אם זה לא נראה כמו ברווז צולע

חודש וחצי עד הבחירות בארצות הברית דומה שכל התקדימים, המוסכמות, הדפוסים, המודלים הסטטיסטיים והחוכמות המקובלות, אינם תקפים בהכרח. התנאים השוררים בכלכלה האמריקאית והתחושה של יותר מ־60% מהציבור כי "ארצות הברית צועדת בכיוון הלא נכון", היו אמורים להצביע בבירור על הפסד לנשיא המכהן ברק אובמה. בפועל, על-פי סקרים כלל-לאומיים, סקרים במדינות מפתח וסקרי עומק - סיכוייו של אובמה לנצח הם הרבה יותר מ-50%.

"אוקיי, כל העומד מאחורי ומצדדי"(צילום: gettyimages)

ברק אובמה נבחר כמשיח, אבל הוא מושל כנשיא מרכזי, זהיר, מחושב, חף מחלומות ענק שאינם מציאותיים או בני-השגה, בן ערובה של נחשולים כלכליים ענקיים שממילא אין לו עליהם שליטה של ממש. מושל ניו יורק לשעבר, מריו קואומו, אמר פעם ש"קמפיין מתנהל כשירה; למשול זה כבר פרוזה", וההבדל ברור. מורי ורבי שלמה בן עמי, אמר על ברק אובמה כי בחירתו הייתה מהפכנית אבל נשיאותו רחוקה ממהפכנית. בשני הציטוטים טמון הסבר לאכזבה מסוימת וצפויה מאובמה, אבל אין בהם הסבר לסתירה שבין המציאות הכלכלית לסיכוייו להיבחר מחדש.

המציאות הפוליטית, ניתוח מערכות ותוצאות בחירות קודמות, הסקת מסקנות והתוויית דפוסי ניבוי וחיזוי, מצביעים על נשיא פגיע מאוד שאמור להפסיד בבחירות. אלא שהסקרים הלאומיים, ובעיקר הסקרים בשש-שבע מדינות מפתח, מראים יתרונות קטנים אך יציבים לאובמה לאורך החודשים האחרונים.

בחירה של נשיא לכהונה שנייה היא תחום למחקר ולפרשנות בפני עצמו, שונה מניתוח של סיכויי מועמדים בבחירות שבהן שני המועמדים חדשים (למשל 2008) או כשאחד חדש והשני סגן נשיא (יש לכך דוגמאות רבות, האחרונה שבהן בשנת 2000, אל גור נגד ג'ורג' בוש).

התנאים שצריכים להתקיים כדי שנשיא מכהן ייבחר מחדש, מוחזקים כקבועים בעיני החוקרים והפרשנים. ובכל מקרה, סטייה באחד המשתנים איננה משנה את התוצאה הצפויה: לפחות 50% מהנשאלים בסקרים מחזיקים בדעה ש"המדינה צועדת בכיוון הנכון"; שיעור שביעות רצון מהמועמד הוא 50% לפחות; אבטלה נמוכה מ-8% (המהדרין קיבעו תקדים של 7.5% כגבול שלמעלה ממנו לא יוכל נשיא מכהן להיבחר שוב); היעדר משבר כלכלי מתמשך, או לחלופין קיומו של משבר מתמשך שבעטיו האמריקאים מתלכדים מאחורי הנשיא.

אלה תנאים שהתקיימו בכל הפעמים שנבחר נשיא לכהונה שנייה ב-100 השנים האחרונות. כך ג'ורג' בוש בבחירות 2004, ביל קלינטון ב-1996, רונלד רייגן ב-84', ריצ'רד ניקסון ב-72', דווייט אייזנהאוור ב-56' ופרנקלין רוזוולט לפניו בשנות ה-30 וה-40. כשלא התקיימו התנאים, הפסיד נשיא מכהן ליריבו. האחרון היה ג'ימי קרטר שהפסיד לרייגן ב-1980, לפניו ג׳רלד פורד שהפסיד לקרטר ב-76'. והיו נשיאים מכהנים פגיעים, למשל בוש ב-2004, אבל בכמה מקרים שהפגיעות עלתה על הסיכוי לנצח הודיע הנשיא כי לא יתמודד, למשל טרומן ב-1952 וג'ונסון ב-68'.

ובכל זאת, הסקרים והמחקרים ב-2012 - ומהם גם התחזיות - אמנם מתבססים על ניתוח משתנים ומגמות זהה למערכות קודמות, אך התוצאות סותרות את המסקנות ההגיוניות.

