הגוף שלי הוא רק שלי

ילדה בת ארבע משחקת בארגז החול והילד שיושב מולה מרים את חולצתה. בנסיבות אחרות הילדה היתה מנסה להחזיר לו מנה תחת מנה, מזעיקה את הגננת או פורצת בבכי. אלא שאותה ילדה צפתה עם חבריה לגן בהצגה "יעל לומדת לשמור על גופה", וגם אם זייפה קצת במנגינה כולם שמעו אותה שרה: "הגוף שלי הוא רק שלי, הגוף שלי הוא ברשותי!" כשהגננת הגיעה לארגז החול ושאלה מה קרה, סיפרה הילדה שהילד הזה נגע במקומות הפרטיים שלה והכריזה: "אמרתי לו את מה שיעל אמרה".
יעל – היא יעל פדר (30), ממודיעין, עובדת סוציאלית במקצועה שפיתחה שעות סיפור לילדים. לאחת מהופעותיה בצהרונים ובפעוטונים הזדמנה ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י (האגודה למען הילד), והחיבור ביניהן הוליד את ההצגה "יעל לומדת לשמור על גופה". "ילדים שחווים התעללות פיזית, מינית או רגשית מתקשים לבקש עזרה", מסבירה צימרין, שהקימה את אל"י לפני 24 שנה. "לפעמים הם מפחדים, במקרים אחרים הם מרגישים שהם אחראים לפגיעה. הם נקרעים בין הסבל הפוקד אותם לבין האהבה להורים שמתעללים בהם". אחת ממטרותיה הראשונות של אל"י הייתה להעביר לילדים את המסר שזכותם להיות מוגנים.
"הרבה פעמים ילד מוכה אפילו לא יודע שקיימת אופציה אחרת. הוא חושב שלהוריו יש זכות להרביץ לו. ואם הוא ראה שחבר שלו 'חטף' מהוריו מפני שאיחר לחזור הביתה או רץ לכביש, הוא בטוח שכל המכות אותו הדבר. לכן חיפשנו דרך לפנות אל הילדים בשפה שהם מבינים ולהעביר להם את המסר הזה בצורה אטרקטיבית ומהנה". שרונה אריאל, מנהלת מחלקת ההסברה באל"י: "אנחנו משקיעים כל-כך הרבה מאמצים בכיתות ז'-ח', מעודדים בני נוער לדווח על מעשים שנעשו להם או לחבריהם, ופתאום שאלתי את עצמי מה אנחנו עושים למניעת הבעיה. ילד שבגיל טרום חובה רואה את ההצגה, והגננת ממשיכה להשמיע בגן את דיסק ההצגה עם 'שיר הלא', לא יפחד לעמוד על זכויותיו".

