בעקבות הזמן האבוד

לפני 4 שנים החליט רם גלבוע לטפל בפריצה למוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים, זה שגנבו לו את כל השעונים. הנה מה שהוא גילה אז. תראו כמה שהוא היה קרוב לפיצוח הפרשה. סיפור שמתחיל במלכה ומסתיים באיתור שעון שנעלם

רם גלבוע / צילומים: אלדד רפאליפורסם: 12.11.07 , 11:25

המלכה

אגף פטי טריאנו, ארמון ורסאי. סוף אוקטובר, 1783

השמועות שוב פשטו בפריז. "מה הם רוצים ממני?", שאלה את עצמה מארי אנטואנט. השחתת המוסר הציבורי? נו באמת. הם לא יודעים מה זה לחיות עם בעל אימפוטנט. בכלל, לפעמים היה נדמה לה שכל מה שאכפת לו, ללואי ה־16, זה מעיצוב הספות המטופשות שלו. אז היא בגדה כמה פעמים, אז מה? רק פעם אחת היתה עם כומר.

אלה לא היו זמנים טובים עבור המלכה, אבל לפחות בעוד כמה ימים המלחמה המטופשת עם הבריטים תסתיים. למארי לא היה ספק שמכל הרעיונות הטיפשיים שבעלה הגה אי פעם - לעזור למושבות הפושעים בעולם החדש במלחמתן נגד בריטניה הגדולה היה המטופש ביותר. את כל אוצר הארמון המלחמה הזאת בזבזה לה.

אבל עכשיו המלחמה הזאת נגמרת, ושוב יהיו לה כמה לירות לתכשיטים ולשמלות. היא באמת תצטרך שמלה חדשה אם ג'ורג' וושינגטון החתיך יבוא לטקס החתימה על ההסכם. רק שלא יעשו את הטקס באולם המראות. הוא תמיד גורם לתחת שלה להיראות כל כך גדול.

"מיסייה דה לה קרואזט", קראה המלכה לשומר האישי שלה, שהגיח מיד מתחת לשמיכת הקטיפה שלה. "כן, מלכתי?".

"עכשיו, כשהקופה שוב תהיה מלאה, מתחשק לי לפנק את עצמי".

"שאשלח שליחים לכל כנפי תבל, למען יביאו הלום את מיטב חיילינו לאורגיה חסרת מעצורים, מלכתי?".

"לא. בעצם כן, אבל לא לזה התכוונתי".

"לצוות על בתי האופנה להוריד את קו המחשוף בסנטימטר נוסף?".

"לא, אידיוט. צווה על אמן השעונים הטוב ביותר שלנו".

"אברהם־לואי ברגה, מלכתי?".

"מעניין לי את התחת איך קוראים לו, קרואזט. אגב, לטף לי קצת את התחת. כן, בדיוק ככה. בכל מקרה, צווה על הברגה הזה להכין לי את השעון היקר ביותר בעולם. עליו לכלול את כל החידושים, את כל הסיבוכים האפשריים, וכמה שיותר חלקים מזהב. התקציב, אמור לו, חופשי".

"כן, מלכתי".

"אה, וקרואזט?".

"כן, מלכתי".

"מסור לו כי במידה שיטעה, גם ראשו חופשי יהיה".

"ודאי, מלכתי".

מיסייה דה לה קרואזט חזר עוד באותו יום ובפיו הודעה. "השעון, מלכתי, ייקרא 'ברגה מספר 160, מארי־אנטואנט גראנד קומפליקסיון. הוא יכלול תאריכון נצחי, עתודות כוח, משוואות זמן, ידית מחגר, ספירלה מזהב ומצנחים כפולים - אבל הוא יושלם, לדאבוני, רק תוך כמה שנים".

"לא הבנתי כלום", ענתה מארי, "אבל אמור לו שלא ימהר. עוד אינני בת 27 חורפים, והנני כאן".

המלכה, מתברר, טעתה: ייצור השעון הושלם ב־1827. ראשה נערף ב־1793.

השוד

מוזיאון האיסלאם, ירושלים. 16.4.1983

ניצב יחזקאל קרתי ותת ניצב רחמים קומפורט עמדו במבנה דמוי המבצר של מוזיאון האיסלאם שותקים והמומים. הם הביטו בדממה אל אגף השעונים, שהיה עכשיו ריק למחצה. קומפורט טיפס על כסא, התמתח, והביט בסורגים המנוסרים של חלון האוורור. "אריה יערוף לנו את הראש בגלל זה", הוא אמר.

