, גינוניה, נימוסיה, הדברים שאומרים, ויותר חשוב, הדברים שנהוג לא לאמר) (לא מהפורום)

ת: ראשית, צריך להבחין בין שפה בתור יצור מחשבתי לבין שפה בתור יצור תרבותי. כל אדם נורמאלי, מגיל מסוים והילך, ובעל היכולת להבין ולדבר, הוא בעל שפה. השפה הזו מעורבת במחשבותיו, וביחסיו עם הזולת, אבל היא מעניקה לו מסגרת כללית המאפשרת ביטוי מגוון בלי גבול, לערכים, השקפות, רצונות, רעיונות, שונים ומשונים לאין ספור.

צריך להבין כי השפה, במובן הזה, היא עניינו של אדם יחיד, לפני שהיא עניינו של עם. או עניינה של חברה. היכולת הלשונית שלנו באה לנו בגנים, ואין לנו גנים של עם, אלא גנים אנושיים, בתחום השפה.

השפה העברית (או האנגלית או האיטלקית או הערבית) היא לא היצור שבראשו של אדם יחיד אלא היא יצור תרבותי מופשט, משהו שאנחנו מחליטים לסמן אותו בתור השפה של קבוצה מסוימת, לדוגמה ההחלטה לקרוא לשפתו של דויד המלך ולשפתו של דויד לוי בשם עברית, כאילו זו אותה שפה, היא החלטה תרבותית ולא בלשנית.

ההחלטה לקרוא לשפה אחת הולנדית, ולשפה אחרת פלמית ולשפה שלישית גרמנית היא החלטה פוליטית, היסטורית ולא בלשנית.

לכן, כשאנחנו מדברים על עברית אנחנו מדברים על מה שמסומן בתור משותף לרבים מאתנו, על רקע של החלטה תרבותית להתעניין באנשים האלה ובשפתם בנבדל מאנשים אחרים ושפתם.

התרבות שלנו קובעת את הגישה שלנו להיבטים שונים של העולם (יחסים בין אישיים, נימוס, מה ניתן לומר ומה לא ראוי לומר). הגישה התרבותית שלנו מתבטאת בשפה.

לפעמים בתולדות השפה, נוצרים אביזרים מיוחדים לביטויי גישה תרבותית כזו. ולפעמים בגלל גישה חברתית או תרבותית נעלמים אביזרים מהשפה.

לפיכך, אנחנו רואים, מצד אחד, תוספת של מילים מאנגלית או מערבית לתוך השפה העברית, בגלל גישת הכפר הגלובאלי, שבגללה אנחנו נתקלים בביטויים כדוגמת "יאללה ביי", ומצד שני, מסיבות חברתיות אחרות, אנחנו רואים שנעלמת לאט לאט ההבחנה בין זכר ונקבה, שבגללה אנחנו נתקלים בביטויים כמו עשר שקל.

העיסוק בשפה גם במובן המחשבתי, וגם במובן התרבותי הוא רחב, ועמוק ומעניין להפליא, ואני בעצמי עושה את זה במסגרת המחקר האקדמי מזה עשרות שנים.

אותם מעשים בוצעו גם בחיילים. יש לציין, כי משטרת ישראל קבעה שיש נגדו ראיות לעבירות על החוק, אבל הוא עדיין בתפקידו. רק בשבוע שעבר נחשפה בתקשורת פרשה חדשה שבה הוא שמר איברים של חייל צה"ל וההורים נאלצו לקבור את הבן בפעם השנייה.

איך אתה מסביר פרשה כזו? האם לא נראה לך שיש פה חיפוי של הממסד על אחד מיקירי המערכת? אני אישית הולך ומאבד את האמון בשלטון החוק בגלל העניין הזה. (ram12)

ת: ראשית, צריך להזהר מן העיסוק בסיפור עובדתי, מורכב ולא גלוי. אני מאלו שנזהרים שלא לחוות דעה באופן נחרץ על אירוע מסוים לפני שלמדו היטב את העובדות ושמעו את ההסברים והנימוקים.

גם אני שמעתי וקראתי על הנעשה במכון הפתולוגי. מה שקראתי ושמעתי מאוד לא מוצא חן בעיני. וככל שהוא נכון הוא לא הולם את כללי האתיקה של הענף הרפואי של המכון הפתולוגי, ולא הולם את העקרונות של כבוד האדם.

במיוחד מקומם כל שימוש בגופתו של אדם, למטרות מחקר או הוראה, ללא רשות ולפעמים אף כנגד איסור מפורש של הנוגעים בדבר.