סקר כלשהו

נתחיל מהמיתוס הגדול מכולם: הסקרים הכלל-לאומיים. את אלה מפרסמים מדי יום שלישי מכונים כגון גאלופ, ראסמוסן, אוניברסיטת קוויניפיאק ואחרים, או צמדים של כלי תקשורת כגון ניו יורק טיימס ו-CBS, וול סטריט ג'ורנל ו-NBC, וושינגטון פוסט ו-ABC או USA טודיי וגאלופ. מן התוצאות לפני כשבועיים עולה כי אובמה מוביל ב-5%, רומני מוביל ב-1%, אובמה עלה ל-7%, שוויון סטטיסטי וכיוצא באלה.

הסקרים מבטאים הלכי רוח ומעידים על מרוץ צמוד או נוטה בבירור לצד אחד, ובזה חשיבותם המוגבלת, אבל הם אינם מצביעים על המנצח. עיקר מגבלתם היא בהיותם מדגם מייצג של ארצות הברית כולה, והבחירות לא באמת יוכרעו בטקסס או באוקלהומה שיצביעו כנראה 100% בעד רומני, ולא בניו-יורק או בקליפורניה שיצביעו כנראה ב-100% בעד אובמה. בפועל, שיטת הבחירות בארצות הברית מייתרת את הסקרים האלה.

הבחירות נערכות ב-50 מדינות בשיטת "המנצח לוקח הכל" (מלבד בניו המפשייר ובנברסקה, שם יש מחוז בחירות אחד שבו הבחירה היא יחסית). המנצח מקבל את כל קולות האלקטורים, כלומר שני הסנטורים ועוד חברי בית הנבחרים מכל מדינה, מספר משתנה שמחושב על-פי גודל האוכלוסייה.

בעשור וחצי האחרון נחלקת רוב ארצות הברית בחלוקה נוקשה למדי בין אדום רפובליקני לכחול דמוקרטי, ולא יותר משלוש-ארבע מדינות משנות את הצבעתן על-פי השינויים הדמוגרפיים-אתניים-תרבותיים-כלכליים בתוכן. אגב אדום וכחול, לפני האייפדים והמפות האינטראקטיביות, היו סתם עפרונות צבעוניים. סטטיסטיקאי פוליטי בשנות ה-50 - חלוץ בתחומו, כך אמרו עליו - פשוט צבע בכחול מדינות שהצביעו או שלהערכתו יצביעו לדמוקרטים, ובאדום סימן מדינות שנטו לרפובליקנים. אין שום משמעות אחרת לחלוקת הצבעים.

בחזרה לחלוקת המדינות, על פי כל המודלים והתקדימים והסקרים יש חמש מדינות מתנדנדות: אוהיו, וירג'יניה, איווה, קולורדו ופלורידה. הזהירים יותר מבין החזאים הפוליטיים מוסיפים את וויסקונסין, נבדה, צפון קרוליינה וניו המפשייר. בכל החמש הראשונות היה לאובמה עד לאחרונה יתרון ממוצע של 3%־7% בסקרים. מי מכם שיתעניינו במפות המדינות בשבועות שנותרו, בטח ישמעו כל יום על חשיבותן של פלורידה ושל אוהיו; זאת החשיבה הישנה והשגרתית שמתאימה לבחירות 2004 או 2008.

אובמה יכול להרשות לעצמו להפסיד את שתיהן - למרות שיפמפמו לכם על "הקול היהודי" בפלורידה - ועדיין לנצח. להלכה ולמעשה מניח אובמה כי יפסיד את פלורידה בהפרש קטן, וגם זה לא בטוח, אבל ניצחון בווירג'יניה ישאיר על מכונה את כתובת משלוח הדואר שלו, 1600 פנסילבניה אווניו NW, לארבע השנים הקרובות.

כאן אנחנו מגיעים למושג שצריך להחליף את "מדינה מתנדנדת": מדינה מטה, Tipping State, שהיא המדינה שתטה את מאזן האלקטורים ליותר מ-270. כדי לזכות בנשיאות צריך מועמד לקבל 270 קולות אלקטורים שהם חצי מסך האלקטורים ועוד 1: 100 סנטורים ועוד 438 צירי בית נבחרים ב-50 מדינות ושלושה בעיר הבירה וושינגטון.

כשמתבוננים בסקרי המדינות ומתרגמים אותם לאלקטורים, היתרון של אובמה הרבה יותר מובהק ונע סביב 297 לעומת 241 לרומני. כלומר, הוא יכול להפסיד 27 אלקטורים לרבות פלורידה (למשל וויסקונסין, איווה ונבדה, או אוהיו ונבדה) ובכל זאת לנצח. לכן המדינות שמטות את הכף הן וירג'יניה ואוהיו - כל עוד ישמור הנשיא על המדינות שבהן זכה ב-2008, פחות אלה שזכה בהן ב-2008 ושבוש ניצח בהן ב-2004. נשמע מסובך? לא באמת: לאובמה יש מרחב תמרון ואפשרות להפסיד מדינות, בעוד שרומני חייב לנצח בכל אחת מחמש המדינות המתנדנדות ובעוד שתיים-שלוש מדינות.