"לנו?", התפלא קרתי, "הרי כבר לפני שנה אמרנו להם לשפר את האבטחה שלהם. ציפי שביט היתה יכולה לגנוב את השעונים האלה ולהספיק להגיע לפסטיגל. אגב, רחמים, תביא לי אסימון. אני רוצה להודיע לאשתי שהיא תצטרך לקחת את הבנות לחגיגות יום העצמאות. נראה לי שנהיה כאן הרבה זמן".

קומפורט שלף אסימון. "מה אמר השמאי?", הוא שאל וזרק את האסימון מעל ארון התצוגה הריק. קרתי תפס.

"אי אפשר באמת להעריך דברים כאלה. יותר ממאה שעונים, כולם נדירים, חלק מהם יחידים מסוגם. אחד מהם אפילו הוזמן במיוחד לכבוד מארי אנטואנט לפני ש...". קרתי העביר יד על צווארו והשמיע קול גסיסה קצר. "בכל מקרה, לפחות 200 מיליון שקל".

"איפה היה השומר?".

"של המלכה? אני נראה לך כמו היסטוריון, רחמים?".

"לא של המלכה, של השעון של המלכה. לא היה שומר במוזיאון?".

"זה החלק הכי טוב. רואה שם?". קרתי עשה כמה צעדים לעבר הדלת והצביע אל החצר. "הם נכנסו מהחלון בזמן שהוא פטרל בחצר האחורית. הוא גילה את הפריצה רק בשבת בעשר".

"מקצוענים, הבני זונות. עקבו אחר השומר כמה לילות, בטח פרצו את הסורגים עם ג'ק אוויר וקפצו ישר אל מזרוני הגומי האלה", סינן קומפורט ובעט במזרון שהיה מונח על הרצפה. "חלילה שלא ירעישו".

קרתי הנהן. קומפורט זיהה עטיפה של סנדוויץ' על הרצפה. "תסתכל על זה. המכוערים גם אכלו כאן. 200 מיליון, אה? זה בטח השוד הכי גדול שנעשה אי פעם בארץ. אלוהים, זה חמישה מיליון דולר. חזי, אנחנו בעסק הלא נכון".

"כן. בעסק הלא נכון. תגיד, רחמים, מה השעה?".

קומפורט הבחין בפעם הראשונה בעשרות השעונים שנותרו באולם: יצירות של זהב וכסף, שעוני יד מעוטרים בקפידה, שעוני קיר שנראו כאילו נלקחו מאחד מארמונות המלוכה שראה בהצגות יומיות בקולנוע אדיסון. יה אללה, חשב קומפורט. אם כל אלה הוזנחו - מה נלקח?

המשימה

משרדו של עורך "בלייזר", תל אביב. 2.3.2003

לרם גלבוע היה יום קשה. סוף שבוע קשה. לעזאזל, היו לו חיים קשים. בבוקר הוא התעורר מטלפון שלא הפסיק לצלצל אחרי שישן רק שעתיים; את רוב הלילה הוא העביר כחצי מהדייט הראשון הגרוע בהיסטוריה של האנושות - והוא אפילו לא החצי היחיד בו שנזקק לגילוח. הוא היה בהנג־אובר, הוא היה עייף - והוא איחר לפגישה עם העורך, שנשמע לחוץ כאילו גלבוע מאחר במרוץ לבניין ווטרגייט נגד בוב וודוורד וקרל ברנשטיין. חוץ מזה, הוא לא מצא את השעון שלו. וגלבוע אהב את השעון שלו.

"אתה רוצה שאני אעשה מה?!".

"פשוט מאוד. אני רוצה שתמצא את המארי אנטואנט".

אם זאת היתה בדיחה, היא לא הצחיקה. "ניסיתם לחפש בצרפת?".

"גלבוע, אתה ככה קרוב להשעיה", העורך קירב שתיים מאצבעותיו. לא היה ביניהן הרבה מרווח.

עכשיו הגיע תורו של סגן העורך לדבר. "ב־83' נפרץ מוזיאון האיסלאם בירושלים", הוא סיפר. "נגנבו יותר ממאה שעונים, שאחד מהם נקרא המארי אנטואנט. הוצאנו לך כתבות ארכיון, תתעדכן כבר שם. בכל מקרה, הם אף פעם לא נמצאו".