זו התנהגות שאינה באה בחשבון, לא בהקשר של צה"ל, ולא בשום הקשר אחר. אם איני טועה, מתנהלת חקירה בעניין ההתנהלות של המכון הפתולוגי בידי היס. אני מקווה שעד מהרה יתפרסמו תוצאות החקירה ויוסקו המסקנות האתיות הנכונות, באופן שישפר פלאים את הרמה האתית של הנעשה במכון, ככל שאפשר ללמוד מפי השמועה בתקשורת.

באופן כללי אני מפציר בך לא לאבד את האמון באפשרות לקיים חיים תקינים ברמה אתית ומוסרית גבוהה בתחומים רבים וחשובים של החיים, גם כאשר מתגלות תופעות קשות וכאובות. פעמים אין ספור, הצליח מאבק של יחידים או של רבים לשנות את המצב המביש או הכאוב ולהפוך אותו למצב אחר, טוב ממנו.

אני שואלת את עצמי - למה בעצם אנחנו עושים את זה? כאשר אני מתחילה לחשוב על זה עוד ועוד אני לא יכולה להגדיר לעצמי מה בעצם הגורם שמניע אותנו לעשות את הדברים האלו? בשביל מה בעצם, אם אנחנו סה"כ בני-חלוף בעולם הזה? מה המטרה של כל זה? של החיים בעולם הזה?

לפעמים החיים בעולם הזה נראים לי כמו הליכה במסדרון צר פשוט כדי להגיע אל סופו. המחשבה הזו גורמת לי לתחושת ריקנות קשה כי היא מסתיימת בשאלה - מה הטעם בעצם? מה דעתך? מה תפקידנו בעולם הזה ומה מניע אותנו לחיות את החיים בו? מה המטרה? (ברווזית)

ת: ראשית, אני מציע לך לקרוא את "ספר קטן על משמעות החיים" שהוצאתי לאור לאחרונה והעוסק בדיוק נמרץ בדיוק נמרץ בשאלות שאת מעוררת שהן שאלות טובות וחשובות.

על רגל אחת, אין לחיים שלנו מטרה מן המוכן.

משמעות החיים היא לא ציפור כחולה שאנחנו צריכים לחפש את העץ שבו היא מקננת כדי שנרגיש טוב. משמעות החיים היא משהו של עצמינו נוצרת בידי עצמינו על פי טעמינו, כשאנחנו רוצים לעשות זאת.

החינוך שלנו טובע בנו הרגלים, ולכן אנחנו מוצאים את עצמינו לפעמים נסחפים עם הזרם, למרות שמעולם לא החלטנו לשחות ובוודאי לא על כיוון הזרימה. כולם הולכים לצבא, כולם לומדים באוניברסיטה, כולם מקימים משפחה, גם אנחנו - זה הרגל רווח וכשלעצמו אין בו פסול.

אבל מי שרוצה לשלוט בחייו, להחליט אם לשחות או לא, להחליט לאן לשחות - האם נגד הזרם או איתו, צפונה או דרומה, לא נותן להרגלים האלו, לעצב לו את חיוו, אלא בוחר לעצמו מטרות שהוא מנסה להשיג, או ערכים שהוא מנסה לממש או אופי שהוא מנסה לעצב.

הוא כותב במעשיו את סיפור חייו: הוא הגיבור, הוא המחבר. אנחנו יכולים לתת לחיינו משמעות. אין נימוק טוב בעולם שלא לעשות זאת.

חשוב להבין כי משמעות החיים היא לא חותם נצחי שנטביע בקוסמוס. אין שום כורח לחשוב במונחי הנצח או הקוסמוס. אנחנו כותבים את סיפור חיינו, מכריכה לכריכה. אם נרצה בכך אנחנו המחברים, והדפים לא יהיו ריקים ואף אחד לא יכתוב את התוכן שלהם במקומינו.

אם יהיה שם סיפור שלפי דעתנו, רצוננו ורגשותינו, הוא יהיה הסיפור שיתן לחיינו משמעות. ולדעתי כל אחד יכול לכתוב סיפור כזה ולתת לחייו משמעות.

אני מזמין אותך להסתכל על חייך ולשאול את עצמך כיצד הם יכולים להצטייר כחלק מסיפור שאת רוצה לספר בדפי חייך. כל מה שמופיע היום בחייך יכול להשתבץ בסיפור. במיוחד, ההורות והזוגיות, האהבות השונות.

יכולים להיות בסיפור מרכיבים רבים נוספים, הכל כרצונך לפי דעתך, ולפי רגשותייך. בהצלחה!

