שלחנו את איציק שאשו לתימניאדה. כבר מצחיק

שתיים בצהריים, יום שישי של סוף אוגוסט באילת, בחוץ 41 מעלות ורוחות במרקם של נייר שיוף מספר 4. פאב המאנקיז מלא עד אפס מקום לתימני בדיאטת נוזלים. על כיסא אין בכלל מה לדבר, בשביל מקום בעמידה צריך שיווי משקל של תרגיל קורה, והמלצריות נדרשות לסט שלם של הטיות גוף כדי לפלס את דרכן בין השולחנות. עוד כמה דקות תתחיל כאן ההופעה שפותחת את יום ההופעות השני של התימניאדה ה-26, ועכשיו עולה לבמה איזה בחור שמנסה להעיר את הקהל. הוא אפילו מבטיח פרסים: מי שימחא כפיים הכי חזק יזכה במלאווח עם ביצה.

(צילום: image bank)

תראו איזה עולם. מראש ידעתי שיהיה לי קשה להימנע מהבדיחות המתבקשות מעולמם של יהודי תימן, ועכשיו ההוא מבטיח פה לחבר'ה - קבל עם, עיתונאי ועדה - מלאווח מהודר. סיכמתי עם עצמי שאגיע לסופ"ש הזה מנוטרל ככל האפשר מדעות קדומות ומבדיחות עדתיות, ועוד לפני הישמע המאוואל הראשון אני צריך לתהות אם הפרס הראשון כולל גם רסק.

אז רק תזכרו שהם התחילו.

הכתבה הזאת נולדה מתוך ערבוב של סקרנות אמיתית וסטטיסטיקה. סקרנות לשאלה מה יש לחגוג בזה שאתה תימני, והעובדה הסטטיסטית שאני המזרחי היחיד במערכת אז לי מותר לשאול את זה. פשוט שנהיה על אותו דף, או במקרה הזה נייר אפייה.

בעמדת הצ'ק-אין בשדה דב מסבירה דיילת קרקע מנומסת לאחד הנוסעים שהתיק שלו גדול מדי בשביל לעלות איתו למטוס. אני שוקל להעיר משהו על זה שענייני אובר-ווייט לא באמת אמורים להילקח בחשבון בטיסה עמוסת תימנים, אבל בסוף מחליט לוותר ורק רושם לעצמי בטלפון: "היי, שם טוב לטיסה עם המון נוסעים תימנים: מרבד הקיסמים".

חלאס, אני חייב להפסיק עם זה.

בתור לקופות ממתין יהודה קיסר. אני כאן כדי לקנות כרטיס כניסה לערב עמוס הופעות שתכף יתחיל, והוא כאן כדי לאסוף כמה כרטיסים שמישהו השאיר לו. הבעיה היא שהכובע המפורסם שלו והמשקפיים הגדולים במסגרת השחורה לא עוזרים לקופאית לזהות אותו, אז היא מתישה אותו באמצעי זיהוי ובשאלות.

קיסר עונה בסבלנות, אבל שני חבר'ה בני 20 ומשהו שעומדים בצד מחליטים להיעלב בשבילו. מבחינתם הוא גיבור תרבות, ואפשר בהחלט להבין למה: הבנאדם עמד עם גיטרה ביד בכמה מהצמתים המרכזיים של המוזיקה המזרחית. למעשה, הוא ובן מוש מ"צלילי הכרם" נחשבים לממציאי הגיטרה המזרחית-חשמלית.

הוא היה על הבמה כשזוהר ארגוב התחיל את הדרך שתסתיים בכס המלכות של הז'אנר, כשאהובה עוזרי חרכה למאזינים את הנשמה עם המילים העצובות שלה, וכשאייל גולן חדר סלסול אחר סלסול ללב הקונצנזוס. אילו יכולנו להקרין את כל מה שראו העיניים של קיסר, היינו מקבלים את הארכיון המלא של המוזיקה המזרחית על כל גווניה, אבל לקופאית הצעירה זה לא אומר הרבה.

שני החבר'ה מתחילים לאבד סבלנות. הראשון זורק לה "תגידי, את אמיתית? את אשכרה לא יודעת מי זה הבנאדם הזה?". "איזה יודעת", עונה במקומה השני. "זאתי בטח שומעת שלום חנוך". ושלום, אם אתה קורא את זה, אז לא באמת שמעת את שם המשפחה שלך עד שלא שמעת אותו במבטא תימני כועס.

