קול גדול

"מות הנזיר" הוא יצור נדיר מאוד בכתיבה העברית. התרגלתי – התרגלנו, בעצם, לרומנים ראשונים של יוצרים צעירים שדחוף להם מאד לפרוק את צער העולם הקטון שלהם ולאפסן אותו יפה בין כריכות. התרגלנו לסיפורי "החברה שלי עזבה אותי אז אני שוקע בניכור קיומי ומתמכר לעליבותי", התרגלנו ל"אני בסך הכל ילד קטן שמגלה סוד משפחתי אפל ולא יכול להתמודד איתו", ל"אני קראתי בשקיקה כל מילה של ריימונד קארבר ועכשיו אני אכתוב ממש כמוהו", וגם, מה לעשות, "אני סתם אתבכיין לי לאורך מאה עמודים על כל מיני טראומות רגילות כאלה, ואני אעשה את זה בשפה נורא רזה כי זה מה שהולך עכשיו".

בין פוריטניות לשכרון-חושים

כאילו ישב זמן מה על פלנטה אחרת כדי להיטהר מרעשי-הרקע המטרידים האלה, כאילו לא שמע עליהם מעולם – וטוב שכך – כתב אלון חילו רומן היסטורי. כלומר, רומן שעלילתו מבוססת על מעשים שהיו, וגם רוב הדמויות שבו היו, אלא שסביבם טווה המחבר את מה שלא נכתב ברשומות הציבוריות, מה שצמח תוך כדי התוודעות לתקופה ופיתוח כלי חיוני לסופר טוב, אבל נדיר אצלנו – ספקולטיביות עזה וייצרית, שגוררת דמויות מתות על כורחן אל תוך חיים חדשים לגמרי ובדיוניים בתכלית.

הזמן: 1840. המקום: דמשק. ייתכן שהתאריך מבליח בזכרונכם מעוד שיעור משמים בנפתולי ההיסטוריה היהודית. זו היתה השנה של פרשת דמשק, או עלילת דמשק, או עלילת הדם הראשונה שיוחסה ליהודים במדינה ערבית-מוסלמית, אחרי שבעולם הנוצרי הפכה לשגרה מאוסה, מבעיתה, של ערבי פסח.

בסיפור ההיסטורי האמיתי נעלמו נזיר איטלקי והמשרת המוסלמי שלו לאחר ביקור ברובע היהודי בדמשק. מה שקרה אחר כך הוא תערובת של היסטריה ובורות, מלחמת דתות ומאבקי-כוח: תחילה האשימו אנשי המנזר של הנעלמים את היהודים בשחיטתם לצורך הכנת מצות עם דם, אחר כך הקונסול הצרפתי והמוסלמים חברו להאשמה הכוללת הזאת, אחר כך היו מאסרי-שווא, עינויים, פרעות, שני אסירים יהודים מתים, הודאה פיקטיבית אחת (של יהודי), התאסלמות אחת (של רב דמשקאי), מעצרים של ראשי הקהילה, ומשלחת יהודית רמת דרג בראשות משה מונטיפיורי ואדולף כרמייה, שהצליחה להשיג אוזן קשבת תחילה במצרים ואחר כך בסוריה – והסיפור נגמר, אם כי לא נדם. באחרית הדבר שלו מציין המחבר בין היתר את ספרו של מוסטפה טלאס משנת 1986, שם מובאים פרטים אודות העלילה כאילו היו מעשי הרצח כרוכים באשמה היסטורית של היהודים.

זהו הרקע, אלה הם אבני הלגו בהן משחק חילו בכשרון, וסביבן הוא טווה עיר שלמה של אורות וצללים, שנעה בין שכרון-חושים לילי לפוריטניות מצמיתה, ובמרכזה הוא מציב את דמותו ההיסטורית האמיתית של אצלאן, הגיבור שמוביל את הסיפור.

ארץ לא נודעת

אלא שבעיצוב הדמות הזאת בחר חילו להתנתק מן העובדות ולספר משהו אחר לגמרי: על אהבתו-שנאתו של אצלאן, גבר צעיר שאינו מסתדר בתבניות הכפויות של עסקי המסחר וכבודה של המשפחה היהודית. אצלאן אוהב גברים בסתר, מתוך תחושה עמוקה של חטא אבל גם מתוך כמיהה עמוקה לא פחות, ואחד מן הגברים הללו – שהוא משתוקק להם ושונא את ההשתוקקות ואת עצמו ואת מושא תאוותו – הוא הנזיר תומאסו, שנופח את נשמתו אחרי מעשה אהבה עם הצעיר היהודי – ומכאן ואילך הדברים מסתבכים.

מן האשם, מן התשוקה שהוא מגלה בתוכו לזמרת מופקרת ויפהפיה שאינה אלא דראג-קווין, מחוסר היכולת שלו להישיר מבט לעולם ולהתוודות על אהבותיו שדינן כרת בחברה היהודית ומאסר עולם בחברה המוסלמית, מן הקונפליקט שנבנה כאן בזהירות ובתבונה – מן הבליל העשיר הזה רוקח אלון חילו סיפור שאי אפשר להניח אותו בצד עד תום הקריאה. הוא מצליח לסחוף עימו את הקורא לארץ לא נודעת, לזמנים רעים וקשים אבל גם מרתקים, למערכות-יחסים סבוכות ועמוקות בין דמויות שזרותן המוחלטת מאהיבה אותן עלינו מייד – וכל זה נעשה בלשון שהיא ייחודית לגמרי למחבר הזה, ולקול הדובר של אצלאן שמתוודה באחרית ימיו על משוגותיו ועל עוולותיו כאחת.

אין אפילו מקום אחד, במהלך הקריאה, שאפשר לחוש בו בחוסר אחידות או בפתרונות טכניים דחוקים שמאפיינים כותבים של רומן ראשון, אפילו מוכשרים. בגלל כל אלה מישהו צריך לומר לאלון חילו – אם אתה יכול, שב לכתוב מיד עוד. הספרות העברית הצעירה זקוקה לך. ובינתיים, תודה על העונג.