אני בוודאי מצטרף להמלצות לקרוא גם את ספרו של ויקטור פראנקל וגם את ספרי. אני מבקש להדגיש הבדל חשוב אחד בין שני הספרים הללו: ויקטור פראנקל יצא מן ההנחה, בחלק מדבריו, שמשמעות החיים נמצאת בעולם וצריך לחפש אותה ולמצוא אותה.

אני יוצא מן ההנחה, על יסוד הניתוח הפילוסופי של המושג משמעות החיים, שהאדם בונה את משמעות חייו והיא לא מחכה לו, אלא נוצרת על ידיו.

ש: זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך המרתק, ספר קטן על משמעות החיים. לאחרונה קראתי כתבה מצערת, על אנשים שעובדים בעבודה נוספת, ולמעשה מקדישים כמעט את כל חייהם לפרנסתם - כאשר, לדבריהם, לא נותר להם כלל זמן לחיות.

כיצד, לדעתך, אנשים אלה עשויים למצוא משמעות בחייהם, בעוד, לדבריהם, אין להם כלל חיים?

כיצד יכולים אנשים אלה למצוא מטרה, ערכים וכו' - כפי שאתה מתאר בספרך, בעוד הם עסוקים, מבוקר עד ליל במציאת פרנסה על מנת להתקיים?

והאם אתה מסכים עם הקביעה, שטרדות היום יום, ובראשם, העבודה, שבהרבה מקרים אינה מספקת - אלא נועדה לצורך פרנסה בלבד - מעיבות על מציאת המשמעות לחיים, ובסופו של דבר, מציבות אותם...חסרי משמעות עבור חלקנו? (עופר)

ת: ראשית, אנשים צריכים לתת לעצמם דין וחשבון על השאלה, האם הם עוסקים במה שהם רוצים לעסוק, בהיקף שהם רוצים להקדיש לו. לעתים קרובות אנשים לא ממש שולטים בחייהם אלא נותנים לחייהם לשלוט בהם. במקום שהם יבחרו לעצמם דרך, הדרכים מושכות את רגליהם, במסלולים שגרתיים.

אנשים יכולים לתת לעצמם דין וחשבון בשאלת ההתאמה בין מעשיהם לבין דעותיהם, רצונותיהם ורגשותיהם.

שנית, העובדה שאתה עוסק בתחום מסוים לשם פרנסתך, מהבוקר עד הערב, עדיין מאפשרת לך לבטא את משמעות חייך בצורת העבודה שלך.

אתה יכול לעשות את מלאכתך באופן מצטיין, הוגן, תוך שיתוף פעולה, תוך התקדמות מתמדת, כשם שאתה יכול לעשות את מלאכתך באופן בינוני, לא הוגן, לגמרי לבד, ובצורה שמרנית וקפואה.

אדם יכול לבטא נאמנות מופלגת למערכת ערכים ועקרונות גם כשהוא מתעסק בפרוזה, בעיסוקים שגרתיים. חשוב על הדוגמה של האם תרזה, שעסקה בהגשת עזרה למצורעים. היא לא מצאה תרופה למצורעים, והיא לא הייתה הראשונה להגיע לפסגת האוורסט, אלא יום יום היא קמה בבוקר כדי לעזור למסכנים האלה, למרות שעבודתה הייתה קשה, שגרתית, חוזרת על עצמה וככל הנראה דוחה.

בכל זאת היא ניהלה חיים מלאי משמעות, מפני שהיא בחרה לעשות זאת, ושיבצה את העשייה הזו במסגרת של הסיפור הרחב שלה, שהיה סיפור דתי. כמובן שיתכן לשבץ מעשים כאלה בסיפורים אחרים, דתיים ולא דתיים כאחד.

ת: במהלך מלחמת לבנון יצא לאור ספר בשם "גבול הציות" ובו מאמרים, שחלקם פילוסופים, בדבר סוגיות של סרבנות. בספר הזה כלול גם מאמר שלי, משקף את דיעותי מאז ועד היום בדבר אותו סוג מיוחד של סרבנות המכונה "אי ציות אזרחי".

המדובר בפעילות הפגנתית, לא על מה, שיש בה אלמנט בלתי חוקי, כדי להתריע על פגיעה קשה בעקרונות הדמוקרטיה ולגרום לסילוקה.

וזוהי הפגנה של נאמנות למשטר הדמוקרטי. הדיון הפילוסופי מברר את התנאים החייבים להתקיים כדי שפעילות של אי ציות אזרחי תהיה מוצדקת באופן מוסרי. באופן כללי ניתן לומר כי יתכנו מצבים שבהם תהיה הצדקה מוסרית (אם כי לעולם לא משפטית) לאי ציות אזרחי.

