איזו מין מהפכה

"החולמים", סרטו החדש של ברנרדו ברטולוצ'י, עוסק ברגע ההיסטורי שבו נפגשו הקולנוע והפוליטיקה. זה קרה בפריז, בחודש מאי של שנת 68', כאשר אוהבי הקולנוע שהפגינו נגד סגירת הסינמטק המקומי ופיטוריו של מייסדו המיתולוגי, אנרי לנגלואה, חברו לסטודנטים מהשמאל הרדיקלי וחוללו מחאה שהרעידה את העולם. החיבור הזה שבין אמנות התמונה הנעה לתסיסה המהפכנית מזוהה ברגע הנתון ההוא קודם כל עם שמו של ז'אן לוק גודאר, שסרטיו לא רק ניצבו בחוד החנית של המחאה ההיא, אלא שהחשוב שבהם, "הסינית" מ-67', אף השכיל לנבא אותה, ו"החולמים" מאזכר אותו ביותר ממובן אחד (אח, הפוסטר, הפוסטר ההוא).

כן, לא רק כרזת הסרט תלויה בדירה אותה מאכלסים שלושת גיבורי "החולמים" – מתיו (מייקל פיט), סטודנט אמריקאי תמים, תיאו (לואי גארל) ואחותו התאומה איזבל (אווה גרין), הנפגשים בסינמטק הפריזאי באותם ימים סוערים – אלא גם הסיטואציה הבסיסית, שמזכירה את סרטו ההוא של גודאר, שבמרכזו שיגיונותיהם של סטודנטים מיליטנטים המתקבצים בדירה פריזאית ומהגגים על מאואיזם ועל מהפכת התרבות בסין. התאומים לא רק חולקים תשוקה עזה, ארוטית אפילו, לקולנוע – המתבטאת בחיים שהם ציטוט מתמשך מסרטים – אלא גם מנהלים ביניהם מערכת יחסים שעל גבול גילוי העריות, שמולה ניצב האמריקאי הצעיר משתאה.

כל סרטיו של ברטולוצ'י (לפחות מאז "האסטרטגיה של העכביש" מ-70'), מטפלים בדרכם ביחסי אב-בן – ב"אסטרטגיה", למשל, מגלם אותו שחקן את דמויות הבן ואביו, לוחם אנטי-פשיסט שנרצח 30 שנה קודם לכן – וגיבוריהם נקרעים לא פעם בין מחויבויות סותרות. כאן, אביו מולידו של דור הסינפילים הוא לא אחר מאשר "הגל החדש" הצרפתי עצמו, ובמיוחד גודאר כנביאו. קריאתה הבלתי נשכחת של ג'ין סיברג, "ניו-יורק הראלד טריביון", המהדהדת בשאנז אליזה בסרטו "עד כלות הנשימה" מ-59', היא המבשרת את רגע לידתו.

הזיהוי הזה שבין זרם קולנועי מודרני לאב הוא טעון במיוחד בעבור ברטולוצ'י. לא רק שגודאר עצמו שימש לו מעין אב רוחני (לימים, כאשר חברת "פרמאונט" ההוליוודית מימנה את סרטו "הקונפורמיסט", הוקיע אותו גודאר נחרצות. ברטולוצ'י, בתגובה, העניק לאיש האקדמיה המרקסיסט, שאותו נשלח ז'אן לואי טרינטיניאן לחסל בסרט, את מספר הטלפון של גודאר); אלא שגם פייר פאולו פזוליני, שברטולוצ'י שימש כעוזר במאי שלו בסרטו הראשון, "אקטונה", ושסיפור קצר משלו היה הבסיס לסרט הבכורה של ברטולוצ'י, "הגדה העתיקה" מ-1962, היה בעבורו חונך ומדריך, שהשפעתו – כמו גם זו של גודאר – ניכרת על סרטיו הראשונים של ברטולוצ'י, שכמו פזוליני נמשך לעיסוק בהם במיתוסים.

יצירתו האישית ביותר

זהו סרט על הקולנוע כמיתוס, ועל מהפכת 68' כפנטזיה. על אנשים צעירים, חולמים, שנשלפים מהבועה הבורגנית בה הם מסתגרים - על ידי שטף ההיסטוריה. ממש "הקונפורמיסט" פוגש את גרסת בני העשרה של "הטנגו האחרון בפריז". מדובר, אפשר להניח, ביצירתו האישית ביותר של ברטולוצ'י, שבה הוא בוחן בחריפות ופיכחון את רוח המרד שפיעמה בצעירים הנאיבים של העשור הגועש ההוא. מבטו בסוף הסרט של מתיו האמריקאי בצמד התאומים – הולכים ומתרחקים יחד עם ההמון – אינו אלא מבטו המפוכח של הבמאי באותו דור שעליו נמנה הוא עצמו.

העניין הוא בזה, שברטולוצ'י עצמו, כך נדמה, נותר מעט תקוע בתקופה ההיא, וליתר דיוק בימים שבהם קצת מרגרינה בישבן הרעידה את אמות הסיפים הבורגניות. "החולמים", לפיכך, שעובד מספרו האוטוביוגרפי-למחצה של גילברט אדייר, "The Holy Innocents", מעצב על הבד Menage-a-Trois, אותו משחק מיני בשלושה, שבו ברטולוצ'י, בזחיחות השמורה לאשמאי זקן המתחזה לאמן, מתעמק במכמני הגוף של שלושת גיבוריו הרוטטים יותר מאשר בסוגיות המהותיות שמעלה סרטו. ואולי בזה, שופף ברטולוצ'י את ראשו הסב, הסתכמה בעצם המהפכה ההיא כולה.