גלבוע נזכר בשעון שלו ומישש את זרועו השמאלית. הראש שלו כאב. "תשמעו, אני אפילו לא מצליח למצוא את השעון שלי", הוא אמר וניסה להתעלם מהמבט של העורך. "אז מה גורם לכם לחשוב שאני אמצא את המארי - איך שלא קוראים לה - הזאת?".

"מארי אנטואנט. ציינתי כבר שיש לך חשבון הוצאות פתוח?".

העייפות של גלבוע נעלמה. הוא כבר לא רצה לישון; עכשיו הוא רצה לחייך. "למה לא אמרת קודם?".

הנערה

מערכת "בלייזר", תל אביב. 3.3.2003

בגיל 21, עם שיער בלונדיני גולש, הרבה כחול בעיניים וחזה שופע, שרון היתה בחורה יפה. כמזכירת מערכת ב"בלייזר", גם החיים שלה היו יפים. קצת קפה, קצת טלפונים, רוב הזמן לקרוא "ויוה פלוס". והיא אפילו לא היתה צריכה לשכב עם העורך בשביל לקבל את העבודה. מי שהיא באמת היתה רוצה לשכב איתו זה רם גלבוע. אלוהים, הוא היה אליל. ועכשיו היא מצאה אותו לבד בחדר הכתבים, רכון מעל ערימות עיתונים ישנים ותמונות.

"רם גלבוע? עושה תחקיר?! זאת פעם ראשונה. מה קרה, התקשרו ממשפחת מוזס והציעו לך שותפות?". גלבוע העביר את מבטו מהתמונה של ראש אגף החקירות במשטרה, יחזקאל קרתי, לשרון. היא היתה יותר יפה. "שרון, את שנונה כתמיד. אני מבין שבאת להציע לי קפה. שחור בלי סוכר בבקשה". איזה חזה היה עליה.

"בבקשה, תרגיש חופשי לשתות".

"תכיני לי".

"לך תמות".

"זה באמת יקרה בקרוב אם אני לא אשתה קפה".

שרון שינתה את הנושא. "אז על מה אתה עובד?", היא שאלה בעודה מתמתחת. איזה תחת.

"חקירה מטורפת שהבוסים הפילו עלי. אם מתקשרים בקרוב מפוליצר, תדעי שזה בשבילי".

גלבוע רפרף במהירות על פני כמה כתבות. אלוהים. שוד מלפני 20 שנה, למה הם מצפים? שהוא ימצא את השעונים האבודים מאחורי איזה מקרר? לא, חקירה כזאת דורשת כישורים מקצועיים. הוא יצטרך חוקר פרטי בשביל זה. הוא יצטרך את החוקר הפרטי הטוב ביותר.

"היי, יפיופה, תעבירי לי בבקשה את הדפי זהב - לא זה, זה שבתחתית הערימה". לא היה שום הבדל בין הכרכים. גלבוע הזכיר לעצמו לשלוח מכתב תודה לגבר שהמציא את המחשוף. הוא בטח היה איזה צרפתי.

הוא פתח את הספר העבה ודפדף עד שהגיע ל"חקירות - משרדים". הוא חשב לעצמו שככה בטח עובד עיתונאי אמיתי, ושאף אחד לא יעז להגיד שהוא לא עושה הכנה. עכשיו נותר לו רק לאתר את הבלש הטוב ביותר. הוא עבר באצבע על הרשומות עד שהאצבע נעצרה על שם אחד והקישה עליו פעמיים. "העוקץ חקירות. מיכאל ('מוקה') קריגר".

מוקה קריגר. אתה תמיד יכול לסמוך על בלש עם שם של משקה.

הבלש

משרד חקירות "העוקץ", רמת גן. 13.3.2003

משרד החקירות היה בקומה האחרונה של בית דירות רמת גני טיפוסי. שום דבר מיוחד: קיר מתקלף, מאפיה בינונית בקומת הקרקע ומדרגות שמובילות אותך בין דיירים חסרי שם עד לקומה הרביעית. לא היה דבר בעולם שהבולדוג בלוז תיעב יותר ממדרגות. אולי רק את מארי, הפודל של השכנים. וגם מקלחת. אבל זהו. כנראה.