אני מחליט להסתובב קצת בטיילת של אילת כדי לברר עד כמה העיר מתרגשת מהתימניאדה. סתם, אני מחליט להסתובב שם כי אני נשוי ועל קו המים מסתובבות נשים שארזו לנסיעה הזאת רק ביקיני. אם מזמן לא יצא לכם לבקר בחתיכת הריביירה הזאת, אני יכול לבשר שלא הרבה השתנה: הטיילת עדיין משובצת בבסטות עם אקססוריז שלא מגיע להם להימכר בחנות עם מזגן, בדוכנים שאפשר לקנות בהם ברד בצבעים זוהרים ובטעמים שלא היה לי אומץ לנסות, ובסטנדים עם כיסויים לאייפון וסיסמאות מכירה מתוחכמות. זכורה לטוב בעיקר ההיא שביקשה מציבור הקונים "כפרה עליכם - בלי לגנוב".

מה שעוד יש פה בערמות זה צרפתים. מקרוב מזהים אותם בגלל השפה, מרחוק מזהים לפי הלקוסט הוורודה והסניקרס הלבנות של טומי הילפיגר. אבל אז מתקרבים וקולטים שהלקוסט נשארה בחדר, והם בכלל ורודים בגלל שהם כבר שבועיים כאן.

על ההן עם הביקיני יש לי רק דבר אחד לומר: אם באמת יש איזון בטבע, אז כמה נמרות מסתובבות כרגע באפריקה עם בגד ים בהדפס של גרושה מחומצנת.

עניין אותי מה נסגר עם הכרטיסים של קיסר, אבל שתי דקות אחרי האפיזודה בקופות כבר הייתי בפנים. לפי התוכנייה שהחזקתי, רשימת האמנים שיופיעו כאן הערב מתחילה בנציגי הדור הצעיר לירון הרמתי ומאור אדרי ונגמרת בתותחים הכבדים מרגול, יואב יצחק וציון גולן. אף אחד מהרשימה הזאת עוד לא מאייש את הבמה המרכזית, ואני שואל את עצמי מה יקרה אם אעלה במקומם, אתפוס את המיקרופון ואצעק: "יש כאן מישהו לא מראש העין?".

כמה דקות במתחם מספיקות לי לקלוט שהדבר הכי בולט כאן זה דווקא שאין כאן קו אחד. המגוון של הקהל, למשל: ברור שאין פה אחד שבאייטיז היה בעד ירדנה ארזי, אבל זה פחות או יותר המכנה המשותף היחיד. בפינה אחת של המתחם אני רואה מעגלים של נשים בגיל העמידה שמנצלות את מוזיקת הרקע בשביל לתרגל קצת ריקודי עם, ובפינה השנייה טינאייג'רים שיושבים בצד ובוהים באייפד חדש.

סביב שולחן אחד יושבים נערים בטי-שרטים שעולים 300 שקל ובתספורת שאפשר לתחזק רק אם אתה גר במספרה לצד קשישים תימנים שיכולים להיות סבא רבא שלהם, אבל מעדיפים כרגע להיות עם יד אחת על סבתא רבתא והשנייה בתוך הקערה של הפיצוחים.

על הברים מסביב עומדות צעירות מצוינות מראה בשמלות ערב שמחזיקות פאסון, אפילו שממש לצידן עומד גבר במיטב שנותיו בסנדלים תנ"כיים עם תיק גב שהוא קיבל מהבנק. ואגב גבר במיטב שנותיו, נכון ש-97 נחשב בקרב התימנים לגיל סביר לחטוף בו את משבר אמצע החיים, אבל אני די משוכנע שליד אחד הברים נתקלתי בתימני הקשיש בעולם. יש מצב שהוא הולך לראות את ההופעות הלילה בשחור-לבן.

לא רק באוכלוסייה אני מזהה ניגודים. גם דוכני המזון מציגים ורסטיליות משונה: בשורה אחת אני סופר דוכן נקניקיות ועמדת פופקורן קטנה לצד בסטה עמוסת מלאווחים ריחניים ועוד דוכן לממכר פול מבושל בקערית פלסטיק עגולה. סצנת האלכוהול מבוססת על וודקה רדבול ובירות מצד אחד ועל ערק מקומי מהצד היותר חכם. אני מנצל את ההזדמנות לאכול קצת פולקלור, לא לפני שאני רושם לעצמי לברר מה זה מחשוש, ואם כדאי לי להשקיע את חמשת השקלים הנוספים בשביל לקבל אותו על פיתה.

האמת היא שהמטבח התימני הוא כבר מזמן לא נחלתם הבלעדית של אנשים שמצחיק לשמוע אותם אומרים חוק חינוך חובה חינם. כל פיצוצייה שנייה בישראל מבטיחה לפנק עם ג'חנון חמים בשבת, וכל רמזור שלישי מעוטר בשלט מרובע קטן שמכוון אותך לבצק תימני גדול. ולא שהסיפור הזה נעצר בנתב"ג.

