המנהיג והחמור
צריך לשכנע את אנשי גוש קטיף לעבור יחד, על משפחותיהם, בתיהם ורכושם, לבקעת הירדן ולהקים שם מחסום התיישבותי
"רק חמור אינו משנה את דעתו", כך השיב משה דיין המנוח כאשר נשאל מדוע שינה באופן קיצוני את דעותיו. מאז, שינוי קיצוני בעמדות ובהשקפות מאפיין את דרכם של מנהיגים בני הארץ. בעקבות דיין המשיך יצחק רבין המנוח, אחריו אהוד ברק ועכשיו אריאל שרון. אמירתו השנונה של משה דיין חוזרת ומצוטטת בנסיבות אלה והגיעה העת לבררה עד תום.
ייתכן, אם כי הדבר טעון הוכחה, שחמור אינו משנה את דעתו. אולם בין חמור למנהיג יש הבדלים נוספים וחשובים. האחד - מנהיג, בניגוד לחמור, נושא באחריות למעשיו. האחר - מנהיג צריך ויכול להסביר את שינוי עמדותיו.
מדוע? כי יש שני הסברים אפשריים לשינוי עמדות קיצוני. האחד, ספקני - שהמנהיג מלכתחילה היה חסר עמוד שדרה ערכי והוא תופר את עמדותיו בהתאם לאופנה או לנוחיותו. השני, סלחני יותר - התנאים השתנו והמנהיג מתאים את עמדותיו לנסיבות החדשות. אולם גם הסבר זה בעייתי. אחת התכונות הנדרשות ממנהיג היא היכולת לצפות את הנולד ולהכין את עמו לקראת הבאות. אם המנהיג טעה בעבר בהבנת התהליכים ולא צפה את העתיד, מי יערוב לנו שאינו שוגה גם עתה?
המנהיג שסלל את דרכן של ההתנחלויות במשך דור שלם, פנה עתה לפתע להריסתן. לכן, הציפייה לנשיאה באחריות או ההמתנה להסבר - לציבור ולאלה שסימנו בדמם את המסלול שעליו המליץ בעבר - מובנות מאליהן.
אלא שלמרבה הפלא, זה חודשים אחדים, מאז פרש ראש הממשלה לפני העם את תוכנית ה"התנתקות", אין הוא מסביר במה היא תשפר את מצבה של ישראל. הוא חוזר ומדגיש שהתוכנית טובה, נכונה וצודקת, לדעתו, מבליט את דבקותו במטרה - "אני החלטתי ואני אבצע" - אבל נימוקים במה התוכנית תועיל, אין.
גם בעניין זה הולך ראש הממשלה בעקבות קודמיו. הבלטת ה"אני", הנחישות והיכולת המבצעית והמעטת החשיבות של שיקולים והסברים, אפיינו שורה של מנהיגים יוצאי מסגרות צבאיות, שתפארת המפקד בהן היא על כושר הביצוע ופחות על יכולת חשיבה ושיקול דעת. מכל מקום, כיוון שראש הממשלה לא הסביר לציבור במה תוכניתו טובה לישראל, נקל להבין מדוע נכשל במשאל הליכוד.
חברי מפלגתו העדיפו שיקולים אנושיים ומוסריים על-פני הליכה עיוורת בעקבות מנהיגם. הוא לא הסביר כי אין לו כל הסבר משכנע. היתרון הצבאי שיפיק צה"ל ברור: קיצור קווי הגנה וחיסכון בכוח. אולם מול היתרון הזה ניצבים חסרונות ברורים לא פחות. עם פינוי גוש קטיף תופנה האנרגיה של הטרור צפונה ומזרחה, לאשקלון ושדרות, ותחוזק על-ידי ההוכחה המוצקה שנספק, כי הטרור משיג בסופו של דבר את יעדיו.
גם התמורה המדינית מפוקפקת. כבר נכתב ודובר על ההצהרות העמומות של הנשיא בוש. על כל מה שנאמר יש להוסיף כי בהצהרות אלה יש גם רכיב מסוכן מאוד לישראל - הזכות של הפליטים לשוב למדינה הפלסטינית שתקום. תמיד גרסה ישראל, ובצדק, כי את הפליטים יש ליישב במקומות מושבם. אפילו שיבה של חצי מיליון פליטים בלבד ליהודה ושומרון תהפוך את האזור למוקד מצוקה שילבה את השנאה והטרור.
