אריק* מתפרנס משש-בש

בגיל 29 הבנתי שאני יכול להתפרנס משש-בש. לפני כן שיחקתי כמו כל אחד אחר, קצת בבריכה או בים עם חברים. אם שיחקתי על כסף זה היה רק על 50 שקל, מי מגיע ראשון לשלוש נקודות.

זה היה בסוף שנות ה-90. עבדתי אז בשיפוצים, הסתובבתי בעיר על קטנוע ותיקנתי לאנשים דברים קטנים, והכרתי איזה פרסי אחד בשוק הפשפשים ביפו שעסק בפדיון צ'קים. תמיד אחרי שהוא נתן לי מזומן הוא היה מציע לי לשחק קצת שש-בש, כאילו "עכשיו יש לך כסף, בוא נפרק אותך קצת".

בדרך כלל הפסדתי, שילמתי והלכתי הביתה, אבל פעם באתי בשישי בצהריים ואצל הפרסי ישב אחד שהתעסק בהובלות. הוא הציע שנשחק בגבוה. שאלתי כמה זה גבוה. אמר 500 שקל, עד שלוש. היו לי 2,000 שקל בכיס. חשבתי שצריך לנסות פעם ומה כבר יש לי להפסיד. הייתי צעיר וחמור, לא היה אכפת לי מכסף.

התחלנו לשחק וישר קלטתי שכמה שאני חמור, הוא יותר חמור ממני. שיחקנו כמה שעות, ובסוף לקחתי לו 10,000 שקל. אני זוכר את היום הזה טוב-טוב: שישי בצהריים לפני 14 שנה. שם נפתח לי התאבון.

מאז אני משחק רק בגבוה. 50 שקל זה מעליב. לעבוד בשיפוצים, בחום, עם כל הזיעה והטינופת, גם זה מעליב. החלטתי שאני אהיה אחד שעושה קופות גדולות משש-בש, ושום דבר לא עניין אותי. אנשים היו מתקשרים להזמין עבודות שיפוצים ולא עניתי להם, או קבעתי איתם ולא באתי. היה לי פטנט אחר שהביא פרנסה. שש-בש.

היום אני עמוק בתוך הסיפור הזה. עובד בעיקר באינטרנט ועושה משהו כמו 3,000 דולר בחודש. אני לא מכור להימורים: אני מכור לרווחים. לכסף הקל שמגיע. בחיים לא תמצאו אותי בקזינו, בדוכן של מפעל הפיס או בתחנת טוטו. אלה מקומות שהסיכוי להרוויח בהם כסף הוא מזערי. אני שחקן, ואני משחק בשביל כסף. אבל זה לא היה ככה תמיד. גם אני התחלתי בתור דג קטן בבריכה סגורה מלאה כרישים.

אחרי העשירייה שעשיתי בשוק חיפשתי איפה משחקים על כסף. רציתי לראות איך שחקנים טובים עושים את זה וללמוד מהם. ככה מצאתי את "ברנר", מועדון של שחמט ושל שש-בש. הייתי משחק שם מהצהריים עד עשר בלילה, ואם בסוף הערב היה אקשן נשארתי עד הבוקר. זה קרה הרבה. שיחקו על כסף גדול, היה מתח באוויר, הייתה תשוקה למשחק. מהפעם הראשונה שנכנסתי למועדון הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. אפילו השחקן הכי טוב במקום שמח לשבת איתי. כמובן שהפסדתי לו.

לקח לי זמן לקלוט שכולם רוצים לשחק דווקא איתי, מציעים לי לשתות ומתייחסים אלי בטוב לב ובנחמדות שלא מאפיינים את האנשים במדינה שלנו. שמתי לב שאם לא באתי למועדון יומיים רצוף, אחר כך כולם שואלים איפה הייתי ולאן נעלמתי, כולם אוהבים ודואגים. אז הבנתי את הכלל הראשון במועדוני שש-בש: אם אוהבים אותך, זה לא סימן טוב. זה אומר שאתה החמור, הקליינט, זה שבא לקבל בראש ולשלם כסף.