לפני 12 שנה מצאתי את עצמי בגואה, הודו, כי זה היה בתקופה שעשיתי דברים מטומטמים כמו לנסוע לגואה, הודו. למסעדה הכי פופולרית באזור קראו "התענוגייה", והתפריט שלה נראה כאילו דקלון הוא הרוח החיה במטבח. בכל לילה היו מגיעים למסעדה מאות תיירים מישראל ומשאר העולם, מתיישבים סביב השולחנות העגולים ומבקשים בטבעיות מהמלצר ההודי מנות כמו פתות עם צ'יז מלמעלה או פשוט פתות עם חביתה.

כן, נסעתי 25 אלף קילומטר למדינת עולם שלישית בשביל לאכול דברים שאפשר למצוא בנאפיס.

ראשון האמנים עולה לבמה בערך ב-23:00, ומתקבל בהתלהבות שמבהירה לי שאני לא הבנאדם הכי מעודכן בעולם. בכלל, למרות שאני כנראה שומע מזרחית יותר מכל ז'אנר מוזיקלי אחר, על חלק מהחבר'ה שתופסים כאן מיקרופון לא שמעתי מעולם. את מה שיוצא להם מהפה, לעומת זאת, אני מדקלם כמעט באוטומט.

הסיבה לכך היא שבתימניאדה גם הזמרים הצעירים והפחות מוכרים מקפידים לעשות כבוד לשירים הטובים מפעם. אלה שאבא שלי היה מפזם לעצמו בילדותי רק כדי שאימא שלי תוכל להגיד שוב שזאת פשוט שערורייה שלא לקחו אותו ללהקה צבאית לפני 45 שנה.

גם על הבמה המרכזית נמשך הערבוב של הישן עם החדש, למשל במקרה של הזמר הצעיר שבאמצע השיר שולף סמארטפון ומבקש מהמעריצים בשורות הראשונות "לחייך יפה בשביל האינסטגרם". המעריצים משתפים פעולה ומחייכים. שני הזקנים שיושבים לידי על כיסאות הפלסטיק מביטים בו במבט קצת משועמם. או שככה נראה הפרצוף שלך כשאתה לועס גת ביסודיות של קואלה.

אוקיי, ביררתי: מחשוש זה בעצם גולאש תימני. תבשיל של קוביות צלי בקר משכשכות ברוטב עשיר מבצל ושום ותבלינים כגון הל וחוואייג'. מתכון מפורט ומצולם בווידאו יצורף לכתבה הזאת כשתתפרסם במהדורת האייפד שלנו. סתם, נראה לכם?

אתנחתה בין ההופעות מאפשרת לפונקציונרים ברמה מקומית ולפוליטיקאים ברמה ארצית לעלות לבמה ולהתקבל בקוצר רוח. אפילו שר החינוך שלכם, גדעון סער, טס במיוחד לאילת כדי להגיד כמה מילים. אני מניח שהוא פשוט בונה על קולות התימנים, אבל כרגע קולות התימנים קוראים לו להפסיק לשבור להם את הסוטול ולתת כבר גז מהבמה.

הערק בדם, המוזיקה באוזניים, הזרמים ברגליים והריח המתוק של הנרגילות חזק בנחיריים. אני כנראה הבנאדם היחיד בתולדות התימניאדה שנסע אליה לבד, אבל כרגע זה לא מפריע לי ליהנות. וזה עוד כלום לעומת מה שקורה מסביבי: מעגלים של צעד תימני, זוגות מבוגרים יותר מהמדינה שננעלים בסלואו צמוד, וזוגות שנוסדו רק הערב וכנראה לא יחזיקו עד ליל ההופעות שמתוכנן למוצאי שבת.

קצת אחרי חצות וחצי עולה לבמה מרגול. היא כנראה האישה המזוהה ביותר עם העדה ולכן מתקבלת בכבוד של מלכות. ההופעה הקצרה שלה מתחילה בלהיט "עץ ירוק מפלסטיק", אבל מסתיימת כמובן בלהיטים שמדברים יותר לחבר'ה עם שיח ירוק מגת.

התוכנייה מפרטת בדיוק את הלו"ז הצפוף והעשיר שמחכה לבאי הפסטיבל. בלילה שבין שבת לראשון, כמה שעות אחרי שאנחת בחזרה בתל אביב, יופיעו כאן דודו אהרון, שרית חדד ועומר אדם. מעניין אם נציגי המוזיקה המזרחית "החדשה" יעיפו פה את הקהל יותר רחוק מרשימת האמנים שהספקתי לראות, אבל בינתיים תופס לי את העין משהו אחר בתוכנייה: שבת, 12:30, ג'עלה ושירי שבת כמיטב המסורת.

