ידיים למעלה, זה ג'וינט

יולי היה מהחודשים האיטיים והעייפים האלה שבהם יריתי ממכונית נוסעת. זה קרה בעוד אחד מאותם מטווחים בנשק חם בחברת צוות של בר טרנדי מתל אביב.

כמו שהעניינים האלה עובדים, קיבלתי טלפון מיחצ"ן ולא זיהיתי את המספר, אז עניתי. היחצ"ן המדובר מייצג את חברת Xpert, שעוסקת בהדרכות ביטחוניות ומורכבת בעיקר מעידן פונדק (טוב בלירות), ומרן נקש (טוב בלהרביץ). פונדק ונקש מעבירים הדרכות לגופים ביטחוניים מקומיים וזרים - הם באמת עושים את זה, לא כמו אלה שאומרים שהם עושים את זה ובעצם מדריכים עובד זר עם רישיון לגז מדמיע - ולאחרונה חדרו גם לתחום ימי הגיבוש בנשק לקבוצות של סטלנים.

(איור: איתמר דאובה)

אנשי "החתול והכלב" היו אמורים להיות הראשונים שישתלמו בירי, אבל לא הצליחו לשכנע אותם לקום בבוקר, ואקדחים כבר לא מרשימים אותם בלי קשר.

כשאני מגיע למקום, חצי הדרך לירושלים, אני שואל את דניאל המדריך מאיזה בר הגיעו בסוף המתגבשים.

"הבעלים של הפאטיו בר. ירית פעם באקדח?".

"אולי שלוש פעמים, לפני 12 שנה".

"אז אתה כבר הרבה יותר טוב מהם".

דניאל כיוון אותי אל המטווח הפתוח. שבעת הבעלים של הפאטיו בר כבר תירגלו שם כניסה למצב ירי, ורק ארבעה מהם איבדו שיווי משקל ונפלו. "כשהם הגיעו לכאן, אחד מהם שאל אם אפשר לעשן", סיפר לי דניאל. "פונדק אמר לו שכן, אבל מחוץ למטווח, ולא הרבה כי הוא צריך לדעת איפה כל אחד נמצא. ההוא אמר שאין בעיה והוציא מהכיס ג'וינט. פעם ראשונה בחיים שלו שהוא נוגע באקדח והוא רוצה להיות מסטול".

"איזה דפוק", אמרתי. אחרי הכל, אני נגעתי באקדח כבר שלוש פעמים.

דניאל אמר שנציגי הפאטיו בר עובדים כבר שעה על "השיטה הישראלית", ואז הסביר לי את עיקריה: כניסה לפישוק כפוף מעט, ידיים נמתחות קדימה ומתיישרות. "טוב", הוא אמר, "הדבקת אותם". אני לא מנסה לרמוז שהחבר'ה של הפאטיו בר אינם חבר'ה טובים. הם פשוט אינם חבר'ה טובים בירי. לא כל אחד מוכשר בירי. יש כאלה שרצים מהר, וגם בזה הם לא טובים.

המשימה הראשונה הייתה ירי רגיל על מטרה מקרטון. ראשון ירה א'. בדרך כלל אני לא אוהב להשתמש בקיצורי שמות, אבל כאן זה בסדר כי מעורב בזה נשק. פונדק הדריך אותו, והאחרים עמדו מאחוריו והביטו בנעשה בציפייה שמחה.

נראה לי שבפאטיו בר, א' הוא כמו היפתח שהיה לנו בכיתה. יפתח היה מכוחותינו, אבל משום מה לא פחדנו עליו. הייתה לו תכונה כזאת שהוא אף פעם לא היה מסתבך מאוד או נפצע קשה, ואם בכל זאת קרה לו משהו זה היה עובר לו אחרי יום-יומיים. אז היינו שולחים אותו ראשון: צריך לזרוק גיר לכוס התה של המורה? דבר עם יפתח. לא יודע אם בטוח לטפס על המצוק? הכוון אליו את יפתח ותדע.

להיכנס לחדרים של הבנות בטיול השנתי, לקפוץ מהסלע למעיין, לרדת את הירידה באופניים, ללכת מכות עם ערסים, להבחין בגזים רעילים במכרה - יפתח ידע לעשות הכל כמו מקצוען. או כמו מישהו שעושה את זה בפעם הראשונה. לנו זה לא שינה כל כך, ולמעשה, בדרך כלל העדפנו את האופציה השנייה בשביל האפקט הקומי. כאמור, לא פחדנו עליו.

אחרי שתי יריות מבוהלות ביקש א' מפונדק שיזכיר לו איפה להניח את האגודל שלא ייתפס במכלול. "אם אתה רוצה לירות, תירה. אל תדבר", צעקו לו החברים שלו מאחורה. היה לי ברור שאני אשמע את המשפט הזה. נראה לי שהמפיקים של "הטוב, הרע והמכוער" שמחים שהם החליטו לא ללכת בסוף על "אם אתה רוצה לירות, לך, תדבר עם מישהו, תפרוק את הכעסים שלך, אולי זה הכל אי הבנה אחת גדולה, יש דרכים טובות יותר לפתור את המצב הזה".

א' שרד, והחברים שלו החליפו אותו בזה אחר זה. למרות שמעולם לא הייתי בפאטיו בר, אני יכול להעיד שהוא מנוהל על ידי אנשים שלא מסוגלים לפגוע בבקבוק.

הפעילות השנייה הייתה ירי במקבצים בהתקלה של המדריכים, ואז פצחנו בתרגול מצבים שבהם אנשים בהנגאובר יכולים להחטיא, לסדר רגע את המכנסיים הנופלים ולהחטיא עוד פעם. זה התחיל בירי אחרי ריצה, ירי מאחורי מחסות, ירי אחרי ריצה אל מאחורי מחסות, ירי אחרי ריצה אל מאחורי מחסות מהצד השני, ואז הגיעו קרטיבים.

אחרי הקרטיבים התחלקנו לשתי קבוצות והחלה תחרות הריגת בלונים. ואני לא רוצה להשוויץ, אבל עם סיומה אני די משוכנע שבכוחי לגבור בקרב יריות על בלון בכל צבע.

המטרה בתחילת כל מקצה הייתה להרוג את הבלון בשני קליעים או פחות, ממרחק עשרה מטרים, אחרי ריצה. בשלב הזה היה אפשר לראות שהחבר'ה של הפאטיו למדו משהו על ירי: כולם פגעו היטב, חוץ משני אלה שנשרו לצד בקטע של הריצה.

את התרגיל המסכם החליטו לשמור לסוף. לא שמחתי על ההחלטה הזאת, אבל היא לא הייתה בידי. קודם נתנו ל-א' לבדוק שזה בטוח, ואז כל אחד בתורו נכנס לרכב ולמד איך לירות החוצה בנסיעה למקרה שבלון סוחר קראק ישתלט לו פעם על הפינה. עיתונות שנותנת לך מידע שימושי הנוגע לחיים שלך, זה מה שאני מאמין בו.

מבחוץ נראה התרגיל כמו דביל שיורה חמישה כדורים ממכונית שנוסעת בשלושה קמ"ש, אבל מבפנים הוא הרגיש כמו דביל שיורה חמישה כדורים ממכונית שנוסעת בארבעה קמ"ש. מצד אחד זה היה כיף, ומצד שני הרגשתי קצת מרומה מכיוון שלא ניתנה לנו האפשרות לירות באף יחצ"ן.

כשסגרנו גם את החלק הזה, פונדק ודניאל השאירו כמה דקות לשאלות. השאלה הראשונה עלתה מיד: "עכשיו זה סבבה לקחת שכטה?".