יום אחד הגיע למועדון בנאדם שכולם קראו לו ג'ק, תותח רציני שחזר לארץ אחרי שנים באמריקה. באותם ימים היו כמה אגואים מאוד מנופחים במועדון, ואני זוכר את ג'ק אומר לכל אחד מהם בתורו להפסיק לקשקש, לשים את הכסף איפה שהפה, לשבת, לשחק, ולברר סופית מי חמור ומי מלך. ג'ק היה שחקן מהטובים בעולם. היה לו ביטחון והרבה כסף בכיס. הוא היה שחקן שש-בש מקצועני, וזה לא בדיוק המשחק שכולם מכירים מהחוף.

מקצוענים תמיד משחקים על כסף, ולעולם לא משתמשים בלוח עץ אלא בלוח מצופה לבד. הקוביות שקופות ומאוזנות לפי סטנדרט מסוים, וזורקים אותן תמיד מתוך כוס. חובה לשקשק את הכוס ולגלגל את הקוביות על הלוח. אם הקובייה נעצרת מעל אחת האבנים, זורקים שוב. לכל שחקן יש שתי קוביות, ואסור ליריב לזרוק עד שהשחקן לא הרים את הקוביות שלו מהלוח.

כדי לקבוע מי פותח את המשחק זורקים קובייה, ומי שיצא לו המספר הגבוה יותר פותח. המהלך הראשון חייב להסתמך על שילוב המספרים שיצאו לך וליריב: אם אני זרקתי 6 והיריב זרק 1 אז ברור שאני מתחיל, אבל רק במהלך של 6-1. עד כאן הכל די דומה לשש-בש הרגיל, אבל פה נכנסת לתמונה הקובייה הגדולה, שמוצבת באמצע הלוח בתחילת המשחק. על שש הפאות שלה מופיעים המספרים 2־4־8־16־32־64. היא נקראת "קוביית הכפלה", וזה המחמם הגדול של השש-בש המקצועני.

נניח שהתחלנו לשחק. כל אחד עשה כמה מהלכים, ואני מרגיש בעמדה טובה. המשחק זורם לכיווני, והיריב מתחיל להסתבך. זה הזמן לעשות את ההכפלה הראשונה כדי למקסם את הרווחים. אני מכריז שאני רוצה להכפיל, והיריב יכול לקבל את ההכפלה ולשים את קוביית ההכפלה בצד שלו כשהמספר 2 נמצא למעלה. מעכשיו מי שינצח במשחק יקבל שתי נקודות.

היריב יכול גם להתקפל, ובמקרה כזה ניצחתי וקיבלתי נקודה אחת. האפשרות השלישית היא לעשות "ביבר", להכפיל את ההכפלה. נניח ששמתי את הקובייה על 2, והיריב מרגיש בטוח בעצמו. הוא יכול להחזיר לי אותה על 4 וכן הלאה ככל שמתקדם המשחק. הרעיון בביבר הוא אחד משניים: או לחמם את המשחק כדי להלחיץ את היריב, או להעניש את החמור שיושב מולי שניסה להכפיל אותי בלי סיבה, מתוך חזירות.

עכשיו נניח שהיריב קיבל את ההכפלה הראשונה שלי. המשכנו עוד כמה מהלכים והמשחק התהפך ונוטה לטובתו. במצב כזה הוא אמור להכפיל שוב את ההימור, לשים את הקובייה על 4. אם אקבל את ההכפלה והוא ינצח הוא יקבל ארבע נקודות, שזה ארבע פעמים סכום הכסף שנקבע למשחק. אם התחלנו לשחק על 500 שקל, בהכפלה השנייה אנחנו כבר משחקים על 2,000. שחקן מקצועי צריך לדעת לשחק טוב עם הקובייה הזאת, לשמור כל הזמן על קור רוח, לתכנן קדימה, להכיר את כל העמדות ואת כל המהלכים ולהשאיר את הראש פנוי לחישובים של הסטטיסטיקה.