במצב הנוכחי שלאחר רצח רבין, התנאים האמורים לא מתקיימים. היום, כל עבירה על החוק מטעמים אידיאולוגים מחלישה את הדמוקרטיה ולא מחזקת אותה, ולכן היא פסולה באופן מוסרי.

נוסף על כך מטעמים של אתיקה צבאית, סירוב לשרת כרוך בבחירה מוטעית של תחום ההפגנה למען הדמוקרטיה. היום, אין הצדקה מוסרית לסירוב לשרת בשטחים משום כיוון.

לצורך העניין, נניח שאנחנו מסכימים על ערכים כמו קדושת החיים וזכות להגנה עצמית, ונוותר על עניינים כמו זכות על טריטוריה, זכות להגדרה עצמית לאומית וכדומה. (שוקי)

ת: חלק מן השאלות העומדות לדיון ציבורי הן בעלות מרכיבים שאפשר לעסוק בהם, במסגרת התורות הפילוסופיות. לדוגמה, יש תורות פילוסופיות מפותחות מאוד בדבר צדק או בדבר מהות הדמוקרטיה, לפיכך אפשר להשתמש בתורות האלה כדי לנתח מצבים חברתיים מסוימים, קונפליקטים ציבוריים מרכזיים ולהגיע למסקנות בדבר הראוי במסגרת מדינה דמוקרטית, בסוגיות מרכזיות.

יתכנו חילוקי דעות פילוסופים, אבל תתקיים גם הסכמה פילוסופית רחבה מאוד בדבר העקרונות שעליהן עומדת מדינה דמוקרטית, שהם עקרונות צדק, שהם עקרונות הגינות.

דוגמה בולטת במיוחד היא תחום השאלות של דת ומדינה, בהקשרים של זכויות האזרח.

התורות הפילוסופיות מובילות למסקנות בדבר החובה המוסרית לאפשר לאדם הדתי לשמור על צורת החיים הדתית ולאפשר לאדם הלא דתי לשמור על צורת חיים לא דתית, שניהם באותו היקף, באותו תוקף, באותה הגנה חברתית והכל בא במידה שניתנת הגנה מקבילה לכל צורות החיים שהאזרחים חפצים בהן.

ת: צריך להכיר את העובדות, לפני שבאים בטענות מן הסוג העולה ממכתבך. ראשית אני ציוני, ונאמן לרעיון העצמאות הפוליטית של העם היהודי במדינתו, מיום שעמדתי על דעתי.

אין לי שום עניין בהפיכת מדינת ישראל למדינה רב לאומית. אני תומך נלהב במשפט האמצעי של מגילת העצמאות האומר: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד בזכות עצמו למדינתו הריבונית".

כל פרשנות שאתה או מישהו אחר נותן לדבריי ברוח אחרת היא חסרת יסוד. אני לא הוצאתי שום ערך משום קוד של צה"ל. לפני הקוד האתי של צה"ל שעסקתי בחיבורו, לא היה לצה"ל שום קוד אתי.

פה ושם היו רשימות ערכים, מקומיות, זמניות, מוגבלות בתוקפן, שהיו יוזמה של מפקדים מקומיים. היוזמות לנסח רשימות ערכים היו לגיטימיות. ואפילו חיוביות מבחינת טיפוח האתיקה הצבאית, אבל אף אחת מהן לא הייתה מחייבת. רק באחדות מהן הופיע הביטוי, "אהבת הארץ", או אהבת המולדת.

אני התנגדתי לשיבוץ הביטוי "אהבת הארץ" במסגרת הקוד האתי של צה"ל, ודעתי התקבלה על המטה הכללי בשנות התשעים. הנימוק העיקרי להתנגדות היה בכך שקוד אתי עוסק בדפוסי ההתנהגות של האנשים ולא ברגשותיהם. אהבה היא רגש ולכן העיסוק בה, אין לו מקום בקוד אתי.

אין לי שום טענה כנגד מי שיש בלבו אהבת הארץ. גם בי יש אהבת הארץ, אבל אי אפשר לדרוש מאדם לאהוב וגם אסור לעשות זאת במסגרת ארגון ממלכתי אם בכלל אפשר היה לעשות זאת.

אני משער שלפעמים שאנשים רואים ביקורת המופנית כלפי פנים, ומכנים אותה בשם הלקאה עצמית. אני מעוניין בביקורת, ככל שהיא עוזרת להשתפר, במימד כלשהו של החיים - מקצועי, מוסרי, או אחר.

אין בי שמץ של עניין בהלקאה עצמית לשם הלקאה עצמית, אבל באותה מידה אין בי שום רצון לייפות את התמונה ולהעמיד פנים שאף פעם אין מקום לביקורת אוהדת ומשפרת.

