מי יחיה ומי ימות - זיכרונות של אב מבן שלא נולד

שמעון התקשר מיד עם צאת השבת. אנחנו חברים מהישיבה אבל לא מרבים להתראות. משוחחים בטלפון מדי פעם, בעיקר כדי לאחל שנה טובה או פסח כשר ושמח. שום דבר דחוף שמצדיק שיחת טלפון לפני ההבדלה. דדוש נפטר בליל שישי, הוא אמר, ההלוויה תהיה הלילה. ניפגש ליד הבית כנסת של הספרדים, שיהיה שבוע טוב, אני צריך להתקשר לכולם.

דדוש למד איתנו בישיבה אבל בשנים האחרונות לא היה בינינו שום קשר, ולכן גם לא הייתי טורח לצאת בלילה חם ולח כזה להלווייתו לולא זכרתי לו רגע של חמלה, לפני שנים רבות.

ש' מעירה אותי באמצע הלילה. יש לי צירים, היא אומרת, בוא ניסע לבית חולים. זאת כבר לא שעה שאפשר להזמין בייביסיטר. אני מעיר בעדינות את הבן הגדול. אימא ואני נוסעים לבית חולים. תמשיך לישון. תדאג לאחיך הקטן עד שאבא יחזור בבוקר. הילד מחייך מתוך שינה. בסדר אבא. אני אחכה לך.

***

אני זוכר את הנסיעה הזאת. יש לי זיכרון טוב לנסיעות, בעיקר לאלה המעיקות. זה היה הניסיון השני שלנו. הראשון הסתיים בהפלה בחודש השישי. לא עשינו מזה עניין גדול. ניסינו שוב מיד והצלחנו. לא היו לנו בעיות פוריות.

אגף חדרי הלידה שקט וריק בשעה המאוחרת הזאת של הלילה. ש' מחוברת למוניטור שמשמיע צליל חדגוני. מטריד. האחות מבקשת ממני לצאת לרגע החוצה. עוד מעט היא תקרא לי לשוב. קולה מתוח ונוקשה. אני מחכה במסדרון השקט, איש לא נמצא בו מלבדי. מדי פעם אני מתקרב לדלת, מנסה לזהות את קולה של אשתי בבליל הקולות הבוקעים מעברה השני.

מישהי צועקת, וקולה הופך לצווחה. שני רופאים צעירים, מתמחים אולי, חולפים על פני במהירות. עוד רופא, מבוגר, דוחף בתנופה את כנפות דלת העץ הירוקה ונכנס פנימה. דקות ארוכות עוברות. הדלת נפתחת. הרופא המבוגר והאחות יוצאים, ואני קם מהספסל לקראתם. הרופא אומר שהוא מצטער, לא שומעים את הדופק במוניטור.

מה זה אומר, אני שואל. מה זה אומר לא שומעים את הדופק במוניטור? למה לא שומעים את הדופק במוניטור? והוא אומר התינוק מת, אני מצטער מאוד.

אני מבקש להיכנס ולהיות עם אשתי, והוא אומר שבמקרה כזה לא מאפשרים לבעל להיכנס לחדר לידה. שאחכה כאן על הספסל והוא יעדכן אותי, אולי אני רוצה כוס מים? תעשי טובה, הוא אומר לאחות, תביאי לו כוס מים, אני צריך לטוס עכשיו. אני שומע את צעקתה של ש' בוקעת מבעד לדלת, רוצה לרוץ אליה אבל נטוע במקומי.

האחות נכנסת וחוזרת מיד. אשתך מתעקשת שתיכנס, היא אומרת בטון זועף. שתדע שזה מאוד לא מקובל בלידה כזאת. ואני נעתק ממקומי ורץ אליה. קוקי, היא נאחזת בי, הם אומרים שהתינוק מת. מבטה מתערפל וקולה מנומנם. נתנו לה כנראה זריקות טשטוש או הרגעה.

האחות מסבירה לי שלמרות התוצאה הידועה מראש, הלידה תהיה טבעית. ככה הכי נכון לעשות. מבעד לווילון הסגור של החדר השני נשמעת צעקה של יולדת ובכיו הראשון של תינוק.

***

שעות המתנה ארוכות ללידה של תינוק מת. ש' מתעוררת לפעמים ביבבה שקטה ומסתכלת אלי בעיניים אפלות. אני זוכר שהעברתי את הלילה במין תקוות שווא שאולי התינוק הזה עוד יפתיע את הרופא והאחות והמוניטור ויצא לעולם חי ונושם ויחייך אלי ויזקוף את אגודלו הקטן לאות ניצחון.

האחות, אולי בגלל משמרת הלילה, לא הקפידה על רכיסת כפתורי החלוק, ומדי פעם כשרכנה אל אשתי התגלו לי בחטף פטמות שדיה. התביישתי שגם בזמן אסון שכזה מסעיר אותי המראה האסור הזה שהצצתי אליו בגנבה.

לקראת בוקר מתחילה הלידה, והמילים כמו בלידה רגילה. תלחצי, יופי, נהדר, הוא כבר יוצא, כבר רואים את הראש, עוד לחיצה אחת. יופי, זהו. ש' מבצעת את ההוראות בעיניים עצומות ובהכרה חלקית והאחות דוחפת את ידיה ומוציאה את התינוק, חותכת במיומנות את חבל הטבור ומשכיבה את הגופה הקטנה ערומה על שולחן הטיפולים שבחדר. היא אומרת לי שאני יכול להיפרד ממנו עכשיו, והיא כבר חוזרת.