האם ישובו הפליטים? אפשר לסמוך בעניין זה על מדינות ערב. הן החזיקו את הפליטים בבידוד ובהסגר יותר מ-50 שנה כדי לזכות ליום הגדול הזה, והן לא יחמיצו אותו - להיפטר ממוקדי תסיסה בתוכן ולשלוח אל גבולות ישראל פצצות של שנאה, שיעשו את המלאכה הקשה עליהן מבחינה צבאית - להרוס את ישראל.
לא זו בלבד ששרון לא נימק את תוכניתו. גם הדרך שבה בחר למוכרה לציבור הייתה פגומה. ראש הממשלה נהג בחוסר הגינות כאשר הציג את התוכנית בארה"ב לפני אישורה בארץ, ואחר-כך איים על בוחריו כי אם ידחו את ידו התומכת של נשיא ארה"ב יגרמו נזק קשה למדינה. הוא הוסיף חטא על פשע, כאשר הבטיח לכבד את משאל הליכוד ובעט בו בגסות כאשר הכזיב.
לכן תהיה לתושבי גוש קטיף זכות מוסרית להתנגד בכל כוחם להחלטה על פינוי כפוי. ניסיון כזה עלול גם להביא לקרע לאומי שעוד לא היה כמוהו. ציבור נאמן ומסור ביותר למדינה יקבל מכה אנושה שאת תוצאותיה קשה לשער. בנסיבות אלה, כל ניסיון לכפות פינוי של גוש קטיף, עלול להיות הרה אסון.
רק שיקול אחד תומך בתוכנית ההתנתקות - לגוש קטיף יהיה קשה להתקיים לאורך ימים בתוך הים הפלסטיני העוין המקיף אותו מכל עבר. הקירבה הפיזית, מטען השנאה והריבוי הדמוגרפי הפלסטיני מעמידים בספק את עתידו של גוש קטיף. לכן ביום מן הימים יהיה צורך לפנותו. לא למען מדינת ישראל. היא לא תרוויח מן הפינוי, אולי אפילו תפסיד, אלא למען תושביו.
קשה לומר דברים אלה לאנשי גוש קטיף, שכושר עמידתם וגבורתם ראויים לכל שבח. אך את האמת הזו צריכים להכיר אנשי גוש קטיף עצמם ולא אחר במקומם. לכן את גוש קטיף אפשר וצריך יהיה לפנות, אך רק כאשר תושביו, ברוב דעות, יסכימו על כך.
אלא שאת רובם לא ישכנעו פיצויים נדיבים. בגוש קטיף יושבת מבחינה לאומית יחידה מובחרת של אנשים שסובלים ומוכנים להקריב למען המדינה. גם יריביהם האידיאולוגים אינם יכולים להתעלם מעוז רוחם. אולם היחידה המובחרת הזו נמצאת במקום שאין בו עתיד ואין בו תוחלת, ולעומת זאת יש מקום אחר שבו נוכחותה חיונית - בקעת הירדן.
בקעת הירדן היא השער הראשי למדינת ישראל ממזרח. אם השער הזה ייפתח להברחת נשק מתקדם, הצרות שיש לנו כיום יהיו כאין וכאפס לעומת הצרות הצפויות בעתיד. לכן, צריך לבוא לאנשי גוש קטיף בהצעה: לעבור יחד, על משפחותיהם, בתיהם ורכושם, לבקעת הירדן ולהקים שם מחסום התיישבותי אשר יבטיח את שליטתה של ישראל בבקעה. העברה כזו לא תתפרש כנסיגה של ישראל מפני הטרור, אלא כהיערכות חדשה וטובה יותר למלחמה נגדו. זהו פתרון שיהיה נכון לתושבי גוש קטיף ומועיל למדינת ישראל.
יעקב חסדאי, אל"מ (מיל'), היסטוריון ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
ראש הממשלה שרון. חייב הסברים
צילום: איי פי
מומלצים
