"מומו" במדיטק: תיאטרון שסומך על הקהל

קיץ. בחוץ 34 מעלות, וכאילו שזה לא מספיק, גם 64 אחוזי לחות. השעה עשר בבוקר ובאולם המדיטק הממוזג יותר מ-300 ילדים צרחנים מחרישי אוזניים. מי שחושב ש"החופש הגדול" קשור באיזו שהיא צורה לחופש במובן המשחרר של המילה, גילו לא עולה על 18. רגע אחרי שהמורה שיושבת מאחורי נובחת על הקטנצ'יק שלידה שיפסיק לבעוט לי בגב הכסא, האולם מחשיך ובבת אחת הקהל משתתק. קסם התיאטרון מתחיל.

מומו. תיאטרון שמאמין בקהל(צילום: אייל לנדסמן)

הקסם הזה שגורם לחבורת הפראים הבלתי נשלטת מלפני דקות ספורות לשבת על קצה כסאותיהם ולהישאב פנימה אל עולם של דמיון, לא ברור מאליו. כשמחוץ לאולם, המציאות רצה לילדים מול העיניים כמו מכונית מירוץ במשחק וידאו של הפורמולה 1, התיאטרון מחזיר להם את קצב הנשימה. כשבחוץ העולם התחרותי שאיתו הם מתמודדים יומיום מורכב ממושגים מפלסטיק כמו 'מפורסמים', 'סלבריטאים' או 'כוכבים', בתיאטרון הם יכולים, לשעה קלה, לחזור לעצמם.

בהפקה המחודשת של "מומו" שמציגה בתיאטרון המדיטק, הקסם שמתרחש באולם מעניין לא פחות מזה שעל הבמה. הקשב, העניין, הריכוז - מילים שבעידן ההיפראקטיבי הנוכחי, יצאו מזמן מהלקסיקון - רק הם כשלעצמם, הישג לא מבוטל. את ההצגה, המבוססת על ספרו של מיכאל אנדה ביים רפי ניב והתוצאה - מפגש פסגה בין ספרות משובחת לתיאטרון במיטבו, בין רוח לחומר מפעיל מחשבה - נותנת תקווה.

מציאות מול פנטזיה(צילום: אייל לנדסמן)

כפרפרזה על הקלישאה המוכרת "ילדים הם העתיד", תיאטרון לילדים ולנוער בונה את הקהל של מחר. ילדים שנחשפים לתיאטרון מיטבי כזה שמסקרן, מאתגר, מרחיב אופקים, פותח צוהר החוצה אל עולמות אחרים ופנימה אל הנפש והדמיון, סביר שיגדלו להיות קהל מיומן, משוכלל, רגיש ובעל יכולת הכלה נרחבת. בכל הנוגע לאלה, "מומו" היא סמן להקניית הרגלי צריכה של תיאטרון שמכבד לא רק את הקופה, אלא בראש ובראשונה את הקהל.

בבחירה לעבד את ספרו של אנדה לבמה, יש מלכתחילה הצבת רף גבוה. אחרי הכל מדובר במשל על החברה האנושית המודרנית שליבה הולך וקופא בעולם שמאבד את גווניו והופך אפור. העיבוד של המחזאי עידו ריקלין, מרכך במעט את הטון אבל המסר ברור: חייבים לשמור על פעימות הלב, אסור לוותר על הרגש, צריך להחזיר לעולם את הצבעים.

לבחור בין עולם אפור לעולם של צבעים(צילום: אייל לנדסמן)

יש דברים ששווה להלחם עליהם(צילום: אייל לנדסמן)