ש' ישנה. היא לא תראה את תינוקה המת ולא תזכור את פניו, ואני לא אשכח אותם לעולם. אני מביט בפני ילדי המת, עיניו עצומות, גופו הוורדרד מונח על משטח המתכת הכסוף והקר. אף פעם לא עמדתי סמוך כל-כך לפניו של המוות. האחות חוזרת, מכסה את התינוק הערום בסדין ולוקחת אותו, גופה קטנה בתכריכיה, אל מחוץ לחדר.

ואני קהה חושים, לא שואל אפילו מה יהיה איתו, עם התינוק המת שלנו. לאן לוקחים אותו? והוא הרי בכל זאת התינוק שלנו, כבר נקשרנו אליו, כבר אהבנו אותו ואפילו שם כבר ניתן לו.

***

כשחזרתי הביתה בבוקר כבר היו הבנים ערים, נרגשים לקראת התינוק החדש. הגדול שהבחין בעיני האדומות הבין מיד ובעט בעוצמה בדלת הכניסה, מבריח את החתול שנס בבהלה. אחר כך נשכב על הספה וחיבק בשתי ידיו את ברכיו הכפופות. האימא הזאת, אפילו ילדים היא לא יודעת לעשות, פלט בכעס. הקטן המשיך לנבור בקערת הקורנפלקס שלו. אבא, איזה יום היום? יש גן היום?

יום שישי בבוקר. צריך לסדר קצת את הבית, לשאוב אבק מהשטיח, להכין ארוחה חגיגית כמו בכל ליל שישי. מכיוון שיצאנו מהבית מאוחר בלילה, איש לא ידע על הלידה הצפויה ואני לא צילצלתי להודיע על הבשורה הרעה. התביישתי בחוסר יכולתנו ללדת תינוק חי, זאת הפעם השנייה.

ואז צילצל הטלפון. דדוש. אהלן, מה שלומך? לא דיברנו הרבה זמן, אני צריך טובה קטנה... הלו, אתה בסדר? סיפרתי לדדוש על התינוק המת. דווקא לו, שהתקשר במקרה ואפילו לא ידע ש-ש' בהריון. אתה מגיע היום אלי הביתה לארוחת ליל שישי, אמר. ניסיתי למחות. עזוב, לא צריך. באמת. אבל דדוש לא מוותר.

***

אני זוכר את הארוחה הזאת. יש לי זיכרון טוב גם לארוחות. דדוש חזר זה עתה מבית הכנסת, לבוש בגדי שבת צחים ומגוהצים, מקבל את פנינו בכניסה לביתו במאור פנים. ברוכים הבאים, תיכנסו, תיכנסו, קצת זמירות שבת, אשת חיל מי ימצא, ואנחנו כבר אוכלים. הוא מחבק אותי חיבוק ארוך, ואחר כך רוכן מעט ומחבק גם את ילדי העומדים, צמודים אלי, נבוכים.

שש בנותיו בחצאיות ארוכות ובקוקיות בשיער, ובנו היחיד, כיפה לבנה בוהקת על ראשו, מכרכרים סביב ילדי. מיד נעלמת ביישנותם והם מרגישים כבני בית, עונים אמן בקול רם כשדדוש מקדש על היין והולכים בעקבות בני המשפחה ליטול ידיים ולטעום מפרוסת החלה במלח שדדוש מעביר בין כולנו. בליבי אני מודה לדדוש ולאשתו ששום מילה לא נאמרת על התינוק המת.

אנחנו שרים זמירות שבת. בני מביטים בי שר בקול רם שירים זרים להם ואני מחייך אליהם, נבוך מעט על הנחמה שאני מוצא במנגינות המעבירות בי צמרמורת בעל כורחי, כי הלוא אני את אמונתי כבר נטשתי לפני שנים רבות.

***

מאות אנשים התקבצו ועמדו למרגלות המדרגות הרחבות של בית הכנסת הספרדי החדש שנבנה בעיקר בזכות נדיבותו של דדוש. הגבאי של בית הכנסת עומד על המדרגה העליונה, גבוה מעל כולם, צועק בקול בוכים. מורי ורבותי, קהל קדוש, הלך לנו הראש... מי ידאג עכשיו ליתומים ולאלמנות מי? והבנות של דדוש בוכות בקול רם.

קולה של אחת מהן, כרסה בין שיניה, מתפרץ פתאום ונשבר ביבבה חנוקה. אבא, אבא, אבא. כולן יחד, האם ובנותיה, מחובקות ונאחזות זו בזו, יד אל יד, ראש מונח על כתף, דבוקה גדולה של עצב ואחדות. לידן הבן, מאופק מהן, כתפיו נרעדות מבכי חנוק, מנענע בדבקות ובעיניים עצומות את גופו לקולו של החזן הקורא עכשיו בקול רם, שיר המעלות ממעמקים קראתיך אדוני, והקהל הרב מימיני ומשמאלי מלפני ומאחורי עונה אחריו כאיש אחד, אדוני נתן ואדוני לקח, יהי שם אדוני מבורך.

אני מתנתק משם. קולות התפילה מתרחקים וגוועים והופכים לקול דממה דקה. אני עולה גבוה ומרחף מעל מסע ההלוויה שלי. איש לא צועק אבא, אבא, אבא. איש לא בוכה בקול רם. האיפוק של ש' אשתי ושל שלושת בני החובקים אותה נאה בעיני. כמה מחברי צוחקים פתאום בקול רם. מישהו כנראה סיפר בדיחה על חשבוני.

ואז אני רואה את התינוק, והוא בוכה.

("מי יחיה ומי ימות" היא שורה מתוך "ונתנה תוקף", פיוט לימים הנוראים)