מתי

לפני חמש־שש שנים בערך ניגשתי ליוסף, שותפו הרזה והמופנם של מתי השמן והמוחצן, ושאלתי אותו מה זה המקום הזה שפתחו להם פה ממול. במתי מזגו אז את הבירה היחידה ברחוב זבולון, ופתאום נפתחו לו שלושה מתחרים. "זה?", החווה יוסף בסנטרו אל צידו השני של הרחוב בעודו מיישר את הקצף לעוד גולדסטאר מושלמת מהחבית, "זה כמו פה, אבל שם".

חמש המילים האלה הן התמצית המדויקת של מוסד שעוד רגע סוגר 70 שנה, ושבמהלכן מזג תמיד את הבירה הטובה ביותר בארץ. לא עושים פה עניין גדול מדי מדברים לא חשובים כמו עיצוב ושיהיה נוח; המזגן, למשל, תקוע בקיר ללא קליפת הפלסטיק שלו בחוטים חשופים, והשירותים הם בול פגיעה שמיועד יותר לאמיצים מאשר ליפים. מצד שני, כן מקפידים להציב תצפיתן בחוץ: אם בחורה מתקרבת, עוברים לדבר על פוליטיקה במקום על זונות.

"המזל שלך", מברך אדון מתי את לקוחותיו הקבועים, "הוא שאני לא יודע לקלל". ואז הוא מביא סט עסיסי שמתחיל בפיצוץ העורק הראשי בצוואר הלקוח, ונגמר בזה שהוא צריך ויאגרה בשביל להשתין. המזל של מתי הוא שאני לא יודע לברך, אחרת כבר מזמן הייתי מדביק לו נשיקה אחרי עוד אחת קרה ועסיסית, עם כתר קצף לבן ונוקשה.

• מתי המקלל, זבולון פינת מטלון, תל אביב. אין טלפון, אי אפשר להזמין מקום, ויותר טוב תחזור לביוב שזחלת ממנו, יא עכברוש