מיכאל "מוקה" קריגר, המוכר גם בכינוי "שרלוק", היה מרוצה. הוא ישב על כסא העור האהוב עליו כל כך, בחן את המשרד שלו וחשב לעצמו שהוא נראה די מרשים. על הקירות היו תלויים גזרי עיתונים עם כתבות שבהן כיכב. בחלקן אפילו הופיעה תמונתו, למקרה שהכתב מ"בלייזר" יהיה עצלן מדי או טיפש מדי בשביל לחפש בהן את שמו. את השולחן עיטרו מסך מחשב שטוח וכמה עשרות תיקי חקירה. האור היבש מהחלון הסגור־למחצה העניק לכל התפאורה גוון צהבהב, אפלולי, מסתורי.

גלבוע סחב את בלוז בכוח אל משרדו של הבלש. הוא ציפה לדלת עץ עם ריבוע זכוכית כהה שעליו יוטבע בשחור "מיכאל קריגר" ומתחת "בלש פרטי", אבל לא ממש הופתע כשניצב מול פלדלת. הרי זה לא שהוא עצמו איזו בלונדינית מסתורית ומפתה. הוא נקש כמה פעמים.

חצי שעה עברה. גלבוע הציג למוקה את המקרה לפרטיו. עכשיו ישב הבלש הפרטי גדול הגוף, שדומה יותר לגברי לוי מאשר להמפרי בוגארט, וליטף את בלוז. הבולדוג, מצדו, הביט עליו כאילו הוא העוזר שלו באיזו סדרה בלשית בטלוויזיה. "אז יש לנו סיכוי?", שאל גלבוע.

"פרומיל. מה עוד אתה יודע על המקרה וכדומה?".

"ב־2001 יצא ספר בדיוני על המקרה. הוא נקרא Complication The Grand".

"ומה כתוב שם וכדומה?".

מוקה אהב להגיד "וכדומה". לפעמים הוא גם אמר "אטסטרה אטסטרה".

"לא הרבה", הודה גלבוע. "הבחור שכתב את זה עשה תחקיר רציני על הנושא, אבל זה כאילו שהשודדים נעלמו מעל פני האדמה. אני מניח שאחרי שאתה גונב את המלכה זה לא רעיון טוב להרים את הראש".

"זה נכון, ידידי". גלבוע חשב שעוד רגע הוא יקרא לו ווטסון. "אבל אל תשכח שעברו 20 שנה, אטסטרה אטסטרה".

"אני יודע. זה כבר הופך את זה לבלתי אפשרי".

מוקה חייך. זה בדיוק מה שהוא רצה שגלבוע יגיד. "להפך, ידידי. במקרים כאלה זה יכול רק לעזור. תחשוב שאתה אספן שמחזיק רכוש גנוב במרתף. 20 שנה זה שוכב אצלך, אף אחד לא חושד, לא שואל שאלות. אבל גם אף אחד לא רואה את זה אטסטרה אטסטרה".

"אז?".

"אז זה מתסכל אותך. שילמת הרבה כסף, עוברות 20 שנה, אתה כבר מזדקן ואף פעם לא זכית להרשים איזו בחורה עם השעונים שרכשת. 20 שנה הם לא נשמו, אז אולי הגיע הזמן לאוורר וכדומה".

הדבר האחרון שהיה חסר לגלבוע היה להישאב לתוך הסיפור הזה, אבל הוא תמיד היה מסוג האנשים שהדבר האחרון שחסר להם הוא הראשון שקורה להם. "אז מה הצעד הבא שלנו?".

"הצעד הבא שלי הוא לנסוע למוזיאון. הצעד הבא שלך הוא לתאם לי פגישה עם המנכ"ל שלהם. אתה יכול להצטרף לפגישה. בגלל שאני מחבב את הכלב שלך וכדומה".

הזירה

מוזיאון האיסלאם, ירושלים. 23.3.2003

מוקה הביט נפעם בתצוגת השעונים, כמו ילד שבוחן את חלון הראווה של חנות צעצועים. לרגע הוא השתעשע ברעיון אפל והביט אל מצלמות האבטחה. לא, מאוחר מדי. הם כבר שיפרו את המערך שלהם.

"גלבוע, אנחנו בעסק הלא נכון אטסטרה אטסטרה".

המדריכה במוזיאון הסתכלה על גלבוע באופן מוזר. אולי היא שמעה את השיחה וחשדה במניעים שלו. לא, היא בטח רק הבחינה כמה הוא נאה. גלבוע השיב את מבטו לכיוונו של מוקה.

"כן. תגיד, מוקה, מה השעה?".

"12:00. אני חושב שסיימנו כאן וכדומה".