שאלתי היא, לאור האירועים שעברנו יחד במדינה, מרצח רבין ועד לשחיתויות שנתגלו לאחרונה במפלגת השלטון (כמובן שאין כל מכנה משותף בין הדברים, ואמת מידה אחידה לשניהם), אולם בכל זאת, האם "רמת הדמוקרטיות" שלנו בירידה ? האם החברה שלנו הופכת מושחתת יותר ויותר עם השנים?

שאלה נוספת, אם יותר לי, בימים אלה קורא אני את הספר "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'", בו אני מוצא עניין רב. האם הכרת את האיש ומה דעתך על משנתו הדתית לאומית ? (אני זוכר אותך מדבר עליו בהערכה רבה.) בהוקרה רבה! (דורון)

ת: דורון, אני מרוצה לשמוע שאתה זוכר דברים שאמרתי בשיעורים בדבר הפילוסופיה ובעיות השעה. אין למורה מחמאה גדולה מזו מצד תלמידיו. ההערכה של רמת הדמוקרטיה של המדינה צריכה להיעשות בקנה מידה הסטורי, ולא מידי שבוע בשבוע. לפיכך, יש להודות כי הרמה הדמוקרטית של המדינה עלתה פלאים מימי הקמתה ועד תחילת שנות התשעים, בהן נחקקו חוקי היסוד בתחומי זכויות האזרח, במיוחד כבוד האדם וחירותו.

עם זאת, חובה היא להודות כי הפרופיל הדמוקרטי של מדינת ישראל הוא עדיין נמוך מידי. לא מספיק שיש לנו בחירות, בית משפט, עיתונות, וכיוצא בזה. אנחנו ממש זנב לאריות בתחומי הדמוקרטיה. אין לנו מגילת זכויות האזרח.

אפילו בריטניה, הדמוקרטיה היחידה מלבדנו שאין לה חוקה, נותנת מעמד רשמי למגילת זכויות האזרח האירופאית. אנחנו חברה שהנאמנות לדמוקרטיה בתרבות הפוליטית שלה היא רעועה. אכן רצח רבין הוא הדוגמה המובהקת לכך, אבל צריך לשאול מה גודל התמיכה הנוכחית באלימות על רקע פוליטי ואפילו ברצח לשם השגת מטרות פוליטיות.

סקרים שנעשו בעניין זה הם ממש מבהילים. יש יותר ממיליון אנשים שמוכנים לעבור על החוק מטעמים פוליטיים. יש מאות אלפי אנשים שמוכנים לנקוט באמצעים אלימים מטעמים פוליטיים, יש אלפי אנשים שמוכנים לרצוח מטעמים פוליטיים, ואנחנו, כחברה עושים מעט מאוד נגד התופעות האלה.

אני מסכים להרגשה שהמערכת השלטונית כפי שהיא מצטיירת בבחירות המקדימות היא מערכת שאינה הולמת את דרישות האתיקה של המנהיגות והנציגות שאנחנו מצפים לראותן מתבטאות אצלך חברי הכנסת.

למרבה הצער, אפילו את החוק, ולא רק את האתיקה ההתנהגות של רבים אינה הולמת.

קשה לראות מנוף יחיד שישנה את מצבה של המערכת הזו. חינוך אתי הוא ריצה למרחקים ארוכים. אנחנו לא נוטים להצטיין בריצות מרתון, אנחנו להוטים להישגים מיידים, ולכן אנחנו לא לא יוזמים תהליכים ממושכים, שפירותיהם יראו בקדנציה של מישהו אחר או בדור הבא.

אבל חובה לפתוח בתהליכים כאלו כדי שילדינו יחיו במדינה יותר טובה משלנו. אשתי ואני הכרנו היטב את פרופ' לייבוביץ'. אשתי כתבה עליו לאחרונה ספר בשם "אמונתו של ישעיהו לייבוביץ'".

גם אני כתבתי עליו מאמרים אחדים. לייבוביץ' אמר לא פעם שמכל האנשים שמכירים את דעותיו, אשתי, נעמי, מבינה אותו טוב מכולם.

ת: יש לא מעט אנשים שמלמדים פילוסופיה בבתי ספר תיכוניים, ואני מקווה שיהיו אנשים רבים שילמדו פילוסופיה גם בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים.

התחום המקצועי של הוראת הפילוסופיה לילדים, כענף של העיסוק בפילוסופיה הוא תחום מפותח, מרתק ואפילו מלהיב. ילדים אוהבים לעסוק בפילוסופיה, ואפשר להעלות את הרמה האינטלקטואלית והמוסרית שלהם, ואת הרמה הרוחנית שלהם, על ידי עיסוק בפילוסופיה בגילאים רכים.