מי שמעדיף סטטיסטיקה אונליין, חייב להכיר שני אתרים שהם מעין קברי צדיקים שעליהם משתטחים הפריקים מדי יום ביומו. הראשון הוא Intrade, שאפשר להמר בו בכסף על שורה של נושאים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים, והוא מבסס את שערי ההימורים על מחקרים, על דברי מומחים, על סקרים וכולי.

על-פי אינטרייד, נכון לסוף אוגוסט יש לאובמה סבירות ניצחון של 57% לעומת 42% לרומני. ואגב הימורים, הרי שער ההסתברות למתעניינים בתקיפה באיראן: תקיפה לפני 30 בספטמבר 2012 - 5.1%; תקיפה לפני 31 בדצמבר 2012 - 28.3%; תקיפה לפני 30 ביוני 2013 - 40%. הכוונה לתקיפה ישראלית, אמריקאית או משולבת. רוצו לבוקי השכונתי בפיצוצייה.

האתר השני הוא 538, ששמו כמניין האלקטורים. זהו אתר כבד ומכובד שקנה הניו-יורק טיימס, ועל פי המודלים הסטטיסטיים של הכותב הראשי נייט סילבר, לאובמה 69% סיכוי לנצח עם 297 קולות אלקטורים. אבל שלא יהיה ספק: הבחירות לא יוכרעו בנוקאאוט. הפער בקולות אמיתיים של הציבור לא יעלה על 51%: 49% לכאן או לכאן. מפת האלקטורים והתחזיות נותנת תמונה מדויקת יותר של הצפוי אבל לא תמונת אמת של חלוקת הקולות.

אז מה בכל זאת מסביר את הסתירה המובנית בין הנתונים לתחזית הבחירות? בואו נדבר קצת על עניינים פרסונליים.

מה זאת אכזבה

מיט רומני הוא בחור טוב במובן הפוליטי הרע. הבעיה הגדולה והקטלנית ביותר שלו היא שעבר את העבירה הפוליטית הגדולה מכולן: הוא נתן ליריבו אובמה להגדיר אותו בטרם הגדיר את עצמו לציבור הבוחרים.

ככה נראית התדמית של רומני: עשיר שלא משלם מיסים כמו כולם, כי מצא חורים ומקלטי מס שונים; מומחה תאגידי לפיטורי עובדים ולהשתלטות אכזרית על חברות; אדם יהיר שלא מתקשר עם אנשים פשוטים ולא מבין את חייהם; חסר עמוד שדרה ומשנה סדורה בתחום כלשהו מלבד "אני יודע כלכלה ומבין בעסקים"; אין לו תוכניות של ממש להקטין את האבטלה וליצור מקומות עבודה; ממלמל "אקצץ את הגירעון" בידיעה שזה לא אפשרי או לא בהכרח נכון; מפזר קלישאות על ממשלה קטנה בידעו כי המודל הכלכלי שמשל באמריקה 50 שנה אינו תקף במקרה הטוב ורקוב, מושתת על הונאה ולא יעיל במקרה הרע; עבד נרצע של הימין השמרני; בן ערובה של סיעת מסיבת התה במפלגה הרפובליקנית.

ככה נתפס רומני בציבור. חלק מזה נכון וחלק גדול לא, אבל דימויים בפוליטיקה הם כמעט הכל. רומני הוא מועמד חלש שהיריב הקדים להגדירו, שמנהל קמפיין לא עקבי וחסר מיקוד ומטרה, שלא מצליח למצוא נתיבות למצביעים הלטיניים. לצידו ניצב המועמד לסגן נשיא פול ראיין, המשמש כליא ברקים לביקורת על המפלגה הרפובליקנית הישנה והטובה, שנטשה את המרכז ונדדה לשוליים סהרוריים של מתנגדי הפלות, חובבי נשק, שונאי מיעוטים ומתנגדים לכל התערבות ממשלתית.

אחרי כל הסיסמאות, הקלישאות, הקמפיינים הנבובים ומיליארד הדולר שבוזבזו בקמפיין 2012, החלום האמיתי של האמריקאי הישר, המתעניין והחרד, הוא עימות פוליטי שישפיע ישירות על מדיניות הממשלה סביב השאלה הגדולה האמיתית: מהו גודלה הרצוי של הממשלה. זה ויכוח חוצה-אמריקה שניטש מאז 1776, ולמעשה מאז "ניירות הפדרליסט" שהיו התשתית לחוקה ולמשטר האמריקאי.