בולבול זה ציפור

"שיר הלא" הוא אכן אחד מרגעי החן של ההצגה, שבמרכזה עומדת ילדה בת חמש, יעל שמה. בכובע אדום ובגרבי פסים מספרת שלמדה בגן על גוף האדם, מזכירה איברים שונים ומגיע גם לשולי בטנה. "מה זה?" היא שואלת והילדים צועקים: "פיפי!" יעל מסבירה שלאיבר הזה, בעברית יותר יפה, קוראים פות ועוברת לאיבר המין הזכרי. כשהילדים צועקים "בולבול" היא צוחקת: "מה פתאום? בולבול זה ציפור!" כך היא מדגימה לצופים הצעירים את האיברים הפרטיים של האדם – פות, פין, ישבן וחזה – אותם מכסים בבגד ים. ואז היא שרה בקצב הראפ: "אם צובטים אותי, מנשקים אותי, מחבקים אותי / ומלטפים אם נוגעים במקומות הכי הכי פרטיים / אז חשוב לומר, חשוב מאוד / לומר בקול חזק, בקול / גדול אני יכולה, גם את יכולה וגם אתה / יכול לומר לא, לא, לא..."
ההצגה המיועדת לגיל 4-7 (גן טרום-חובה עד כיתה ב') נכתבה על ידי צוות בכיר של מטפלים במרכז הקליני של אל"י ועל ידי השחקנית יעל פדר. ביחד נבחרו הסוגיות. באמצעות עלילה המוכרת לכל ילדה וילד – יעל איבדה את נוגה, בובתה האהובה, ומנסה להיזכר באיזה מקומות ביקרה לאחרונה – מדברים על ההבדל בין מגע טוב למגע רע (אנחנו" בכוונה לא מדברים על מגע נעים, מפני שגם מגע אסור יכול להיות נעים"), ההבדל בין דיווח להלשנה ובין סוד טוב לסוד רע.
"בהצגות הראשונות, בקטע של רופא וחולה, בובת הבן הייתה הרופא שרוצה להפשיט את בובת הבת", מספרת פדר. "החלטנו להחליף את התפקידים ולהפוך את בובת הבת לרופאה שרוצה להפשיט את בובת הבן ולתת לו זריקה בישבן, כדי שלא יתקבל הרושם שרק בנים תוקפים. היה לנו חשוב להשמיע שגם בן יכול לשיר 'הגוף שלי ברשותי". גם בסצינה של השמרטף – מרגעי השיא של ההצגה – התחוללו שינויים.
בהתחלה היה זה שכן, שמוזמן לשמור על יעל כשהוריה הולכים לסרט, וכשהם מסיימים לשחק הוא מנופף בפיג'מה שלה ואומר שייתן אותה רק אם היא תיגע בו. לאור מציאות חיינו הוחלט להפוך את השכן לבן-דוד. ככל שעולה גיל הצופים מתעוררות בקהל עוד ועוד שאלות. אחרי הקטע של רופא-חולה ילדים שואלים אם לרופא בקופת חולים מותר לגעת בהם. ואחרי שיעל מציגה לקהל המצומצם את הבובה "אופניק", טיפוס שלא אוהב שנוגעים בו, הם שואלים אם לאמא ואבא מותר לרחוץ אותם גם במקומות הפרטיים והיא משיבה: "כן, אם זה רק לרחוץ או לשים מישחה, אז מותר".
כ- 50 הצגות כבר מאחוריה, ואצבעות הידיים לא יספיקו כדי למנות את הסיפורים האישיים שנחשפו בעקבותיה. "בדרך כלל אני מסיימת את ההצגה ונוסעת הביתה", מעידה פדר, "אבל אני זוכרת ילדה בת 4, שבמשך כל ההצגה ישבה וגירדה בפות. זה היה אובססיבי. מאוחר יותר סיפרו לי שבסוף ההצגה היא ניגשה לגננת וביקשה לספר לה משהו בסוד".

גם הגננות משתתפות

הגננות והמורים, יש להדגיש, הם הראשונים שצופים ב"יעל לומדת לשמור על גופה". הם מקבלים דפי פעילות שעובדו עם שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) ודיסק עם שירי ההצגה. מעורבותם חשובה מפני שהם יהיו אלה שיקלטו את התגובות מהשטח. עליהם להפגין בקיאות כדי שהילדים יסמכו על יכולתם להגיש להם עזרה. חניתה צימרין מספרת שההצגה מאפשרת לאתר מקרים של התעללות שעד כה נעלמו מעיני רשויות החינוך, הבריאות והרווחה.
"גם אני שואלת את עצמי לא פעם איך זה שאף אחד לא ראה ולא שמע, אבל עובדה. ילדים יודעים להסתיר. ולפעמים, דווקא הגירוי של ההצגה גורם להם להיפתח. ילדה בכיתה א' סיפרה שאבא שלה מנסה להתעסק איתה כבר הרבה זמן, אבל אמא שלה שומרת עליה ולא מרשה לו להתקרב אליה. עכשיו אמא שלה חלתה בסרטן והיא לא יודעת מי ישמור עליה. "ילדה אחרת הגיבה באופן קשה מאוד במהלך ההצגה. פתאום היא פרצה בבכי, קמה ויצאה. קראתי לה לחזור, והיא סירבה. פניתי ליועצת בית הספר כדי שתעזור לי להבין והיא סיפרה, שמתחילת השנה יש נסיגה גדולה אצל הילדה. כל המורים יודעים שהיא ירדה בלימודים, ולא יודעים למה. התברר, שאחותה הגדולה של אותה ילדה נאנסה על ידי האב ועכשיו היא פשוט יושבת וממתינה לתורה".
"ההצגה הזאת חותכת את כל שכבות האוכלוסיה", מעידה צימרין. "העלינו אותה בשכונות מבוססות ובשכונות מוכות עוני ולצערנו נוכחנו, שבכל מקום היא עובדת באותה הצורה". כמי שמכירה את טבע האדם, היא אינה חולמת על היום שבו ההצגה תורד מפני שכבר לא יהיה צורך בהסברה ובמניעה. בטון מפוכח היא אומרת: "אני מקווה שיהיו לנו היכולת והכוח לרוץ איתה בכל הארץ ולהגיע לכל פינה".