טבנקין בשר ודם

הוא היה מהאבות המייסדים של תנועת העבודה הארץ-ישראלית, ממייסדי הסתדרות העובדים, אחדות העבודה ומפא"י, ומאז הקמתה (1930) חלק מהטריומווירט שהנהיג אותה, עם דוד בן-גוריון וברל כצנלסון. המדובר ביצחק טבנקין, המזוהה עם הקיבוץ המאוחד, התנועה הקיבוצית הגדולה והאקטיבית שפעלה רבות בכל תחומי הציונות: התיישבות, ביטחון, העפלה, שליחות לגולה. כמו-כן היה מזוהה עם כל המוסדות הקשורים בציונות החלוצית: החלוץ, הפלמ"ח והמוסד לעלייה ב'. עתה, אחרי יותר משלושים שנים למותו (1971), יצא לאור ספר עב-כרס על דמותו ועל חייו, מעלייתו בימי העלייה השנייה (1912) עד מותו.

לספר, שנכתב על ידי ברוך כנרי, חבר קיבוץ מחניים וחוקר ביד טבנקין, יתרונות בולטים. הראשון הוא ניסיונו המוצלח של המחבר לשרטט את דמות טבנקין באופן מאוזן, כלומר לשפוך אור גם על האורות וגם על הצללים שבחייו. לא היתה לו כוונה לכתוב ספר שעיקרו עבודת אלילים ולהתעלם מהצדדים הבעיתיים. הספר גדוש תיאורים לא מחמיאים, ויותר מזה, כנרי ניסה להתמודד עם השאלות החשובות שעשויות לפענח את דמותו. למשל, מדוע נשאר כל חייו מנהיג של זרם ולא הפך למנהיג לאומי, כמו עמיתו ויריבו בן-גוריון: "הוא... אף פעם לא ראה ציבור, תמיד ראה את היחיד, העריך את היחיד, ניסה להגיע לדו-שיח איתו מתוך נקודת מוצא של שוויון-ערך. לא בכדי התפעל פעם בן-גוריון מכך שטבנקין מסוגל לשוחח לילה שלם עם אדם יחיד כדי לשכנעו. לפוליטיקאי דבר זה הוא בבחינת תופעה אנושית מסקרנת, אבל ביטוי לחוסר יעילות. לבן-גוריון לא היה מעולם זמן לשחת מלים עם אדם יחיד העומד ניכחו כאדם ולא כמושא של צורך כלשהו" (עמ' 779).

ביטוי נוסף לפן זה הוא התייחסות המחבר לשקיעתו של טבנקין. הוא מתאר אותו בזקנתו כמנהיג שלא השפיע אפילו על המחנה הקטן שהוא עצמו יצר. לדוגמה, כיצד ירדה השפעתו בוויכוח על כינון מערך בין מפלגתו, אחדות העבודה, לבין מפא"י: "טבנקין לא היה מעורב...בשיחות עם מפא"י‏... היו באים אליו להתייעץ, אבל המרחק בין התייעצות אחת לשנייה הלך וגדל. האם היתה זאת החלטה, או הבנה בין גלילי לאלון, כי ההתעלמות מטבנקין היא הטובה בדרכים – כפי שאומנם הוכח בפועל? לפנינו אינדיקציה נוספת למעמדו החדש של טבנקין בתוך ביתו, מפלגתו וקיבוצו, בשעת השיח-ושיג המפלגתיים" (עמ' 768).

פן חיובי נוסף בספר הוא ההתייחסות לצד האינטימי בחיי גיבורו, שהיה מסעיר ומרתק. כנרי כותב על כך בטאקט ובדיסקרטיות. כך הוא מתאר את תחילת יחסיו עם חומה חיות, שהיתה בת זוגו שנים רבות: "איננו יודעים בדיוק כיצד נרקם הקשר בינה לטבנקין. הוא נרקם באווירה הסגורה של סמינר 'החלוץ' בווארשה (1926), ומאז השניים לא נפרדו עוד. טבנקין החושני אהב נשים, חשק נשים, אלא שהקפיד לא להותיר אחריו עקבות. נראה כי גם חומה היתה שותפה לטשטוש עקבי זה... יחסיהם התחילו בקשיים. אפשר שחומה נאבקה כנגדם בתחילת הדרך. איננו יודעים מדברה מה היה סוד משיכתה אליו, אבל אנחנו יכולים לשער שעמדה נפעמת מול גודל רוחו, נשרפה בלהט דבריו" (עמ' 756).

לצד יתרונות הספר יש בו גם כמה חסרונות. הבולט הוא אורכו. ניתן היה לקצרו במידה ניכרת, והקורא היה יוצא נשכר. אפשר היה, למשל, לקצר בציטוטים, במיוחד בציטוטי היומן של טבנקין (לדוגמה, עמ' 420-421) ולגבי ועדת פיל (1937). יש בספר מעט מאוד טעויות, ומדובר בספר רב-ממדים. למשל, זאב הדרי (וניה פומרנץ) ישב בשנות השואה בקושטא, ולא בטהרן (עמ' 533); המשורר משה בסוק לא היה מסוגל לברך במסיבת יום ההולדת השמונים של טבנקין, מאחר שנפטר שנה לפני כן (עמ' 817). זהו ספר חשוב וראוי משני טעמים: הראשון, שהצליח לתאר את גיבורו באורח מעניין והוגן. והשני, שהיום, כשהקיבוץ המאוחד הוא מושג היסטורי ולא גוף חי ונושם, חשוב להזכיר ולציין את אלה שהניחו יסודות לבניית הארץ והחברה.