איפה אלי גבע?
איך זה שב-22 השנים שחלפו מאז הרים אל"מ אלי גבע את הדגל השחור, לא נמצא קצין אמיץ אחד שיתייצב מול מפקדיו ויאמר "עד כאן"
בסוף יולי 82', בתקופה שבין כיבוש הבופור לטבח בסברה ושתילה, עשה אל"מ אלי גבע, מפקד חטיבה סדירה של טנקי מרכבה, דבר שאף קצין של צה"ל בדרגתו לא העז לעשות מעולם. הוא התפטר מתפקידו כמפקד החטיבה, משום שהבין כי התוכנית להיכנס למערב ביירות ולכבוש אותה יהיה צעד מופקר. הוא ידע שאזרחים רבים ייהרגו, וגם חיילים שעל חייהם היה מופקד. מכל מפקדי האוגדות והחטיבות שנכחו באזור היה גבע היחיד שאמר את דבריו ועמד מאחוריהם. הוא זה שמתח את הגבול הברור בין מפקד שרק ממלא פקודות לבין מנהיג אמיתי, שמגלה אחריות ומונחה על-ידי המוסר הישראלי והצה"לי.
אלי גבע היה הקצין האחרון שהעז לעשות את מה שלימדו אותנו בקורס הקצינים. הוא ידע שאסור להמתין לתשובות מלמעלה כשאתה לבד בשטח, ושבשטח רק אתה אחראי על חיי חייליך, וההחלטה בידי המפקד.
22 שנה לאחר שטבענו בבוץ הלבנוני, צה"ל שב להתבוסס בחולות רפיח, מוריד את חייליו על הברכיים כדי לחפש חלקי גופות של חיילים, ואין בנמצא אף מפקד שיקום ויאמר: "עד כאן!".
איך קרה שב-22 השנים שחלפו מאז הניף אל"מ אלי גבע את הדגל השחור לא צמח בצה"ל ולו קצין אמיץ אחד שיהיה בו העוז לעמוד מול מפקדיו ולומר להם "עד כאן". איך זה שמכל המג"דים והמח"טים שכותשים את חייליהם בעזה וברפיח אין ולו אחד כגבע בשעתו. אחד שיאמר שהמערכת חוטאת לערכים שבשמם היא נלחמת, ויסרב לעמוד בראש כוחותיו בפעולה כזאת.
צה"ל של האינתיפאדות הוא צה"ל שמונע יותר ויותר משיקולים פוליטיים, וגם אם היה בו פוטנציאל לצמיחת מפקד חטיבה כאלי גבע, נראה שהיה מושתק ומודח. כשהצבא ממשיך לתת הצדקות-לכאורה ביטחוניות לפעולה הפוליטית ברפיח (גם לאחר שראש הממשלה ושר הביטחון אמרו שאין כל כורח ביטחוני בישיבה בעזה), קשה לדמיין קצין שיקום ויקרא "די". הפוליטיזציה המסוכנת הזאת של הצבא צריכה להדיר שינה מעיני הציבור.
כשהיינו בלבנון, נוכחנו מקרוב בניוון המחשבתי והפחדנות שאפפו את רוב קציני המטכ"ל המנותקים מהשטח. קצינים שהעזו לדבר על נסיגה הועברו מתפקידם והושתקו. במקביל, נשלחו דוברי הצבא לתקשורת והבטיחו "נהרות של דם" אם ניסוג מלבנון. עד הנסיגה. אז הם הפכו את עורם. נראה שזה מה שיקרה גם בשאלת הנסיגה מעזה. עוד מעט קציני צה"ל יהפכו לתומכים נלהבים בנסיגה מרפיח ומעזה. עד אז הם מוכנים לבצע כל משימה שתוטל עליהם. גם אם מראה הזקנה שנוברת בהריסות ביתה ברפיח מזכיר למג"ד או למח"ט את סבתו בשואה, כפי שקרה לשר המשפטים, ממשיך המג"ד בביצוע המשימה. ממש כפי שממשיך לפיד עם 15 חברי הכנסת של שינוי לשבת בממשלה ולשלוח חיילים אל מותם המיותר בעזה.
אז איך זה שבמערכת הצבאית, שעוסקת בביטחון לאומי, חיי אדם ומוסר לחימה, לא נמצא ולו קצין בכיר אחד שמוכן, כאלי גבע בשעתו, לשלם את המחיר על עמדתו האמיצה ולהתפטר מתפקידו. האם הדבר מעיד על חוסנו של הצבא, או שמא, כמו במלחמת יום-כיפור, צה"ל שבוי בקונספציה הרסנית?
האם זו משאלת לב מוגזמת שמג"ד אחד, מח"ט אחד, יקום מהריסות רפיח, יגלה אומץ לב וימלא את שליחותו כדי לעצור את התנוולות הצבא?
דוד זונשיין, מראשי "אומץ לסרב"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