אני זוכר את ילדיי, יהורז ז"ל ושירי, משתתפים בחוג לפילוסופיה בהיותם קטנים מאוד והנאתם הייתה רבה, והנאתי מהם הייתה רבה עוד יותר.

נוסף על כך, לא ירחק היום שכל ארגון רציני יזדקק לשירותיהם של אנשי אתיקה בתחומי העיסוק של הארגון. אנחנו מכירים את התופעה האמריקאית של האתיקאי של בית החולים לדוגמה.

אני מקווה שתופעות כאלו יגיעו לישראל ואנשים יוכלו להתפרנס מן העיסוק האחראי, המקצועי והחשוב להפליא של אתיקה במקצועות השונים.

עתיד פורח במיוחד, צפוי אפילו באתיקה העסקית. חברות גדולות בארה"ב הגיעו כבר מזמן למסקנה שהן צריכות לעסוק באתיקה של עצמן באופן החורג בהרבה מן השאלות של הגדלת ההכנסות של בעלי המניות.

הספר "לנצח נבנו", מתאר 18 חברות אמריקאיות גדולות ואת הקשר שלהן לאתיקה. ניצני התופעה הזו ניכרים כבר בארץ וצפוי לה עתיד הולך ומשתבח.

ת: כדי להשיב על השאלה הזו, צריך לעסוק באופן אחראי בהערכת שיטת הניהול TQM, בהערכת תהליכי ההתאמה שלה למסגרת הצבאית וההטמעה שלה בצבא, מה שאי אפשר לעשות באופן רציני על רגל אחת.

עם זאת, כאשר מנהיגים שיטת ניהול בארגון, אכן מן הראוי לשאול מידי פעם: האם זה היה מוצלח? האם זה הועיל במידה מסוימת והזיק במידה אחרת? האם זה היה צעד מוצדק או מוטעה? מה אנחנו יכולים ללמוד מן היסטוריה של הנהגת השיטה הזו ושיטות אחרות, וכן הלאה. עניין לסמינריון שלם.

ת: אנחנו מוכרחים להודות בקיומן של מערכות שונות, זו בצד זו. מצד אחד יש לנו חוויה הקשורה בצבעו של הפרח שאנחנו מביטים בו, ואנחנו מתקשים לתאר את החוויה הזו, מעבר לציון הצבע של הפרח.

מצד שני אנחנו מוכרחים להכיר בכך שקיומו של הפרח, שעליו אנחנו מסתכלים, לא תלוי בתחושות שלנו. הפרח בערוגה, הכוכבים בשמיים, המים באוקיינוס, כולם נמצאים שם בלי קשר אלינו, לפני שהיינו ואחרי שנחלוף.

לכן, יש מציאות אובייקטיבית, ויש תחושות סובייקטיביות.

כמובן שעצם הקיום של מציאות אובייקטיבית מאפשר לתאר אותה בדרכים שונות שחלק מהן באות להיות אובייקטיביות כמו אורך הגל הקשור לצבע הפרח, וחלק מהן באות להיות סובייקטיביות, כמו הדרו של הפרח.

אם נתייחס לשני הזרמים העיקריים בדיון בפילוסופיה של המוסר - זה המודרניסטי המתבסס על יסודותיו של קאנט החותר למצוא יסודות איתנים בדמותו של מוסר אבסולוטי בסופו של דבר סופו להיתקל בבחירות שרירותיות במידה זו או אחרת המשקפות את דעתו של הכותב.

דיון פוסט-מודרני השולל מציאותה של כל אמת אובייקטיבית הוא מעניין כראיית עולם שתאפשר לנו להסתכל מעבר למוסכמות החברתיות שלנו אבל למעשה לא מספק לנו תשובות של ממש בשאלות של מוסר ואתיקה. האם בידי הפילוסופיה מצויים בכלל הכלים שיכולים לקדם אותנו בנושאים שכאלו? (סלע)

ת: העיסוק בתורות פילוסופיות בתחום המוסר, הוא עיסוק בפתרון של בעיות מסוימות. ובכך הוא לא שונה מן העיסוק בפתרון בעיות בתחומים אחרים של החיים.

אנחנו לא נאמר למהנדס שנתונה לו הבעיה של בניית גשר, שיש אלמנטים שרירותיים בעבודתו, כאשר הוא מציג פתרון של בעיית הגשר, פתרון שהוא יכול להראות את עדיפותו על הפתרונות המתחרים.