במועדון היה מחשב אחד עם אינטרנט שעבד על קו טלפון, מאלה שנשמעו כמו פקס. הייתה שם מין תוכנת לימוד שש-בש מקצועית שהיית מזין לתוכה עמדות ומספרים של קוביות, והיא הייתה מחשבת את המהלך המושלם. במחשב ההוא גיליתי את עולם השש-בש המקוון, וזמן קצר אחר כך קניתי מחשב, פתחתי חשבון והתחלתי לשחק מול אנשים מכל העולם. אני יושב בבית, השעות עפות והכסף זורם.

הייתי בתחילת שנות ה-30 שלי ואהבתי את החיים האלה. קמתי מתי שרציתי, ישנתי מתי שרציתי, אכלתי טוב, תמיד היה לי מזומן בכיס. לא הייתי תלוי באף אחד, חייתי בתוך ברנז'ה מצומצמת ודיברתי עם אנשים על עמדות, על מתי להכפיל ועל איך לשחק. חייתי כמו מקצוען, למרות שבהתחלה לא הייתי שחקן מאוד טוב. עיקר הכישרון שלי היה לזהות שחקנים חלשים ממני - דגים, ליצנים, חמורים - ולחלוב אותם. מצד שני ידעתי גם להיזהר מהכרישים, שלא יטרפו אותי.

בשעות אחר הצהריים היינו משחקים שוואט, שש-בש בשלוש או אפילו בשבע ידיים, כולם על לוח אחד כמו גנג-בנג, אחד נגד כולם. מתחילים לשחק למשל חמישה שחקנים, כל אחד נכנס ב-20 שקל וזורק קובייה. השחקן שזרק את הקובייה הגבוהה ביותר הוא הבוקס, זה שמשחק נגד שאר הארבעה. השחקן שזרק את הקוביה השנייה הכי חזקה הוא הקפטן, זה שמחליט בשם הקבוצה איזה מהלך לשחק. אם הקבוצה מנצחת הופך הקפטן לבוקס וכך הלאה.

מה שיפה בשוואט זה יחס ההימורים: אם כל אחד מהשחקנים שם 20 שקל אז הבוקס משחק על 80 כבר מההתחלה, והסכום גדל ככל שקוביית ההכפלות מתהפכת. לקבוצה יש כמובן אינטרס לחלוב את הבוקס כדי שכל אחד מהם יצא ברווח.

החוק אומר שעד ההכפלה הראשונה אסור לחברי קבוצה להתייעץ זה עם זה, אבל משם והלאה משחק הבוקס מול כמה מוחות. שחקן שוואט טוב יודע להרוויח גם כסף מהצד, כי תוך כדי המשחק מתעוררים המון ויכוחים על מה לעשות בעמדה מסוימת, וכל ויכוח כזה הופך די מהר להימור. הולכים לתוכנת המחשב, מזינים את העמדה ובודקים מה המהלך האידיאלי. להפסד בהימור כזה היינו קוראים שכר לימוד.

עם השנים למדתי המון. כמו איזה מדען שש־בש הייתי יושב בבית מול התוכנה ומזין נתונים על עמדות. הייתי מביא עמדות למועדון ושואל אנשים מה הם היו עושים במצב מסוים. בתכלס הייתי בא עם תשובות מוכנות ומתערב איתם על דברים שכבר ידעתי. הייתי מציב לבנאדם שתי אופציות - תשובה שלא קיימת ותשובה מאוד קרובה לאופטימלית. הייתי בא לבנאדם ואומר לו, "בוא לא נתערב על 100 שקל. בוא נתערב על 200, אתה שם 200 ואני 500. אין לי מה להפסיד, הלך לי טוב אתמול בלילה באינטרנט".

לא ממש שיקרתי. בערך בעשר בערב הייתי עוזב את המועדון והולך הביתה, ושם ממשיך להרוויח באינטרנט עד שלוש או ארבע לפנות בוקר. למחרת הייתי קם באחת או בשתיים בצהריים. לפעמים לא ישנתי שני לילות כי הלך לי טוב, לפעמים לא ידעתי בכלל איזה יום היום. לפעמים התעוררתי, נזכרתי שבלילה עשיתי איזה 400 דולר וידעתי שאני יכול לחזור לישון. שעשיתי כבר יומית פלוס פלוס.

