גבר, איך תסתדר בלי חשמל?

כשינחת הטיל הראשון נוכה כולנו בתדהמה. נכון שכבר שנים מספרים לנו על האיום הזה, ובחודשים האחרונים כמעט על בסיס יומיומי, אבל שום דבר לא באמת מכין אותך למפגש עם טיל בבית הקפה החביב עליך. טילים אני אומר, ובניגוד לקטיושות - הרקטות שמכוון חיזבאללה אל תל אביב לא יזכו כנראה לשם חיבה. הן כבדות וחסרות חוש הומור. נפילה של טיל מסוג M600 לא הורסת בית; היא מורידה את כל הבלוק. האמבולנסים שיגיעו לפנות את הנפגעים יצטרכו דחפור כדי לפלס את הדרך בין ההריסות.

"זה בסדר, אפשר להוריד מסכות. בוקי הודח"(צילום: image bank)

האינסטינקט הראשון יהיה לברוח, רק שלא יהיה לאן. עם נחיתת הרקטה הראשונה ייסגר נתב"ג לנחיתות ולהמראות ואיתו שני נמלי הים התיכון שלנו, שדרכם מגיעים לישראל 95% מהסחורות המיובאות. ברגע הזה יגלו בעלי היאכטות הפרטיות שצמחו להם המון חברים חדשים. מי מאיתנו שאין לו חברים עם יאכטה יכנס את המשפחה, ויחד יעשו חושבים לאן לברוח.

אילת אמנם נשמעת כמו האפשרות הסבירה ביותר, אבל אלה שיחשבו יותר מדי כבר לא יספיקו; בתוך יומיים תקלוט העיר הדרומית 100 אלף איש כי זה מה שמתקן ההתפלה היחיד שלה יכול להשקות, ואז יוצב מחסום בכביש הערבה. שאר חלקי הערבה ייסגרו בזה אחר זה. מאהלים של 5,000 איש יוקמו בצמוד ליישובים בערבה, והאזור יתמלא עד מהרה.

דווקא ההתנחלויות בשטחים יהפכו לאטרקציה, והן כבר יודעות את זה ונערכו לקלוט 50 אלף איש. שאר מחפשי המקלט - כמיליון וחצי לפי הערכת פיקוד העורף - יצטרכו להסתדר בעצמם. פיקוד העורף ינסה לעזור ויפתח אתר שידוכים מיוחד שיחבר בין משפחות בפריפריה שמוכנות לארח ובין הפליטים מהמרכז.

בינתיים יפליא צה"ל את מכותיו בלבנון. יכבה את החשמל בביירות, ינתק להם את הסלולר וישלח אוגדות לתמרן בעומק השטח. אלא שהוא לא יוכל להפסיק את הירי על מרכז הארץ, שיתבצע ברובו מאזור ביירות ובקעת הלבנון. צה"ל היטיב להפיק את לקחי מלחמת לבנון השנייה, רק לא בטוח שזה יספיק למלחמת לבנון השלישית. איך ישכנע אותנו צה"ל שניצחנו אם עשן עולה ממגדלי תל אביב?

עוד אתגרים יעמדו לפנינו. התפיסה שנקראת מל"ח - משק לשעת חירום - תעמוד למבחן קשה. לפי התפיסה הזאת, שנוסחה בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, יתייצבו בעלי מקצועות חיוניים לעבודתם גם בזמן מלחמה. הניסיון מלמד אחרת. ב-2006 עזבו האופים את המאפייה בקריית שמונה והסתלקו, אבל אז היה אפשר להביא לחם מהמאפיות שעבדו במרכז הארץ.

האומנם יישאר האופה לאפות את הלחם גם בתל אביב אם הוא ובני משפחתו יהיו תחת אש? והטכנאי בסלקום, זה שאמור לפתור תקלות מערכת, האם הוא ימשיך להתייצב בעבודה אם משפחתו תופגז בפתח תקווה?

לא שבלבנון יהיה נעים יותר. להפך. כבר אפשר לדמיין את נאום נסראללה מהבונקר אחרי שנכבה את החשמל בביירות: "אחי הערבים, אכן כיבו לנו את החשמל וניתקו את הסלולר, אבל אנחנו ערבים. נתתי הוראה לכוון החל מהערב את כל האש שלנו על תחנת הכוח בחדרה. בואו נראה איך היהודים מסתדרים בלי חשמל". ואיך באמת נסתדר בלי חשמל? האם, כמו הבריטים, זו תהיה שעתנו היפה ביותר?

לא בטוח. אולי אילו היה לנו צ'רצ'יל, שהיה מבטיח לנו עתיד טוב יותר אחרי הדם, היזע והדמעות. אבל גם ראש הממשלה שלנו, מעריץ ידוע של צ'רצ'יל ורוזוולט, יודע שהוא לא יכול להבטיח תמורה ראויה למחיר הזה. מלחמה עם חיזבאללה לא תכריע אותנו ולא תשבור אותנו, אבל היא עלולה לשנות את פני החברה הישראלית ולגרום לרבים לשקול מחדש את עתיד ילדיהם בארץ הזאת.