הצעדים השונים בפתרון יהיו מנומקים. ולא שרירותיים. כיוצא בזה, עם כל ההבדלים, פילוסופיה של המוסר עומד מול הבעיה של העקרונות האמורים לחול על האינטראקציות האנושיות, באופן שניתן יהיה לצפות מבני אדם רציונלים שיקבלו אותם.

אם לפנינו הבעיה של ארגון העקרונות לישוב קונפליקטים בין בני אדם, תורות פילוסופיות שונות מציעות לנו פתרונות שונים של אותה בעיה, בהקבלה למהנדסים שונים שמציעים לנו פתרונות שונים לבעיית הגשר. אין לנו כאן צעדים שרירותיים, למרות שיש לנו כאן חילוקי דעות.

ש: למרות שאתיקה ומוסר וכל השאר הם בנפשי, יש משהו שמציק לי יותר כרגע, ברמה האישית. קרה המקרה, והתחלתי ללמוד פילוסופיה. קרה המקרה והתאהבתי בעיסוק הזה, ואני מרגישה, למרות שזה בכלל לא היה הכיוון הראשוני שלי, שאני רוצה לעסוק בו כל חיי.

באופן אינטנסיבי, לא כתחביב. לפני שלוש שנים התחלתי בחדווה לעשות את ה-MA, ושם נתקעתי. פעם, כשהייתי הרבה יותר טיפשה ובורה, זה היה כל כך הרבה קל וכיף. עכשיו, הביקורת העצמית, הכתיבה בשביל שהמרצה יקרא, הצורך לשאול שאלות בשביל שהמרצה יתרשם, דברים שלא טרחתי לעשות בתואר הראשון, כי נראה לי הרבה יותר מעניין להקשיב ולקרוא, עכשיו אני מוצאת את הדברים האלו ממש משתקים.

איך עושים את זה? איך הופכים את האהבה הזאת לעיסוק? איך מתחילים בכלל ליצור את הקשר בין מיליון הרעיונות החדשים שכל הזמן מציפים בכל קריאה, בכל שיחה, בכל מחשבה, והופכים אותם לעשייה פילוסופית? (ג'ו)

ת: ג'ו, אני נהנה לשמוע בין השורות של דברייך וגם מידי פעם בתוך השורות עצמן את אהבת החוכמה, את חדוות העיסוק בפילוסופיה ואני רוצה לעזור לך כמיטב יכולתי שלא להחליש את האהבה ולכרסם בחדווה, במפגש הבעייתי עם הפילוסופיה האקדמית.

קודם כל, כדאי להפריד בין העיסוק המתמיד, האינטנסיבי, הספונטני בפילוסופיה, לבין העיסוק המאורגן במשחק האוניברסיטאי. אפשר לפעול במקביל בשני התחומים האלה מבלי להניח לשני לקלקל את הראשון.

אדרבא, הפרדה מודעת ביניהם יכולה, לימים, להביא אפילו להשלמה ביניהם באופן שהעיסוק בשני יעזור לעיסוק הראשון ולא יפריע לו.

אם את מוצאת את עצמך קוראת פילוסופיה, שעל דעתך עולים רעיונות ללא ספור, כתבי אותם לעצמך באופן מהיר ושוטף, בלי הרבה היסוסים, כדי לחזור עליהם, בינך לבין עצמך, כדי לחשוב עליהם מחדש.

אל תכתבי אותם למען מישהו מלבד עצמך. וכשאת כותבת עבודה במסגרת המשחק האוניברסיטאי, אל תנסי להתאים אותה לטעמו של המרצה.

הגדירי לעצמך את הבעיה שאת כותבת עליה, שלטי ברקע של הדיון הפילוסופי בבעיה הזו, נסי להבין את ההבדלים העיקריים בין הגישות השונות, נסי להעריך איזו עמדה נראית לך יותר משכנעת מחברותיה, נסי לנמק לפרטי פרטים את ההערכה הזו, כדי לגבש לעצמך עמדה אחראית, פילוסופית בדבר הבעיה שעל הפרק.

בכל אותו זמן שאת עוסקת בבעיה הזו, אל תניחי לדמותו של המרצה לרחף מעל ראשך: הוא או היא נכנסים לתמונה רק כשהעבודה מוכנה. אם הם יודעים את מלאכתם, הם יביעו את דעתם על מה שכתבת, בצורה ביקורתית ובצורה תומכת, בנימוקים עקרוניים או מפורטים, כדי לעזור לך לשפר את ההבנה, ההערכה, וגיבוש העמדה של עצמך.

