המסע המופלא

שישה פרקים יש ב"הייתי כאן" מאת רנה ליטוין. כל פרק הוא סיפור מסע, חקירה ומפגש העומד בפני עצמו. כל פרק מתקיים במרחב גיאוגרפי אחר, בתקופה אחרת. סיפור המסע הראשון נכתב בשנת 1979, האחרון בחורף 2003. במרכז כל סיפור ניצבת דמותו של סופר: ויליאם פוקנר (1962 – 1897); לב ניקולאייביץ' טולסטוי (1828 – 1910); לואיס קרול (1832 – 1898); פרדריקו גרסיה לורקה (1898 – 1936); אלכסנדר סרגייביץ' פושקין (1799 – 1837); מירוסלב הולוב (1923 – 1988). חמישה סופרים מתים ואחד חי. בהתאם, המסע עובר בדרום ארצות הברית, מוסקבה, אוקספורד שבאגליה, גרנדה שבספרד, שוב רוסיה וצ'כיה.

גאונות על הספה

המשותף לששת הסופרים, המושאים, הוא שהמחברת רנה ליטוין בחרה בהם. ליטוין - מתווכת תרבותית, חוקרת ומתרגמת משובחת, שאחראית, בין השאר, לתרגום המחודש של שני כרכי "אליס", לורקה ("חלום וברונזה"), פושקין ("הכושי של פטר הגדול"), פוקנר ועוד - מעניקה רובד נוסף למערכת היחסים שבין החוקר ומושא המחקר: החוויה האישית. הנסיעה אל מחוזותיו של הסופר המת, המסע בעקבות מה שנשאר הוא גם ניסיון הרואי לייצר מפגש בין חוקר חי לסופר מת. ליטוין לא מסבירה או מנמקת את הבחירות שלה. היא לא צריכה. אלה המסעות שלה, האהבות שלה. התוצאה היא ספר מהנה ומרחיב דעת שיש בו מסע ויש בו תיעוד ויש בו אהבה גדולה לשורות ולמילים.

למה בכלל לנסוע בעקבות סופרים? הרי הדמות האמיתית, החיה, אינה בהכרח מרתקת כמו היצירות שכתב. מה נשאר מסופר מת חוץ מכתביו? מתברר שדי הרבה. המקומות שליטוין ביקרה בהם היו פעם פרטיים, חדרים בבתים בהם הסופר חי, כתב, נשם, והיום הם ברשות הציבור. מרחב החיים היומיומי של הסופר המת הולאם והפך לסוג של מוזיאון: אזור תחום, נפרד, נבדל, חשוף לחוקים אחרים (כרטיסי כניסה, מדריכים). כאילו משהו מהגדולה נשמר שם, ספוג בתוך הרהיטים, הניירות על שולחן העבודה, המיטה, שבילי הגינה.

לא רק סופרים מתים זוכים לטיפול הזה: פוליטיקאים ומדינאים, מנהיגים ומהפכנים, כוכבי רוק, קולנוע וספורט  - כולם הפכו לטיול מאורגן, ביקור בבית הילדות, ביקור בחדר העבודה, עלייה לקבר. עדות לצורך שלנו להכריז על מקום כלשהו כעל מקום אחר, מיוחד, שעצם הביקור בו יטיב עם המבקר, יענה על כמיהות הלב ויספק תשובות. מקום שהביקור בו יספק חוויה רוחנית כשהמקומות הקדושים כבר לא עונים על הצורך הזה. אולי התשובה המערבית המעודכנת למסעות העלייה לרגל – החופשות – של תקופות קדומות יותר.

ליטוין נוסעת בעקבות הסיפור הקונקרטי של הסופר, לא היצירה שלו. על ידי כך היא מבטלת את ההפרדה בין השניים. לא בטוח שהסופרים עצמם היו תומכים בזה. פוקנר, המסתגר והמתבודד, היה מן הסתם סולד מהאופן שבו ביתו, החווה שלו, בית הדואר בו עבד, הפכו לנושא: "אמונתי היא, שרק יצירותיו של הסופר הן רשות הציבור... ואולם חייו הפרטיים הם שלו..." לא באמת, לא עוד.