שש-בש הוא משחק של מיומנות ולא של מזל. מומחים בתורת המשחקים הוכיחו את זה מזמן, למרות שלא צריך להיות מומחה בשביל להבין שכל אחד מתחיל את המשחק עם אותה כמות מזל. לא משנה באיזה משחק, לא משנה איזה שחקן הוא. ברצף של משחקים המזל הוא פלס, קו ישר אצל כולם. אין יותר או פחות מזל, גם אם לפעמים אתה מרגיש שליריב יש יותר מזל לעומתך. בסוף יש מנצח, ויכול להיות שלמפסיד היו בקוביות את המספרים הכי טובים שאפשר ובכל זאת הוא הפסיד; זה מוכיח שלמזל אין שום קשר למשחק.

חלק מהמיומנות הוא לקרוא את היריב. יש למשל כאלה שאוהבים יותר כסף על השולחן כי ככה המשחק יותר חם; חמורים חושבים ככה בדרך כלל, כאילו ככל שהמשחק יותר גבוה יש סיכוי להרוויח יותר כסף. אבל הלו, יש גם יותר סיכוי להפסיד. כשיש יותר כסף על השולחן הסיכויים הם לטובת השחקן המנוסה, אבל לחמור משעמם כשהמשחק לא חם, הוא נרדם. ככל שהוא יותר חמור צריך לשחק איתו יותר מהר, לדבר הרבה, לקשקש, לתת לו גוד טיים, לדאוג כל הזמן שהמשחק ירוץ.

לפעמים צריך להתעכב קצת עם ההכפלה, לגרום ליריב לחשוב שאתה מפחד ממנו. ככה אתה מחזק אותו קצת, מלטף לו את האגו. אתה מכפיל כשכבר אין לו סיכוי, והוא רק חושב איך להכפיל לך בחזרה. אתה ממש שולט בתגובות שלו. כשהוא מפסיד הוא מאשים את המזל, אבל איכשהו אף פעם אין לו מזל, וגם כשהוא מרוויח הוא לא נהנה. הוא לא מרגיש טוב עם עצמו לקחת את הכסף הביתה, אז הוא מתיישב לעוד משחק ומפסיד.

בתור מקצוען אתה יודע גם שלכל אחד יש את הגבול שלו. יש אנשים שאתה יכול להיכנס להם עמוק לכיס, אחרים יקומו אחרי שייגמר להם הכסף שהקציבו מראש לאותו ערב, ויש כאלה שלא אכפת להם להפסיד כל עוד הם משחקים עם השחקנים הכי טובים. יש אנשים שעושים הכל כדי להוציא אותך מריכוז, ואתה צריך לדעת את זה, לתת להם את ההרגשה שאתה מתבלבל ועושה שטויות. אבל מה, לא תמיד זה עובד.

היה איזה בנאדם שחימם אותי יפה עוד לפני שבאתי, אמר לאנשים להביא אותי כי מי אני בכלל, שרק אביא כסף ואפסיד. באתי עם 20 אלף שקל בכיס ושיחקנו על 400 שקל לנקודה. אחרי כמה משחקים הייתי מופסד קצת, לא משהו שאי אפשר למחוק. אבל המשחק האחרון יצא משליטה. הייתה הכפלה מוקדמת, אחר כך עוד אחת ועוד אחת, וממש לקראת הסוף הבנאדם שמולי היה חייב לזרוק 4-4 או 5-5 או 6-6. הסיכוי לזה מאוד נמוך.

לפני שהוא זרק הוא הכפיל שוב ל-16. אני קראתי את המהלך; במתמטיקה של השש-בש, אם כבר אין מצב למארס אתה אמור לקבל הכפלה רק אם הסיכוי שלך לנצח הוא לפחות 25%, והיו לו 9%. הכפלתי שוב, הפעם ל-32. הוא היה אמור להתקפל אבל קיבל את ההכפלה, זרק את הקוביות וניצח. הוא עשה כמעט 13 אלף שקל באותו משחקון, ורוקן ממני 20 אלף בסך הכל.