מה טוב יותר לאמריקה - ממשלה קטנה שאיננה מתערבת, מווסתת, מפקחת או מפצה ומכאן שאיננה אחראית, או ממשלה מתערבת, פולשנית, מחוקקת, קובעת, גובה מיסים ומקצה מחדש על-פי צרכים רחבים יותר? הרפובליקה האמריקאית התנהלה 236 שנה סביב איזונים ותיקונים בשאלה הזאת. כעת מקבלים האמריקאים מערכת פוליטית משותקת, קונגרס לא מתפקד, ושתי מפלגות שנטשו את המרכז הפוליטי שלהן ומסרבות לשתף פעולה בניגוד למסורות של עשרות שנים.

רומני היה רוצה שהדיון יהיה מהותי, אבל הוא משלם מחיר פוליטי יקר לא רק על הגדרתו השלילית בידי אובמה אלא גם על הדימוי של המפלגה הרפובליקנית. מפות אלקטורים לחוד, המפלגה הרפובליקנית הופכת בהדרגה למפלגת מיעוט של לבנים, שמרנים קיצוניים שמושכים אותה למחוזות ימין שאינם מקובלים על אמריקה החדשה - מעמד בינוני ובינוני-נמוך מחוץ לערים הגדולות, חסרי השכלה, הון גדול ותאגידים גדולים. זה לא רוב.

גם לאובמה לא חסרות בעיות. ראשית, הוא איננו נשיא יעיל. הוא איכזב - כצפוי, ובלא דרך לשנות את זה - את מי שחשבו שבחרו במשיח ליברלי, ואיכזב את המרכז שחשב שיהיה לו האומץ ללכת עד הסוף אחרי המשבר הכלכלי העצום של 2008־2009. הנשיא לא הציג תוכנית מקיפה לטיפול באבטלה, והוא לא נתפס כמנהיג מקרו-כלכלי שיודע לאן הוא הולך.

זה לא פשוט, מפני שאי אפשר באמת לשלוט בכלכלה ומפני שהפיתרונות מאוד לא פופולריים באמריקה: יותר גירעון, יותר הוצאה ממשלתית, יותר תמריצים ממשלתיים. "השוק הוא הבעיה והממשלה היא הפיתרון" זה היפוך מוחלט של נוסחת רייגן. לאמריקה קשה לקבל מציאות כזאת גם כשהיא כורח ולא בחירה רעיונית. מבחינה חברתית-תרבותית נתפס אובמה כמייצג קואליציית מיעוטים ולא את אמריקה האמיתית. לכאורה זאת הבעיה של אובמה; למעשה כבר אין דבר כזה אמריקה האמיתית.

הבעיה העיקרית של אובמה היא הכלכלה. תמיד הייתה ותמיד תהיה. אז למה בכל זאת יש לו סיכוי לא רע להיבחר שוב? כי אוהבים אותו. השמרנים, הרפובליקנים הקשים, מתנגדי ההפלות, הגזענים, המעמד הבינוני-נמוך הלבן במדינות דרומיות, בנימין נתניהו - אלה לא אוהבים ולא מעריכים את אובמה. כל השאר כן.

ההסבר לפרדוקס הגדול שבין הנתונים הכלכליים לסיכויי הבחירה של אובמה טמון בדיוק במשתנה הזה. לשאלה "את מי אתה מחבב יותר?" ענו אובמה 54% מהנשאלים, ורק 31% ענו רומני. בשאלות "מי דואג לאנשים כמוני?", "האם אני סומך עליו?" ו"האם הוא מנהיג הגון וישר?" רשם אובמה יתרון שנע בין 8% ל-15%. חשוב יותר, לאובמה יש יתרון של 30% בקרב נשים בעלות השכלה אקדמית בגילים 25־45. הוסיפו לזה את הדימוי של רומני כשבוי בידי האגף הקיצוני של מפלגה רפובליקנית שגם כך הלכה כברת דרך למחוזות אולטרה־שמרניים, ותקבלו תשובה.

הרוב או כלום

למרות כל האמור לעיל, המרוץ עדיין פתוח. עלייה חדה באבטלה תיתן לרומני יתרון. סטטוס קוו או ירידה מרמה של 8.2% תקל על אובמה לנצל את היתרונות שסקרנו. באוקטובר ייערכו העימותים הנשיאותיים. ועידות המפלגות מזיזות סקרים ב-5%־6% מלאכותיים לכאן או לכאן. נראה מרשים אבל חסר משמעות. בעימותים, אני מוכן להמר, יזכה אובמה ביתרונות ברורים שיבהירו דבר חשוב לאמריקאי המתלבט במדינה המתנדנדת או במדינה המטָה: אמנם אמריקה לא צועדת בכיוון הנכון וחלק מהאחריות לזה על כתפיו של אובמה, אבל הכיוון שאליו רוצים רומני וראיין להוביל מנוגד לזה שאליו רוצים ללכת 51% מהאמריקאים.