יש מישהו בבית

מעטים הם הדברים הגורמים סיפוק כמו הבטחות שנתגשמו. הן גורמות לתחושה רגעית של סדר וצדק בעולם, שלא לדבר על האפשרות להגיד "אמרתי לכם". קובץ הסיפורים של אשכול נבו, "צימר בגבעתיים", היה בבחינת הבטחה. "ארבעה בתים וגעגוע" הוא כבר ההתגשמות של נבו כסופר אמיתי (ושלא תגידו שלא אמרתי לכם). "אמיתי" היא מלת מפתח כאן, מאחר שנבו מתפתח ברומן החדש שלו כאחד הכותבים הכנים ביותר שצמחו כאן לאחרונה, ואין שום דבר מעושה, מזויף או מיופייף בספר המקסים והעדין הזה.

נועה ועמיר עוברים לגור ביחד. היא סטודנטית לצילום בבצלאל והוא לומד פסיכולוגיה בתל אביב. הם מחליטים להיפגש באמצע, בקסטל, ולנסות לראות אם זה יעבוד. זה לא עובד. אבל לפני שהם יודעים את זה הם שוכרים דירה קטנה ממשפחת זכיאן. משה, הבעל של סימה זכיאן, הולך ו"מתחזק" בדת והיא הולכת ומתחזקת בתשוקתה אל השכן החדש והצעיר, יותם, הבן של השכנים, שמתמודד עם מותו של אחיו החייל ועם הניכור שאופף את הוריו. צאדק, הפועל הערבי, מסתובב עם מפתח חלוד ששייך לבית שנגזל ממנו.

כל מה שהוא רוצה זה להיכנס ולהגיד: "שלום, האדמה שאתם גרים עליה היא האדמה שלי. הבישולים שלכם, הריבים שלכם, האהבות שלכם - הכל על האדמה שלי" (עמ' 170).

סיפוריהם של ארבעת הבתים - של נועה ועמיר, של סימה ומשה, של יותם והוריו וזה הגזול של צאדק - מורכבים מאותם חומרי יסוד: שכול ואהבה, אובדן וגעגוע. לכאורה ניתן היה להאשים את נבו בבנאליות, אך העובדה שדמויותיו נושמות ומרעישות וחיות בחיוניות כזו שאתם כמעט שומעים אותן מעבר לקיר, הופכת את ההאשמה הזו לבלתי אפשרית. נבו כותב על מה שהוא יודע ועל מה שהוא חולם, והוא עושה זאת כך שקשה להאמין בתום הקריאה שאנחנו לא מכירים באמת את האנשים הללו, שהם לא חברים של אחינו מהצבא ושלא פגשנו אותם בטרק ההוא ליד מאצ'ו פיצ'ו.

כמו ב"צימר בגבעתיים" גם הפעם מצליח נבו ליצור סיפורת צעירה ועכשווית, בלי לנסות אפילו לרגע להיות מגניב או משוכלל לשונית או להפריח אפקטים ספרותיים לחלל האוויר. הוא נשאר נאמן לדמויותיו המפורטות, לרגשותיהן המתוארים בחדות אבחנה מרשימה, ללשונן המדויקת ולכאבן. את המטען הרגשי הנלווה לכל אחד מהסיפורים נבו משחרר פה ושם בפסקאות חרוזות. לוקח זמן לשים אליהן לב, אבל לפתע פתאום יסתבר לכם שכבר עשר שורות אתם קוראים חרוזים. חרוזים של ממש, שלא משתלטים על הטקסט ולא נראים מאולצים, אלא רק מזכירים לכם מעצם טיבם שהדברים קשורים זה בזה, מתחברים, ושיש לאשכול נבו כמה טריקים חינניים בשרוול.

יותר מכל מלא הרומן הראשון של אשכול נבו ישירות שובת לב שאינה גורעת מעומקו וממורכבותו. הוא עוסק בבית ובגעגוע והוא מכריז ומצהיר על כך כבר על כריכתו. הוא אינו מסתיר את מה שעומד בלבו, ובכך גורם לנו לפתוח את לבנו אליו ולהתרגש ביחד איתו.