בדרך, בין הכתיבה של העבודה עצמה לבין הקריאה שלה ע"י מרצה, תוכלי להעמיד אותה למבחן נוסף של עצמך. נסי לראות עד כמה יש לך ביקורת על מה שכתבת בעצמך.

נסי לראות עד כמה את יכולה להגן בנימוקים נוספים על מה שכתבת בעצמך. כדאי שתהיי הקורא הביקורתי, האוהד, הראשון, של העבודה שלך. תוכלי ללמוד הרבה מעצמך בדרך הזו.

אני מקווה שהמשחק האוניברסיטאי לא יכאיב לך את הראש יותר מידי אלא בסופו של דבר יעזור לך להעצים את ההנאה מהעיסוק האמיתי בפילוסופיה.

ת: קשה לי לקבל את האתגר של השוואת הקודים, על רקע הנחה מיתממת שמעצם ההזמנה להשוואה לא משתמע דבר. הרי אפשר היה לשאול מה הזיקה בין הקוד האתי של צה"ל לבין הקוד האתי של הצבא הפיליפיני, אם צריך להסתכל על משהו רחוק, ולא על הצבא הנאצי.

מבלי להיכנס לשום השוואה כזו, אני רוצה לציין שלצבא הגרמני במלחמת העולם השניה, היה קוד אתי שאותו הוא ירש מדורות קודמים של הצבא הגרמני.

לפיכך היו בו עקרונות שהם יכולים להיות מקובלים בצבאות שונים בעולם. בעייתו העיקרית של הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה הייתה שהוא העמיד את עצמו לשירות המשטר הנאצי בדיוק באותה מידה שהוא העמיד את עצמו לשירות משטרים קודמים, בלי להתעניין בכלל בטיבו הנתעב של השלטון.

הוא היה אטום לגמרי למשמעות המוסרית של שירות למנהיג כמו היטלר. הצבא הגרמני של היום לא רואה את עצמו כממשיך דרכו של הצבא של מלחמת העולם השניה, וגם לא כממשיך דרכו של צבא מזרח גרמניה אלא כארגון אחר בעל שם אחר ובעל נאמנות למשטר הדמוקרטי. בלי שום זיקה לקודמיו בגרמניה הנאצית או בגרמניה המזרחית.

באופן כללי, יש הבדל בין אתיקה לבין משפט. המערכת המשפטית מסמנת לנו את הגדר שאסור לאזרח לחצות אותה, מפני שהחצייה תהיה בגדר פגיעה בצדק, כפי שהוא מתבטא בתוצרי החקיקה והשיפוט.

לעומת זאת האתיקה, התחומי מקצוע, ארגון או תפקיד, קובעת איפה בתוך הגבולות שתוחמת אותה גדר, אדם אמור להיות כדי לפעול כראוי במסגרת המקצוע, הארגון, או התפקיד.

האתיקה של מקצוע מפותח באה לידי ביטוי, בדרך כלל, במסמך הקרוי קוד אתי.

נכון שהביטוי קוד לקוח מעולם המשפט, אבל כאן הכוונה למערכת נורמות שאיש המקצוע, הארגון או התפקיד צריך לציית להם כדי לפעול כראוי.

נוסח מלא של הקוד האתי של צה"ל משנת 1994 נמצא בנספח של ספרי "אתיקה צבאית" בהוצאה לאור של משרד הביטחון, בו מוצגים הערכים, ומוסברות הנורמות של אותו קוד אתי.

ת: מכלול הבעיות הפילוסופיות מוכרות תחת הכותרת -"בעיית הגוף והנפש", אינו מושפע משינויי התרבות, מן ההבדלים בין כפר גלובאלי לעיר לוקאלית.

השאלה המרכזית היא, על רגל אחת, כיצד ליישב את הרצון להסביר כל מה שקורה לגוף באמצעות תיאוריות מדעיות עם האינטואיציה החזקה שיש לנו שרוחנו יכולה להפעיל את גופינו ולכן להפעיל אותו מחוץ למסגרת המדעית.

רבים וטובים התייגעו בהצעות פתרון של הבעיה הזו. אבל אף אחד לא נתן לה תשובה שתהיה מקובלת על רבים כתשובה משכנעת, סופית, שמסיימת את הדיון פחות או יותר.

זרם פילוסופי קטן ההולך וגדל, רואה את הבעיה הזו כבעיה לא פתירה, בעיה שהפתרון שלה דורש מושגים שהם מעבר ליכולת ההמשגה האנושית.

כמובן שלא קל להוכיח שאי אפשר לפתור את הבעיה וצריך להביא נימוקים עקיפים לטובת העמדה הפילוסופית הזו. זוהי התפתחות המעניינת ביותר בתחום הזה בשנים האחרונות.