מהי חירות?

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חירות? האם האסוציאציה הראשונה שלכם היא "דמוקרטיה" או "לרוץ לבד על חוף הים כששערי מתבדר ברוח" או "חופשה רומנטית בצימר"? או אולי – לשאת על גבי את המשא הכבד של היותי חלק משיעבוד לרעיון, אבל לא לבני אדם? אני מנסה לחשוב על דימויי החירות שהיו לערב רב הבהול שיצא ממצרים, על צרורותיו ומקנהו וילדיו זבי החוטם. הם ללא ספק קיוו להפטר משלטון פרעה. עמל סיזיפי מפרך, בחול ובשמש ובערי המסכנות, איננו הייעוד המקצועי או ההרגשה האישית שרוב בני האדם רוצים בה.

אבל מה עוד רצו, מה עוד ביקשו לעצמם כתוכנה של החירות המובטחת הזאת? באוויר עמדה שמועה עמומה שבסופו של דבר יחזרו לארצם. איש מהם לא הכיר את הארץ הזאת. איש מהם לא ידע כיצד פועלים יחד כקבוצה כדי לממש את הבטחת החירות. בקיצור – לא היה להם מושג.

ייתכן שחשבו בטעות שחירות פירושה לעשות מה שאתה רוצה באותו רגע. כשאתה רעב, באותו רגע אתה רוצה את סיר הבשר של מצרים, ולעזאזל ההבטחות האלוהיות. כשאתה צמא, כשקול אלוהי ממעל אומר לך שיהיו מים, אתה – אפילו אתה מנהיג גדול – קצת מותש, קצת מפקפק ולא מתאפק ומכה בסלע. או אז אתה, ואחרים עמך, לומדים שיעור גדול על משמעותה של חירות.

בין חירות לאנרכיה

ראשית, היא לא נועדה ליחיד. מאוחר יותר, כשימירו את המדבר בארץ זבת חלב ודבש ואת ההסדרים החברתיים הרופפים משלהם במלוכה, ייאמר על תקופות קשות במיוחד כי בהן "איש הישר בעיניו יעשה", והתנ"ך כמעט מזהה חירות פעולה אישית עם אנרכיה, מפני ש"איש הישר בעיניו יעשה" הוא הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של חירות קולקטיבית לעשיה מאד מאד מוגבלת.

עד כמה מוגבלת, למדו בני דור המדבר על בשרם. תקופות ארוכות היה היושב במרומים שותק ורק מוביל את צאן מרעיתו בדרך לא סלולה ולא ברורה. לעתים דיבר, ובכל פעם שעשה כן, נוספו איסורים קשים לסדר היום. פתאום אי אפשר לאכול דורבן וחולד ורשימה גדולה של ציפורים וכל מיני יצורי מים שממילא לא מצויים במדבר. וחזיר טעים – גם כן אסור. ולהדליק מדורה כשרוצים? קודם לבדוק אם הגיעה השבת, או לא: ולהציץ לאחותך המתרחצת, גם כן לא. חלק מן האיסורים נשמעים בלתי הגיוניים במידה שאי אפשר לעמוד בה בכלל. איך, איך אפשר להתמקד באלוהים חסר דמות? הלא כולם רוצים אלוהים, אבל לפחות שתהיה לו צורה, ושיהיה עשוי מחומרים אציליים, כמו במצרים. והנה, גם זה אסור, ומי שתרם את כל זהבו וראה כיצד נוצר העגל היפה הזה, שילם גם שילם על חטאו.

ואם האיסורים לא משכנעים די הצורך,

מגיעות גם המטלות, והן מפרוטות ומייגעות עד כדי כך שאין דרך לבצע אותן לבד, או בקבוצה קטנה ונבדלת, וצריך לקיים היררכיה של פרשנות כדי להבין בדיוק כיצד בונים משכן, וכיצד מקיימים חובה כזו או אחרת בלי לגרום לאל הגחמני הזה לזעוף, והכל נעשה בתערובת של יראה ופקפוק וחוסר ביטחון מתמיד: הזוהי החירות?

אלוהים מעולם לא הגדיר את תחומיה, תחולתה וגבולותיה של החירות האנושית. זהו תפקיד שהטיל על יצורים תבוניים, במדבר ואחרי המדבר. לרוב טעו בהגדרה, ולרוב הטעות הסתיימה באסון, אבל הם ממשיכים לחפש, לפרש, להגדיר. פעם בשנה, יש להם החירות לחזור ולהזכיר לעצמם שבעצם, אם הם מאמינים בסיפור יציאת מצרים, מדובר בזכות המופלאה להיות חלק ממסע היסטורי-אמוני שנמשך כבר כמה אלפי שנים. אם הם לאט מאמינים, הם יכולים ללמוד לקח מאלף ממיתוס עתיק: חירות היא בחירה בין השעבוד לפרעה לשעבוד לאלוהים. מה עדיף?