איתנים בין הנשגב לטריוויאלי

כשאיתן בן משה שואל את איתן בוגנים למה הוא קורא לתערוכה שלו "בלי לב", בוגנים עונה שהשם קשור למונח הסיני-זני, הממקם את הרציונל והתודעה בתוך הלב עצמו. בוגנים מנסה בעצם לנטרל היררכיה, הקשר, אליטיזם ומשמעות – שלצערו נחשבים מדי היום באמנות העכשווית. בתערוכה החדשה שלו הוא דווקא מציע אופציה רגשית וספונטנית.

אופציה רגשית ספונטנית (כל הצילומים: איתן בוגנים)

אמנות בלי ללכלך את הג'ינס

בוגנים עושה אמנות שנראית כאילו נעשתה מעצמה; ללא מאמץ, בלי ללכלך את הג'ינס שקונים במבצע בשינקין. על התערוכה שורה רוח המשחקיות הדאדאיסטית (זו המצדיעה ליד המקרה ולהנאה, ולא לוקחת את עצמה ברצינות גדולה מדי). זה קורה גם דרך החיקויים לאופני מבע מודרניים, כמו חיקוי הצילום של רוברט קאפה, חיקוי של ואן גוך ועוד.

צילומים בלי היררכיה

בכל זאת, הצבה כזו מעלה מספר שאלות: האם למעשה הכל יכול להיכנס לתערוכה? איך אנחנו כצופים מייצרים בכל זאת הקשר? האם יש שלב נוסף אחרי שלב הדה-קונסטרוקציה? האם ניתן היה להרכיב מקבץ אחר של דימויים בסדר שונה בלי שזה ישנה דבר? ואולי אם המודוס של התערוכה מושתת על מחזור דימויי תרבות ורנדומליות, היה אפשר לחשוב על תערוכה בהתהוות - כזו שכל הזמן משתנה תוך כדי תצוגה?

למרות העדר היררכיה, עדיין נראה שהאנימציה של הילד הבוכה, ושלושת הצילומים על הקיר הגדול הם העבודות המשמעותיות ביותר בתערוכה; בוגנים מציג את אשתו, בתו ובנו הפעוט חבושים בתחבושת סביב הראש והאוזן (כמו בציור של ואן גוך).הם נראים כמו השילוש הקדוש ומזכירים איקונות נוצריות - דימוי עם שובל של קדושה, אבל גם חילוני ויומיומי.

רגש עד תום

בוגנים מחמם ומקרר לסירוגין

בטקסט הביקורת שפרסם חיים לוסקי על התערוכה של בוגרי התואר השני בבצלאל, הוא מדבר על גמגום הופעתו של העיסוק ב"יפה", והרצון שלו לתור אחרי חוויה של נשגב נמוך ורגעי, הוא מדבר על אמנים המציבים את עבודתם בשלמות ובקפדנות, ומאידך - הם מראים לצופה את הכשלון יחד עם הכוח, מראים את הכושר המיומן שלהם להניח הנחות ולחשוב מחשבות, להיות יצירתיים בשפה ובחומר כאחד".

בין קרוננברג לפולמבו

נשגב ונמוך קיים גם בתמונות האור של איתן בן משה וברוב הפסלים שלו; "רציתי ליצור סוג של מונמונטליות שמתרוממת ולא שוקעת באדמה", הוא אומר על הפסל הכדורי שלו, המתנוסס על גג הבניין בסדנאות האמנים. למוטות המחודדים המבקיעים את השמיים יש מאפיינים בולטים של אנדרטה, אבל על הבניין של הסדנאות נעלם הפאתוס לחלוטין ויש רק הזדקרות מצחיקה.

ההשראה של בן משה באה לדבריו בעיקר ממדע בדיוני וסרטים של דיוויד קרוננברג . בפיסול הוא אוהב סוריאליזם של אנדרטאות שואה, ואת הפסל הישראלי דוד פולומבו שהיצירה הכי ידועה שלו היא גדר הכנסת.

הצבעוניות המפתה של קופסאות האור בונה מעין מיקרוקוסמוס זעיר וצבעוניות של שלטים מוארים, מעין מסכי מחשב מרצדים שיחד עם הריחוק הטכנולוגי והמיסוך שמייצרת קופסת אור- עדיין רושמים בקווים דקים רגע אישי של תזוזת היד בעכבר של מחשב.