אוקיי, ג'עלה נשמע כמו משהו שאני חייב להיות נוכח בו לפחות פעם אחת בחיים, אבל קודם צריך לברר מה זה בדיוק. אני גם צריך לדעת איך להתכונן לזה. כאילו, מה לובשים לג'עלה? האם צריך לכבות טלפונים בכניסה? ומה אומרים כשמגיעים, ג'עלה שמח או שמחה?

את הלילות שלי באילת העברתי במלון רויאל גארדן של רשת ישרוטל, שהסכים לארח אותי בתמורה לאזכור בעיתון. אז הנה הזכרתי, ואני יכול לדווח בלב שלם שהחדר היה מפנק והנוף מהמרפסת היה מגניב והשירות היה מקצועי שאין דברים כאלה, אבל קצת התאכזבתי שהגעתי בוויקאנד של התימניאדה ועל הכרית לא חיכו לי ג'חנונים קטנים בנייר כסף. אין, ככה זה בחיים, מה שעושה את ההבדל זה הבצקים הקטנים.

בשבת בצהריים הלכתי לברר מה זה ג'עלה, אבל לא הכניסו אותי. זה לא שלא הצלחתי לעבור סלקציה: זה שהתברר לי באיחור שכל הכרטיסים נמכרו מראש ואי אפשר לקנות במקום. בלית ברירה הרמתי טלפון לחבר תימני מבטן ומלידה כדי שיספר לי מה בדיוק אני מפסיד.

את סעדיה, שם תימני בדוי, אני מכיר כבר משהו כמו 25 שנה. ממש כמו רוב החבר'ה שפגשתי בתימניאדה, גם הוא תימני מהסוג שגורם לדעות קדומות להרגיש לא נוח עם עצמן. מצד אחד הבנאדם אוהד בני יהודה וניחן בגון עור שיצרני פלסטרים מעולם לא לקחו בחשבון. מצד שני, העלים היחידים שהוא לועס בקביעות הם של ארוגולה, ובמקום למכור להמונים את מרק הרגל המושלם הוא מעדיף לעבוד כמרצה למתמטיקה באוניברסיטה גדולה.

"תקשיב לי טוב, יא סורי לא מפותח", התפייט לי סעדיה בטלפון, "ג'עלה זה תמצית התימניות ואחד הדברים הכי יפים בעדה. בגדול זאת התכנסות של צעירים ומבוגרים סביב שולחן עמוס פירות, פיצוחים ומשקאות, בעיקר בשבתות ובחגים או לציון אירועים חשובים. לא השתתפתי בג'עלה כבר שנים, אבל הזיכרונות שלי מזה בתור ילד הם של מפגשים נינוחים כאלה, כמו בסייסטה. בעיקרון זה משהו שמשתנה ממקום למקום, אבל התוכן העיקרי בנוי על קצת תפילות לשבת, קצת שירים ובעיקר הרבה משפחה, חברים ואווירה רגועה. נו, סוג של צ'יל אאוט כזה".

"צ'יל אאוט ממה?", המשכתי להקשות עליו, "הדבר הכי אינטנסיבי שהעדה שלך עושה זה לחכות שהביצים יצאו חומות".

"לא, העדה שלך זה ערש התרבות. לא משנה, אתה בא בשבת למשחק?".

"כן, אבל תגיד רגע חוק חינוך חובה חינם".

בחלוף שלושה ימים של תימניאדה, הסטריאוטיפ היחיד שהתברר כמוצדק הוא זה שמדובר בעדה של אנשים שמחויבים ליהנות מהחיים האלה. תגידו מה שתגידו, אבל מבחינתי יש הרבה מה ללמוד מקשיש תימני שיושב באמצע הלילה על מדשאה בפאקינג אילת ומסביבו כל מה שצריך בשביל לכוון לו את התודעה למקום הנכון.

יש מעט מאוד אירועים שבהם תיתקלו בשלושה דורות של משפחה אחת שנוסעים יחד לחופשה, ועוד כזאת שמבוססת על מוזיקה, על מאכלים ועל מנהגים שרצים אצלם בעדה מאז שלאילת קראו אום רשרש.

נסעתי לכאן כי רציתי לבדוק למה תימנים מרגישים צורך לחגוג את זה שהם תימנים, והתברר לי שרוב הזמן הם בעיקר חוגגים את החיים. מצד שני, די מדהים שגם אחרי 26 שנים רצופות של חגיגה בעיר הכי דרומית במדינה, אף אחד ממארגני האירוע עוד לא חשב על הסלוגן הזה:

"בואו לתימניאדה באילת. זה לא החום, זה הלחוח".