אין כמעט מחלוקת שתקיפה באיראן תביא אותנו למלחמה עם חיזבאללה, שתהיה דומה מאוד לתרחיש שתואר כאן. יהיו שיתווכחו אם היא תגבה 200 הרוגים, 500 כדברי שר הביטחון או 1,000 כפי שהעריך אלוף פיקוד העורף, אבל עימות עם חיזבאללה יבוא כמעט בוודאות בתגובה לתקיפה ישראלית על מתקני הגרעין האיראניים. תגובה ישירה מאיראן, או הצטרפות של סוריה וחמאס, כמובן ישנו את המאזן לרעה.

זה המחיר שנשלם. עכשיו צריך לברר מה ההישג. חיל האוויר הישראלי בונה את האופציה הצבאית נגד איראן כבר שנים. הוא נערך לגרום נזק כבד למתקנים שייבחרו כמטרות, ובהנחה שישראל יכולה לזהות את נקודות התורפה של התוכנית האיראנית, ייגרם לה נזק לא מבוטל. אבל יש שני דברים שחיל האוויר שלנו לא יכול לקחת מהאיראנים: לא את הידע שצברו ולא את החומר הבקיע, שנכון להיום הוא 6.5 טונות של אורניום מועשר לרמה נמוכה ועוד 140 ק"ג של אורניום מועשר ל־20%.

לשיטתו של נתניהו אסור לתת לאיראן להעשיר עוד חומר, ולכן יש לתקוף עכשיו. אבל מה תעשה ישראל אם למחרת התקיפה תודיע איראן שעכשיו, אחרי שהותקפה על-ידי מעצמה גרעינית, אין לה ברירה אלא לפתח פצצה להגנה עצמית? האיראנים יתאחדו נגד האויב שתקף וימהרו להתקין עוד צנטריפוגות במתקן התת-קרקעי בקום, החסין לתקיפות חיל האוויר.

בשלב הזה תיאלץ ישראל הגאה להפנות עיניים כלות אל המעצמה שמעבר לאטלנטי. לארצות הברית - ורק לארצות הברית - יש הכוח לאיים על המשטר האיראני עד שיוותר על שאיפותיו הגרעיניות. נתניהו ושר הביטחון ברק מאמינים שאמריקה לא תעמוד מנגד אחרי תקיפה ישראלית, ותצטרף כדי למנוע מאיראן לרוץ לפצצה. אחרים מקשיבים לאזהרות האמריקאיות המפורשות שלא לתקוף עכשיו, ומבינים שיש גבול לכמה שזנב יכול לכשכש בכלב.

זה התרחיש שגורם לצמרת הביטחונית-מודיעינית שלנו להתנגד לתקיפה מיידית באיראן; תרחיש שבו ישראל גם אוכלת את הדגים המסריחים של מלחמה כואבת, גם מגורשת מהעיר בלי שתמנע מאיראן את היכולת להגיע לנשק גרעיני, גם מאחדת את העם האיראני מאחורי המשטר וגם מספקת לאיראן את התירוץ האולטימטיבי לפתח פצצה.

תוצאה לא רצויה נוספת עלולה להיות התפרקות של משטר הסנקציות והקואליציה הבינלאומית, שבמקום להמשיך להתעמת עם איראן תקלל את ישראל על מחירי הנפט שינסקו לאחר התקיפה. כל אחד גם מוזמן לדמיין איך ייראו הרחובות בקהיר ובאיסטנבול אחרי אלפי הרוגים לבנונים ופלסטינים בעימות.

על דבר אחד אין מחלוקת: איראן גרעינית היא משהו שישראל תתקשה מאוד לחיות איתו. הוויכוח הוא על איך ומתי נכון לעצור אותה. איראן הפכה מזמן למדינת סף, ויש לה ידע ויכולת להעשיר אורניום בעצמה. את זה לא תוכל לשנות שום תקיפה. לכן סבורים בצמרת הביטחונית שצריך למקד את המאמצים במוטיבציה האיראנית; הרי כבר יש להם יכולת.

הסנקציות פוגעות בדיוק בנקודה הזאת: הן גורמות לאזרח האיראני להתגעגע למנת עוף ולהרהר אם התוכנית הגרעינית של המשטר שווה את זה. הן גורמות גם לאייתולות למדוד מדי בוקר את שביעות הרצון של הרחוב מחשש שהסנקציות יביאו את האביב הערבי גם לרחובות טהרן.

נדיר שאנחנו, האזרחים, יכולים לנהל דיון ציבורי על מלחמה שטרם פרצה. לרוב הן נכפות עלינו או שאנחנו נגררים אליהן בלי זמן לחשוב. הפעם יש לנו הזדמנות להרהר לפני שזה קורה ולזכור שבמלחמה הזאת נהיה כולנו - אנחנו, הורינו וילדינו - החיילים שבחזית.