במקרים כאלה אני מיד משלם והולך, מאשפז את עצמי בבית לכמה ימים, מדבר אל הקירות ומחזיר לעצמי את הביטחון. אבל עם ההוא זה נגמר אחרת. נשארתי חייב לו איזה אלף שקל, גם כי לא באתי מוכן להפסד כזה עמוק וגם כי רציתי שתהיה המשכיות לסשן הזה. נפגשנו אחרי שבוע, נתתי לו את הכסף והסתובבתי ללכת. הוא עצר אותי והתחיל לדבר בשחצנות. אמר לי, "איפה אתה, חמור, יש לי הרבה הוצאות, אישה וילדים, בוא נשחק קצת". אמרתי לו שאני מפחד אחרי מה שהיה אבל בסוף השתכנעתי. ואז הוא קיבל את הבומבות: החזרתי את השבויים שהיו אצלו פלוס אקסטרות. אני, כמו שצה"ל היה פעם, לא משאיר שבויים אצל האויב.

ב-2004 לא היה איפה לעשות כסף באינטרנט. זאת הייתה מין תקופת ביניים: האתרים שפרצו את הדרך בתחום כבר נפלו, והיה ברור שהדבר החם הבא זה פוקר. אנשים נמשכו למשחק כי האמריקאים גרמו לזה להצטלם טוב, הצופה יודע איזה קלפים יש לכל שחקן ומה הסיכויים שלו לנצח, יושבים סלבריטיז ומקשקשים, מבלפים, ויש פרשנים כמו בכדורגל. השש-בש לא היה ולא יהיה כל כך סקסי. זה משחק אחר.

גם אני החלטתי להיכנס לפוקר. במשך שנה הייתי שותף במועדון טקסס הולדם ברחוב קרליבך בתל אביב. שכרנו חדר במועדון ברידג' של זקנים, ואנשים באו לשחק. זה היה ממש כשההולדם התחיל לתפוס בארץ. היו לי רווחים יפים גם כבעלים וגם כששיחקתי לפעמים, אבל לא הספקתי להתעמק בזה כשחקן.

כבעל מועדון אני יודע שבכל ערב נתון, גם כששחקנים יצאו עם קופות יפות ועם כיסים מפוצצים, שום שחקן לא יצא עם יותר כסף ממה שהבית הרוויח. זה כל העניין כשאתה משחק פוקר בקזינו או במועדון: הבית תמיד ירוויח יותר, כלומר השחקנים תמיד יצאו פראיירים. בסוף עזבתי את זה כי מאוד קשה להתפרנס מהמשחק הזה. היה קשה אז ועוד יותר קשה היום. כמעט אין דגים בפוקר כי הדור הצעיר גדל לתוך הפוקר, ואנשים כבר לא עושים שטויות.

כשחזרתי לשש-בש התחלתי לשחק באתר שהקימה חברה ישראלית, ואז התחילו השנים היפות. היו המון ליצנים ברשת בתקופה ההיא, זה היה בלתי נתפס. הפסדתי מעט מאוד, אחד למאה, סיכוי כמו שירד גשם באמצע הקיץ. השש-בש היה פופולרי, היה אקשן, אנשים נמשכו אליו כי הם שמעו שעושים בו כסף. רוב השחקנים באינטרנט היו מאירופה, והשעות העמוסות היו שש בערב וצפונה. הייתי יושב שעות בבית ובמועדון, נוסע לשחק בטורנירים בעולם, משחק עם השחקנים הכי טובים בעולם. עפו לי ימים. מה ימים, עפו שנים.

טיילתי עם השש-בש גם בתוך גבולות המדינה. לפני כמה שנים הייתה על הכרמל בחיפה איזו דירה שהתנהלה כמו מועדון. היו באים אנשים כל ערב לשחק שש-בש בגבוה, מעל 400 שקל לנקודה עם הכפלות כמובן. נסעתי עם חבר, שכרנו דירה והתחלנו לבוא כל ערב. באנו לעבוד. במשחקים על כסף גדול תמיד יש קהל, אנשים עומדים מסביב ורוצים ללמוד מהמקצוענים. אסור לדבר, אסור להפריע. הרי שש-בש הוא משחק מחשבה.