ליטוין מפרקת כל מסע לפרקונים קצרים, מקומות שונים, תקופות, אירועים. הביקורים במקומות הסטטיים מאפשרים לה לצייר את דמות סופר באופן דינאמי, משולב בהווה, כרוך עם דמויות חולפות, מפגשים מזדמנים בדרך, אירועים שהתרחשו בשנים שאחרי מותו, התגלגלויות מעמדו הציבורי של הסופר. היא מחברת בין קטעים מהיצירות לאירועים בחיים הממשיים, טווה חוטים בין הדמויות המומצאות לדמויות האמיתיות, בין הסופר לתקופה בה חי, בין היצירות הספרותיות הרשמיות שלו למכתבים פרטים, קטעי יומן, חלקי נאומים, בין הדמות "הממשית" לדמות המיתית.

גם בישראל?

יש משהו מבלבל בקריאה ב"הייתי כאן". הספר הוא יצירת מקור ישראלית שמתכתבת ומתייחסת אל מרחב תרבותי אחר. הישראליות של הכותבת לא רלוונטית, ובמידה מסויימת הספר היה יכול להיכתב על ידי חוקר ספרות בכל מקום בעולם. ואכן, לפרקים נדמה שזה ספר שמגיע אלינו משם, שבעצם מדובר בטקסט מתורגם. הכל בו כל כך תרבותי: מושאי המסעות, המפגשים השונים המתוארים (חבורה של חוקרי קרול, מתרגמים של לורקה), התרגומים והציטוטים ממגוון שפות, תיאורי הנוף, אזכורי המקומות, שמות האנשים, הכל מתקיים במרחב התרבותי האירופאי, זה שאנחנו רוצים להשתייך אליו, לא זה האסיאתי שבו אנחנו תקועים. במובן הזה חווית הקריאה בספר היא אסקפיזם צרוף.

השפה של ליטוין יפה ועשירה, לפעמים על גבול המיופייפת. זה אמנם מרענן, תזכורת נעימה לכך שהעברית יכלה להיות עשירה, כמעט שבעה, אבל גם הרבה פעמים מחזק את תחושת הזרות: "כי באור יום, בניגוד לאור של נורות הערב, מדיף הפאטיו ריח עובד מהול ברקבובית; שטיחי ה-Place d`Armes כמו כורסמו בצרעת; טפטי הקיר, עם אירוסי הזהב והארגמן, עם הסלסולים, הפיתוחים, הסנסינים, אינם אלא פאר מתפורר, כעוגת כלולות מקרם מוקשה בחלון ראווה דחוס של קונדיטוריה מעופשת; מועדוני הקורטיזאנות הם אטליזים עצובים, משמימים, שסרסור שכיב מרע ניצב בפתחם ומכריז על מרכולם בקול של חלודה", או "ואילו המפה הלבנה, המכווצת בקפלים, עומדת כשמלת נשף של נערה עם חגורה במותניים, ולה קישורי פרפר במרחקים שווים, מסרטים מפוספסים כסף". שמלת נשף? זהו דימוי שיכול היה להגיע רק ממי שעסוקה בתרגום של שפה, של תרבות.

הספר לא אישי באופן מפתיע לגבי ספר תיעודי הכתוב בגוף ראשון. בחמשת הפרקים הראשונים ליטוין מטיילת ברבים וכותבת "אנחנו", אבל לנו, הקוראים אין מושג מי הם ה"אנחנו". רק בפרק האחרון התעלומה נפתרת וטיפה מליטוין מציץ. המפגש עם המשורר והמדען החי מירוסלב הולוב הצ'כי מרתק גם בגלל שהוא חושף שירה נפלאה ולא מוכרת ודמות ססגונית ומעניינת, וגם בגלל המעט מליטוין שמתגלה: התסכול שלה מכך שלא הצליחה לעניין אף מו"ל בפרסום השירה היפה הזאת, משהו מהאווירה והטעמים במרחב התרבותי נטול האוויר שבו היא, ואנחנו, חיים.

בישראל, ארץ שבה האזרחים מטפחים את הדרכונים שלהם בקנאות כמעט דתית, לא התברכנו בספרות מסעות מפותחות. אולי כי אין לנו את הסבלנות להקשיב לחוויות של מישהו אחר. תמיד נעדיף להתפרץ ולספר את החוויות השוות יותר שלנו, אולי עוד היבט של העדר סובלנות וסקרנות כלפי האחר. "הייתי כאן" של ליטוין הוא תרומה מפתיעה מכיוון לא צפוי למדף זה, המדגימה, בין השאר, עד כמה להקשיב למישהו אחר יכול להיות תענוג.