ז'אן-מארק ואלה יוצא מהארון
אחרי שייצג את קנדה בטקס האוסקר האמריקני והרגיז את הצנזורה הישראלית, עולה הסרט "קרייזי" לאקרנים בארץ. "השקעתי בסרט את כל כולי", אומר הבמאי ז'אן-מארק ואלה, "הייתי קורה לזה 'היציאה האמנותית שלי מהארון'". ראיון
בלילה שבו נולד ישו, קצת לפני המיסה של חצות, מגיח לעולם זאק בוליו. אמו, אישה מאמינה רואה בתאריך הלידה סימן משמים לכוחות מיוחדים שטמונים בו. אביו, גבר קשוח ורגזן, מטפח בבניו את האחווה הגברית. סרטו של הבמאי ז'אן-מארק ואלה, "קרייזי", שייצג את קנדה בטקס האוסקר האחרון ויעלה לאקרנים בארץ בסוף השבוע, מביא את סיפור התבגרותו של ילד מיוחד שגדל בסביבה שגורמת לו להתכחש לנטיותיו על מנת שיוכל להיות חלק ממנה. באמצעות הומור, פנטזיה ופסקול מוזיקלי משובח ששזור בחיי הגיבורים, מצליח הסרט להפוך את סיפורה של משפחה פשוטה לאוניברסלי. "לא קיים שום דבר יותר חזק, יותר יפה ויותר כואב מסיפור משפחתי", אומר ז'אן מארק ואלה, "משפחה היא לכאורה דבר פשוט, אבל בכל משפחה תמצא פגמים, שגעונות, אובססיות. אין משפחה מושלמת ויש בזה משהו מאוד אנושי".
במשך עשר שנים הוא עבד על הסרט, שמבוסס על סיפור חייו של פרנסואה בולה - חבר קרוב שהפקיד בידיו מעטפה שעליה נכתב זיכרונות חיי בתפזורת. "זו היתה מתנה משמים", הוא נזכר, "עד אז עשיתי סרטים שבדיעבד לא נוגעים בי. חיפשתי משהו שהוא מעבר לאפקטים ויזואליים, שייגע ברגש ומצאתי".
זה נדיר שבמאי מתייחס בחומרה שכזו לסרטים שעשה.
"אני פשוט כן עם עצמי. אני מסתכל על סרטים שעשיתי ועל סרטים שאני אוהב והפער הוא בלתי נסבל. יכול להיות שחוש הביקורת העצמית שלי מפותח מאוד, אבל אני חושב שזה בריא. כשאני צופה בסרטים כמו 'מגנוליה' או בסרטים של במאים שאני מעריך כמו ז'אן פייר ז'נה, ברטראן בלייה או וונג קאר וואי, זה עושה לי תיאבון ליצור וגורם לי לקנא. קולנוע טוב נותן לי כנפיים וממלא אותי בחשק לעסוק במקצוע הזה. אמרתי לעצמי שלפחות פעם אחת בקריירה שלי אני חייב ליצור סרט שייתן טעם לחיים. ברגע שפתחתי את המעטפה של פרנסואה בולה היה לי ברור שאת התסריט הזה אני חייב לכתוב בעצמי. השקעתי ב'קרייזי' את כל כולי וזו הסיבה שהוא נקודת מפנה בקריירה שלי וגם בחיי הפרטיים. הייתי קורה לזה 'היציאה האמנותית שלי מהארון'. אני לא הומוסקסואל, כך שאני לא יוצא מהארון במובן הזה, אבל הסרט הזה הוא הדרך שלי להגיד: 'תראו אותי, זה מה שאני'.
"גיבור הסרט, זאק (השחקן מארק אנדרה גרונדין), דומה לי בהרבה מובנים כך שבמידה רבה זה גם הסיפור שלי. עשיתי את הסרט בשביל במאים מתוסכלים כמו שאני הייתי. זה סרט שנעשה מתוך כאב, כמו לדמות הראשית גם לי היה קשה לקבל את מה שאני. לקח לי 40 שנה להגיע לרגע שבו אמרתי לעצמי: Merde, הספיק לי, הגיע הזמן לעשות מה שבא לי ולספר את מה שבא לי לספר. קשה למצוא את הקול שלך, אני לא יודע אם מצאתי אותו אבל נדמה לי שאני בדרך הנכונה".
עשר שנים עבדת על הסרט, זה לא מעט זמן.
"כתבתי את התסריט במשך חמש שנים תוך כדי עבודה על דברים אחרים במקביל. היה ברור שאני חייב להתפנות לזה לגמרי, אז בשנה האחרונה חייתי מהחסכונות שלי ומכרטיס האשראי. היה קשה לסרב לעבודות, יש לי שני בנים לפרנס וזו היתה מלחמת קיום. אחר כך במשך שלוש שנים ניסיתי לגייס כספים למימון הסרט. אנשים לא ממש האמינו בו, חשבו שזה גדול על קוויבק. התחלתי את העבודה על הסרט כשהייתי בן 32 וסיימתי אותו בגיל 42. היו לסרט הזה חבלי לידה קשים, אבל כבר שנה אני מסתובב איתו בכל העולם וזה מאוד משמח לראות את תגובת הקהל".
הסרט מתרחש בשנות השישים והשבעים. אתה חושב שמרחק הזמן מקל על הקהל לקבל את נושא ההומוסקסואליות?