היה שם אחד שרצה לשחק רק איתי, חשב שאני חמור. ישר קלטתי שהוא קליינט טוב, אבל שיחקתי אותה לאט. היינו שם שבוע וחצי, והרווחתי עליו המון. בערב האחרון בא אלי הבנאדם וזרק לי מעטפה על השולחן, ערמה של כסף. יכולתי לחלוב אותו עוד, אבל החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. חשבתי שיהיה נחמד להזמין לי בחורה, להתפנק על הכסף שעשיתי.

כל הדרך ספרתי את הכסף ולא סיימתי עד שהגענו לתל אביב. העיניים שלי שרפו, הגוף שלי כאב והראש התפוצץ. רק רציתי ללכת הביתה ולכבות את הראש. במעטפה היו 150 אלף שקל.

כרטיס כניסה לטורניר בינלאומי נע בין 500 ל-1,000 יורו. מסביב לאירוע המרכזי יש עוד מלא אירועי לוויין למי שלא הספיק להירשם או שרוצה לנסות את מזלו בסכומים קטנים. הניסיון לימד אותי שלא משנה אם אני גומר את הטורניר בתוך או מחוץ לכסף, תמיד אפשר לכסות את הנסיעה ממשחקים מחוץ לטורניר, משחקי ידידות.

באחת השנים ששיחקתי באליפות העולם במונקו התיישבתי למשחק מחוץ לטורניר מול איזה צרפתי, והוצאתי ממנו 5,000 יורו. הייתי מבסוט, כיסיתי את הנסיעה ועוד נשאר לי מלא כסף. החלטתי לא להתחזר עליו. אמרתי שאני רעב והצעתי שנקפל את המשחק, והוא היה מופסד אז לא היה אכפת לו. הוא שילם את הכסף, ואני הלכתי לדפוק ארוחה טובה. מיד כשקמתי הוא התחיל לשחק עם מישהו אחר שישב איתו עד הבוקר וניקה אותו, לקח לו 50 אלף יורו.

כדי לשמור על המתח בטורנירים של שש-בש משחקים בליץ, עם שעון עצר כמו בשחמט. לכל אחד מהשחקנים יש קופת זמן של 50 דקות, ככה שאין הרבה זמן לחשוב; אתה אמור לשחק כל מהלך בשתי דקות מקסימום, וכשנגמר לך הזמן אתה מפסיד. פעם הפסדתי בחצי הגמר של טורניר בפריז בגלל השעון. לא יודע מה קרה לי, פתאום שמעתי את הצלצול ואכלתי את עצמי מרוב אכזבה.

אבל שיחקתי אותה קול. ככה זה באירועים הבינלאומיים: אנשים שם מתורבתים, אירופים כאלה, ארוזים יפה, מסופרים יפה, מאופקים. אסור לך להתפוצץ לידם. במשחק אתה שומר על פוקר פייס, מפעיל את הלחץ על היריב, לא מתרגש, לא מפחד מאף אחד, מראה לשחקן שמולך שאם הוא יעשה טעות הוא ייענש.

רוב המשחקים בטורנירים צמודים מאוד, אבל קורה שיש מארסים. פעם היה לי אפילו טריפל, שזה כמו מארס טורקי: אם היריב לא הצליח להתחיל לאכול את האבנים שלו וגם לא התחיל לצאת מהריבוע שלך, זה הדובדבן שעל הקצפת. שווה שלוש נקודות.

לפני שנתיים-שלוש הגעתי לתקופת השיא שלי. הייתי כמו שר חוץ, נסעתי לשחק בחו"ל שבע או שמונה פעמים בשנה והיו לי הצלחות מטורפות. הפרטנר שלי להרפתקאות מעבר לים היה ג'ק, המקצוען שהכרתי במועדון בתל אביב.

