לשחרר את פלורנס

איזו תמונה מצטיירת בדמיונכם למשמע השם פלורנס נייטינגייל? מה האסוציאציה הראשונית שהשם הזה מעורר בכם? במדגם הלא מייצג שערכתי היום נעו התשובות בין "אחות רחמנייה" לבין "האישה עם הפנס", זו שבסיפורים של ילדותנו דמיינו אותה מסתובבת לאור העששית בין פצועי מלחמת קרים.

הבוקר פגשתי כמה מה"יורשות" שלה: לילי פרלמן, ראש אגף הסיעוד של "שירותי בריאות כללית", הזמינה אותי לישיבה עם פורום האחיות הראשיות של בתי החולים של הקופה. אף אחת מהן לא החזיקה הבוקר עששית, אבל כולן חיפשו את האור. זה שיחזיר מעט זוהר למקצוע שלהם. ועוד לפני הזוהר - כבוד.

לפני שבועיים פרסמתי כאן פוסט בשם "אחות לנו, והיא לגמרי לא קטנה" שגרר לא מעט תגובות. אחת מהן הייתה של לילי פרלמן שהזמינה אותי אליהן לסיעור מוחות. התדמית, הן אמרו, מטרידה אותן. בסקרי שביעות רצון שנערכים בין האחיות עולה דווקא תמונה מצוינת, של נשים שמרוצות מעבודתן, אבל מבחוץ מביטים אליהן אחרת. התדמית בשפל, והיא גם הגורם למחסור באחיות חדשות. אין הרבה קופצות על המקצוע, והן תוהות איך לפעול ומה הן צריכות לעשות.

סביב השולחן ישבו כארבע עשרה מנהלות בכירות שכל אחת מהן אחראית על כמה מאות עובדים. לא, לא התבלבלתי בתיאור תפקידן: זה בדיוק מה שעושה אחות ראשית בבית חולים - מנהלת. אחת מהן סיפרה שכדי להרים את תדמיתן של האחיות "שלה", בבית החולים בו היא עובדת, הדפיסה להן כרטיסי ביקור. נפלא, חשבתי. הנה ג'סטה שקובעת תודעה - מי שנושאת כרטיס ביקור היא בעלת מקצוע, לא "סתם" אחות רחמנייה.

וכאן נפלתי. בניסיון שלי לחלץ אותן מדימוי פלורנס נייטינגייל, זו שעד הבוקר הייתי משוכנעת שהייתה אחות רחמנייה.

פלורנס? רחמנייה? פקחו עליי האחיות עיניים משתאות. מסתבר שהייתה קודם כל מתמטיקאית בחסד וסטטיסטיקאית מעולה. גם את בתי החולים ניהלה ביד רמה וכפתה עליהן רפורמות בדמות שמירה על תנאים סניטריים נאותים.

"כדי להראות את חשיבות השמירה על רמת הסניטציה, נייטינגייל אספה בקפדנות נתונים סטטיסטיים אודות שיעורי התמותה בבתי החולים השונים", כותב עליה יוסי לוי בבלוג שלו. "היא ניצלה את ידיעותיה במתמטיקה כדי להראות כי שיעור התמותה צנח מיידית עקב הנהגת הסניטציה מ-80% ל-47%, ובמשך הזמן הלך וירד עד לשיעור של 2.2% בלבד. 'כדי להבין את מחשבותיו של האלוהים עלינו לדעת סטטיסטיקה', אמרה נייטינגייל, 'משום שזהו כלי המדידה של כוונותיו'".

אם כך, אמרתי, מה שאתן צריכות לעשות הוא לשחרר את פלורנס: להראות לציבור מהי עבודתכן האמיתית, עד כמה מדובר בניהול הטיפול בחולה, ולא רק בליטוף מצחו או סידור מיטתו (שגם הם חשובים מאוד), ועד כמה אתן מוכנות "להגדיל ראש".

לא פשוט העניין הזה, של קבלת סמכויות נוספות. בעבר, סיפרו לי האחיות הראשיות, כשלמקצוע שלהן עוד הייתה יוקרה, היו להן גם חיים קלים יותר. המאושפזים במחלקות האורתופדיות, למשל, היו אז בעיקר גברים צעירים ובריאים שלא ממש היה צריך להרים ולרחוץ (ואם כן, מה טוב...). היום, עם הארכת תוחלת החיים והשינוי העצום בגילם של המאושפזים, אחות שצריכה לטפל כל בוקר בעשרה ויותר חולים קשישים – ומדובר בטיפול במשמעות הבסיסית ביותר שלו – לא רוצה להגדיל ראש, אלא רק לסיים בהצלחה את העבודה שהיא ממילא צריכה לעשות.

ובכל זאת, יש ביניהן רבות שהיו שמחות לקבל סמכויות נוספות. לא "פקודות רופא" – כן, כן, פקודות רופא. בחיי. ככה קוראים להוראות הטיפול שהרופאים משאירים לאחיות – אלא התחשבות בדעתן המקצועית והבנה שגם להן יש אג'נדה. חלקן עושות את זה בפועל מדי יום: אחיות כאב, אחיות אונקולוגיות, אחיות נפרולוגיות – בעלות מקצוע מעולות שיודעות איך ומה צריך לעשות.

אמא שלי, שידעה שאני עומדת לפגוש אותן הבוקר, ביקשה שאומר להן ששום דבר לא יסתדר בלי שביתה. אלא שהפעם אין להן על מה לשבות. הן לא תובעות תנאי שכר טובים יותר. רק הכרה מקצועית שמגיעה להן כל כך.

טלי רוזין היא עורכת מדורי בריאות וילדים של "לאשה", מחברת ספרי עיון פופולריים ובעלת הבלוג של טלי רוזין.