נקבת האפליקצ

לפעמים אני אוהב לשבת ולהיזכר בימים הטובים ההם, כשהיינו מעבירים את השעות המתות במחשבות רדודות ועמוקות, בשיחות חולין ונפש אחד עם השני, בקריאה של ספר טוב. אח, כמה מהר עוברים ארבעה חודשים.

(איור: איתמר דאובה)

את הפתיחה הזאת לטור הקלדתי כתזכיר בסמארטפון שלי. אני לא מרגיש צורך להסביר מה זה סמארטפון, אבל בשורה אחת אציין שזה כמו טלפון רגיל, רק שהוא יודע גם ליצור הפרעת קשב וריכוז. יש לי עוד כמה דברים להגיד על סמארטפונים, אבל אני אעשה אותם אחרי שאעבור שנייה על הטוויטר שלי.

איפה הייתי? אה, כן: לאור הצלחת "אווטאר" החלטתי לצלם סרט בשם Avyatar, שבו יעטה הגיבור את דמותו של אביתר בנאי וישיר שירים מעצבנים.

לא, לא שם. אה, סמארטפונים: המגזין שאתם קוראים עכשיו חרת על דגלו להתייצב בחזית הטכנולוגיה למען קוראיו, אבל מצד שני זה עיתון, אז ממש אין לו כסף בשביל זה. לכן שודרגנו לסמארטפונים רק לפני ארבעה חודשים, ואנחנו עדיין מנסים להבין אם מייספייס זה הדבר הגדול הבא או שמא IOL תמשיך לשלוט במרחב הקיברנטי.

שנייה, מעניין אם יש משהו חדש בטוויטר.

טוויטר זה כל כך גיי. לא מאמין שאני שם.

@RamGilboa אם תהיתם.

הדבר שהכי שנאתי בתור ילד - אפילו יותר מזה שאף פעם, לעולם, מבחינה קוסמית, לא ייתכן שגם לי וגם לעוד מישהו בשכונה תהיה מכונית מתפקדת על שלט באותו זמן ונוכל לעשות תחרויות - היה ששיעמם לי. לא יכולתי לסבול את זה. הכי הייתי משתגע אם הייתי לבד בבית ו"שלוש ארבע חמש וחצי" עוד לא התחיל והחברים שלי לא ענו לטלפון. פעם, אם מישהו לא ענה לטלפון, זה ממש אמר משהו. זה אמר שהוא לא נמצא.

אז הייתי צריך להעסיק את עצמי. הייתי משחק עם שמונה חיילי צעצוע, שניים מהם בגודל שהיה מאפשר להם פשוט לדרוך על ששת האחרים, אבל הייתי מתעלם מזה. הייתי עורך קרבות עם הבובה של הנינג'ה השחור, ומתבאס מזה שלא קנו לי גם את הנינג'ה הלבן. הייתי מחפש את החלק של הטרקטור שנשבר לי. הייתי מטפס על הקירות - מילולית, עם הרגליים - והגעתי לשיא מרשים של מטר ועשרה לפני שאבא שלי ביטל את הענף.

בסוף היה מתחיל "שלוש ארבע חמש וחצי", ואז ההורים שלי היו מגיעים הביתה והייתי יכול להציק להם. גם להם לא היו סמראטפונים, אז הם היו צריכים להתעלם ממני בכוחות עצמם.

בסדר, את הבדיחה האחרונה קראתי עכשיו בטוויטר.

אני לא זוכר את הפעם האחרונה ששיעמם לי. אני לא חושב שמשעמם למישהו יותר. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבכלל שמעתי את הביטוי "לטפס על הקירות". אנשים שהולכים לקירות טיפוס בטח ממשיכים להשתמש בו, אבל אני משתדל להימנע מהאנשים האלה.

למשל לעמוד בתור. פעם לא אהבתי את זה. היום לא אכפת לי יותר: אתם יכולים לשים אותי בכל תור כל עוד הוא באורך הסוללה שלי. יש לי אפליקציית MMA ואפליקציית איגרוף, אני מאוד אוהב את זה שיש לי קינדל - לא שאני קורא או משהו, הפעם האחרונה שקראתי ספר הייתה לפני ארבעה חודשים - ויש יוטיוב ויש חדשות.

אני יכול לשלוח הודעה לאשתי להווה. אני רואה אותה כל ערב ואנחנו מתכתבים כאילו אני מוצב בחזית המערבית. והעניין הוא שחשוב להשתעמם מדי פעם. חלק נכבד מהישגי האנושות התחילו מתוך שעמום. כל שאר ההישגים נוצרו בשביל להרשים מישהי.

מאז שקיבלתי את הטלפון החדש, אשתי סבלה מקנאת פון. זה כמו קנאת פין, רק משהו אמיתי: עד שקיבלתי אותו, אשתי להווה תמיד אמרה שאין לה מה לעשות עם סמראטפון. מאז שקיבלתי אותו היא כל הזמן לוקחת לי אותו ומתקינה משחקים שגורמים ל-Xbox בסלון לנענע את הראש בבוז.

בשבועיים האחרונים המצב כל כך החמיר שנאלצתי לקנות לה סמארטפון משלה, ועכשיו גם היא מודה שזה נהדר, כי אנחנו לא מדברים יותר בכלל. אנחנו יושבים ביחד בסלון ומסתכלים בטלפונים שלנו. הם נוצצים ובוהקים.

מה שמזכיר לי, אולי כדאי שאחזור להתייחס קצת לחברים שלי. הם יושבים פה עכשיו בחדר, אבל הם לא מעניינים אותי. אולי זה היה אחרת אם הם היו אצלי בסמארטפון, אבל אין לי שום עניין באנשים שממש נמצאים לידי. זה בסדר, כי לאף אחד מהחברים שלי אין בעיה עם זה שאני מתעסק עם המכשיר בזמן שאנחנו מדברים, אולי כי אנחנו לא ממש מדברים מכיוון ששלושה מאיתנו בוהים בסלולרי.

זה מוזר. אתה לא יכול לשבת עם בן אדם, להתעלם ממנו לחלוטין ולקרוא ספר בפרצוף שלו, אבל זה נראה לגמרי הגיוני להתעלם ממנו, לבהות במסך ולהעביר עליו את האצבע כאילו יש לו דגדגן (נראה לי שעליתי על משהו. אפליקציית דגדגן).

טוב, להתרכז. אחד מאלה שלא מחזיק את הטלפון ביד מספר משהו על בחורה שהוא יוצא איתה חודש ושברור לו שזה עומד להפוך לרציני. נראה שהיא אמרה לו שזה לא מתאים יותר והיא חותכת את זה.

אהה, אני אומר לו. חבל שהוא לא כותב לי על זה הודעה. זה נשמע כמו סיפור חשוב, אבל חבר אחר בדיוק שלח לי בטוויטר תמונה שלו עם כובע.