פעם נסענו לטורניר באוסטריה, בעיר ולדן, שנפתח במשחקי ג'ק-פוט מהירים. נרשמים ארבעה, כל אחד שם 100 יורו, שניים עולים לגמר והמנצח לוקח 350 יורו. נרשמתי לארבעה ג'ק-פוטים ולקחתי את כולם, סיפתח יפה. למחרת התחיל הטורניר האמיתי: 64 משתתפים, שישה סיבובים, שלושה ימים של שש-בש נון סטופ. כדי לקחת את הטורניר צריך לנצח בכל המשחקים. אם אתה מפסיד בסיבוב הראשון זה אפילו הקלה, כי הציפיות גדלות ככל שאתה מתקדם.

הריגוש גדל בצורה אסטרונומית. אני בשלבים מתקדמים של טורניר בכלל הופך פתאום לילד טוב, הולך לישון מוקדם, לא שותה אלכוהול ולא מתעניין בבחורות. קם בבוקר, הולך לשחק, חוזר בצהריים לחדר לנוח, יושב, קורא ספרים, עובר על מהלכים ועל עמדות, מתכונן כמו לפסיכומטרי.

בוולדן עליתי שלב אחרי שלב ולקחתי את המקום הראשון בהליכה. 15 אלף יורו בלי הג'ק-פוטים ועוד כמה משחקי ידידות. ג'ק הודח מהטורניר הגדול אבל לקח מקום ראשון בטורניר התנחומים, 7,000 יורו. חזרנו לארץ מבסוטים עם חבילות של כסף, וגירד לי בידיים לשחק כמה שיותר מהר בעוד טורניר. נסענו לאירוע בקפריסין, משהו נחמד עם פרס ראשון של 15 אלף יורו. גם את הטורניר הזה לקחתי. ידעתי שלא משנה מה, אני חייב להגיע גם לפריז, שם יש טורניר גדול ויוקרתי. אפילו הטורניר המקדים שם, שמיועד לזוגות, מציע פרס ראשון של 30 אלף יורו.

במשחק זוגות משחקים שניים נגד שניים על לוח אחד. אפשר להתייעץ מה לשחק, איך לשחק ומתי להעלות. ג'ק לא רצה להיות הבן זוג שלי, ונאלצתי לחפש מישהו אחר. שעה וחצי לפני הפתיחה הסתובבתי באולם של הטורניר ופגשתי איזה יפני שאני מכיר מטורנירים קודמים, והוא שמח לצרף אותי אליו. שיחקנו מול הזוגות הטובים בעולם. השמות לא יגידו לכם הרבה, אבל תסמכו עלי שזה כמו בטניס. כולם יודעים מי הכי טובים. היפני ואני ניצחנו, וכל אחד לקח 15 אלף יורו. בטורניר הגדול כבר לא הלך לי טוב.

מאז נסעתי עוד כמה פעמים ובכולן הצלחתי לכסות את הוצאות הטיסה והמלון ואולי עוד קצת, אבל כאלה ניצחונות רצופים לא היו לי עוד. באוגוסט האחרון הייתי באליפות העולם במונקו. הודחתי ב-16 האחרונים אחרי שעשיתי 2,500 יורו בסך הכל. לא הרבה, רק כיסה את הטיול.

אנשים תמיד שואלים אותי איך זה להתפרנס משש-בש. רוצים לדעת אם יש לי עצות למי שרוצה להיכנס לעולם הזה. אז כן, העצה הראשונה היא לא להתחיל. איך אומרים בשש-בש? נגעת נסעת. תיכנס לסיפור רק אם יש לך הרבה כסף ואם אתה מוכן לשלם שכר לימוד בגובה 20 אחוז מההכנסות השנתיות שלך, אחרת עדיף להישאר בחוץ. ובכלל, אל תחשוב על להרוויח. כמות הכרישים עולה היום בהרבה על כמות הדגים, ועד שתרוויח יעבור ים זמן.

הכי חשוב לזכור שבסוף זאת עבודה. אתה צריך להיות טוב, ללמוד, להתמקצע, להעמיק, להקדיש ימים ושנים מהחיים שלך. כדי להרוויח אתה חייב להיות יותר טוב מהיריב; כדי להתפרנס מזה אתה צריך להיות הרבה יותר טוב מהרבה יריבים. כמו ספורטאי, כמו גלדיאטור - זה או אתה או הוא, וזה חייב להיות אתה.

סייע בהכנת הכתבה: גידי שפרוט