"אני משער שכן. להומוסקסואלים בוגרים קל היום בהרבה ממה שהיה בשנות השישים והשבעים. אבל בשביל צעירים בגיל ההתבגרות זה בדיוק אותו הדבר, זה קשה ואכזרי במידה שווה. יש הרבה שמסתירים את זהותם המינית בגלל שהחברה עדיין לא מקבלת אותם כנורמליים. לא התכוונתי ל
עשות סרט 'הומואי', אבל דרך הסרט ותגובת הקהל הבנתי שהוא משרת את הנושא הזה והוא חשוב בעיקר לבני נוער שמתמודדים עם שאלות של זהות מיני, יציאה מהארון ומציאת המקום שלהם בעולם. מחקרים מוכיחים שכמות המתאבדים בקרב נערים הומוסקסואלים בגיל ההתבגרות היא עצומה. אז גם אם לא התכוונתי לשאת דגל, אם דרך הסרט הצלחתי לחזק בני נוער שנמצאים בשלב מבולבל - זה נפלא".
ההומוסקסואליות היא עדיין טאבו
כשבועיים לפני הקרנת הבכורה של הסרט בישראל החליטה המועצה לביקורת על סרטים לאסור את הצפייה בו לבני נוער מתחת לגיל 18. הסיבה להחלטה, כך לטענת חברי המועצה, השימוש הרב בסמים שהוא מציג. בעקבות ערעור של מפיצי הסרט בישראל, שינתה המועצה את החלטה וכעת הוא מותר לצפייה שלל בני נוער מגיל 14. "לא הבנתי מדוע התקבלה ההחלטה הראשונית", אומר ואלה, "הסרט הזה מדבר על צעירים ששואלים את עצמם שאלות ונמצאים בקשיים. חשוב בעיני לדבר על הנושא ולפתח דיאלוג בונה, ולכן אני שמח שבסופו של דבר ההחלטה שונתה".
למרות שהסרט נרכש להפצה בארבעים מדינות בעולם בארה"ב לעת עתה לא נמצא לו מפיץ. הסיבה הרשמית היא מחיר זכויות היוצרים על הפסקול והעובדה שהקהל האמריקני אינו חובב סרטים שאינם דוברי אנגלית. עם זאת, לוואלה יש תיאוריה אחרת: "אני חושב שכל הנושא ההומוסקסואלי הרתיע אותם. זה נכון שיש לא מעט סרטים שיצאו לאקרנים בשנים האחרונות כמו 'הר ברוקבק' ואחרים, אבל זה עדיין נשאר טאבו".
המוזיקה בסרטו של ואלה היא חלק בלתי נפרד מהעלילה: שארל אזנבור, פטסי קליין, פינק פלויד, הרולינג סטונס, רובר שרלבואה, אלביס פרסלי ודויד בואי, הם חלק ממאפייני התקופה והדמויות. ואלה, שהסכים לוותר על מחצית משכרו לטובת תשלום זכויות היוצרים על שימוש בשירים, קיצץ גם בתקציב ההפקה לטובת העניין. היקף התמלוגים מגיע לסכום אסטרונומי של כחצי מיליון דולר.
לא היית מוכן לוותר על אף שיר בפסקול למרות המחיר הגבוה של התמלוגים. למה בעצם?
"כשאני לא מביים, אני עובד מדי פעם כדי.ג'יי במסיבות פרטיות. מוזיקה נותנת לי כנפיים ומאפשרת לי לחלום וזה בדיוק המקום שלה גם בחייו של הגיבור. המוזיקה בשביל זאק היא דת, כלומר מהרגע שבה הוא הופך לאתאיסט גמור ומוותר על אלוהים. בזכות המוזיקה הוא חי, הוא בוחר לחיות את הרגע דרך השירים. חיפשתי ברוק הבריטי איכויות מיסטיות ומצאתי את זה אצל דויד בואי, פינק פלויד ואחרים. זאק חי את הפרדוקסים שבו דרך המוזיקה. הרוק הוא מחאה שמאפשרת לו להיות עצמו, שונה, לא כמו כולם. כשכתבתי את התסריט כל הזמן ליוותה אותי המוזיקה. יש לשירים משמעות כמו למשל emmenez-moi au bout de la tere של אזנבור שחוזר לאורך כל הסרט. זה שיר שאבא של זאק שר מאז ומעולם. הוא אומר 'הביאו אותי לקצה העולם, הביאו אותי לארץ המסתורין'. בשביל זאק זה מפלט, תפילה שאומרת שבסוף העולם, בארצות השמש, הכאב מתפוגג".
בעקבות השיר של אזנבור גיבור הסרט יוצא למסע בירושלים. אתה רואה בירושלים את קצה העולם?
"ירושלים היא מטפורה לנקודה רחוקה שצריך להגיע אליה ולחצות אותה בשביל לקבל את עצמך כמו שאתה ולהשלים עם החולשות. היא המקום שבלב. הנער הזה, שהאמין שאלוהים נטש אותו, מוצא בירושלים גאולה וחי בפעם הראשונה את השוני שלו. אגב, הסצנה הזו צולמה במרוקו ואני מאוד מצטער על כך שלא צילמנו אותה בירושלים. זה היה קשור בחברת הביטוח של ההפקה, שסירבה לבטח את הצילומים בישראל בגלל המצב הביטחוני. זה טיפשי ואני מצטער על כך".
אתה מרוצה מהתוצאה הסופית?
"זה סרט שנעשה במאמץ גדול ועם הרבה ומחשבה. אני מאוד גאה בתסריט שהוא הכוח של הסרט הזה. הבימוי מהיר מדי לטעמי ויש הרבה דברים שהייתי משנה במבט לאחור. אני לא יכול לומר שאני מרוצה לגמרי, אבל בסופו של יום השלם עולה סך חלקיו".
