מלך הביצה

בראשית נזקקו אנשי ה-SAS, הכוחות המיוחדים של צבא הוד מלכותה, למסלול מכשולים לבדיקת מוכנות קרבית. המטרה: לצלוח מסלול שבו כל מייל ריצה מציב מכשול שונה, במהירות מרבית ובדגש על עבודת צוות. שנים אחר כך החליט מי שהחליט שיהיה מגניב לרוץ באותו מסלול - ועם אותם מכשולים, שאליהם נגיע בהמשך - אבל בבוץ.

"מה על צדק, בוא נתערב על משהו" אמיתי"

בהגדרה, בוץ הוא תערובת נוזלית או חצי-נוזלית של מים, אדמה, חמר וחומרים אחרים. על המסלול הוא מופיע בארבעה טעמים מרעננים: בוץ דליל להדבקת ג'יפה מזדמנת, בוץ סמיך לשחייה צורנית, בוץ עם חרא של פרות ובוץ טובעני בלתי עביר שמטרתו לשאוב מהמשתתפים את הרצון לחיות.

קוראים לזה טאף מאדר (נשמע כמו קיצור של "בן זונה קשוח", אבל בעצם זה בוצאי קשוח). 12 מייל (19 ק"מ), 22 מכשולים וארבעה אלמנטים: אדמה, מים, רוח ואש. בבוץ. ב-2010 נערך המרוץ הראשון בארצות הברית, ומאז התפשט הטאף מאדר כמו אש בשדה בוץ לאנגליה, לדרום אפריקה ולאוסטרליה. כדי לסבר את העין, ב-2010 רצו 20 אלף איש. השנה רצו בבוץ יותר מ-400 אלף איש ברחבי העולם. בסוף ספטמבר נערך מרוץ צפונית לסידני, בעמק גלנוורת', ניו סאות' ווילס, אוסטרליה. שם אני נכנס לבוץ.

כל טאף מאדר שונה וקשה מקודמיו, אבל הוא תמיד אמור לקחת אותך אל מעבר לקצה. ניסיון מודע לבדוק עד כמה באמת אתה שרוט, או שמא מוסרט. ומאחר שכמו כל תושב אוסטרליה אני יודע שה-SAS הם חבורה של קוקסינלים בריטים, עבורי התשובה נורא פשוטה: סגן (מיל') קובי צבי מרבנות צבא ההגנה, מ"א 43888, הולך לבוץ.

בתור התחלה טיפסנו על חומת ברלין. החומה היא כינוי לקירות עץ סטנדרטיים, שלושה מטרים גובהם, שמגדרים את הכניסה לאזור ההזנקה משלושת צידיו. עולים על חתיכת קרש שמוצמדת לקיר בגובה מטר בערך, נאחזים בקצה, מעבירים רגל וקופצים לצד השני. לא עניין גדול. קפצנו.

קפצנו זה הצוות שלי - מרדכי לוי-לויד ואני. טאף מאדר הוא מסלול לצוותים, לא ליחידים; חלק מהמכשולים מעוצבים כך שפשוט אי אפשר לחצות אותם לבד. בזקנו, בציציותיו המשתלשלות ובגטקס השחורים שלגופו ("אם אני מבקש מאשתי שתכסה את הברכיים שלה, המעט שאני יכול לעשות זה אותו הדבר"), הצוות שלי השתלב בטבעיות בין שאר המוזרים.

"ססאמק, תמיד יש תור בסניף הזה"

אלה היו בין השאר בחורות בחוטיני ורודים שנלבשים מעל הטייטס, צוותים לבושים כדרדסים (כולל איפור כחול) או כעובדי משרד (כולל עניבות), נמרים, ליצנים או מוסלמיות אדוקות כולל הבורקה. כל רבע שעה יצאה דבוקת משתתפים נוספת. אין שעון ואין תוצאות. לאף אחד לא אכפת מתי תתחיל, אבל לכולם חשוב מאוד שתסיים.

רגע לפני ביקש ה-MC מכולם לכרוע ברך, להרים אגרוף באוויר ולחזור אחרי המוטו. "טאף מאדר", דיקלמנו, "הוא יותר מאירוע. טאף מאדר הוא צורת חשיבה. זה לא תחרות, זה אתגר. אני מתחייב לעזור לאחי המאדרס לעבור כל מכשול". ה-MC הזכיר שהמרוץ מגייס כספים למען "לגאסי", ארגון נפגעי הצבא האוסטרלי, ושיותר משלושה מיליון דולר כבר נאספו. וזהו, תם הטקס. בבקשה ללחוץ את היד ולחבק את המשתתף שלשמאלך, ועכשיו לימינך. על הרגליים, מאדרס. AC/DC, מוזיקת חובה בכל אירוע אוסטרלי, שרה "הייוויי לגיהנום". רימון עשן כתום, ולדרך.

הרצים הגיחו החוצה מהמכלאה והתקדמו לאורך מגרשי החניה שבתחתית העמק. המסלול, גילינו, זרוע בערמות חרא של פרות כדי א. לדחוס זבל לכרי הדשא לבל ייהרסו מעשרות אלפי הרגליים שרצות עליהם, ו-ב. שיידבק לנעליים ויעשה שמח.

"הזוכה במבצע פלמוליב לכל החיים"

המים בנחל הראשון הגיעו לגובה הברכיים. חצינו והמשכנו מהצד השני, ומאז זאת הייתה ריצה ברגליים רטובות. סבבה. מרדכי פרץ קדימה. "תמצא את רגלי הריצה שלך", אמרתי לו ומצאתי את עצמי על התחת, כשבוץ מעל אחת התלוליות התגלה כיציב פחות ממה שנדמה. והנה הגענו למכשול הראשון, נשיקת הבוץ: הזחילה מתחת לגדר תיל שמוכרת לכל מי שצפה בסרטי טירונות. באנו. זחלנו. יצאנו. המשכנו.

את מרדכי איבדתי בחוקן הארקטי. ולא, לא איבדתי את דעתי. רק את מרדכי. בחוקן.

החוקן הארקטי: מכולת ברזל שבימים כתיקונם משמשת לפינוי פסולת בניין. כל מה שצריך לעשות כדי לעבור הוא להיכנס למכולה, ללכת לאמצע, לעבור מתחת לקרש שחוסם את הדרך ולצאת מהצד השני. פשוט, רק שחציה הראשון של המכולה מלא במים ובכמה קוביות קרח צפות. החצי השני מלא בחצי טון קרח ובכמה טיפות מים. אין זמן להסס; הלחץ של הרצים מאחור דוחף אותך קדימה.

מרדכי ואני קפצנו פנימה, התקדמנו וצללנו יחד אל מתחת לקרש. עד שהספקתי להרים את הראש מהצד השני, מכת הקור כבר דפקה במוח. זינקתי החוצה וחיפשתי את מרדכי. לשווא. טבוע טבע מרדכי ואיננו. צלל כעופרת במי החוקן. וכך, נסחף על ידי ההמון שהמשיך לזרום החוצה, קפצתי לנחל שמעברו השני של החוקן. לבד.

לבד בריצה שמיועדת לצוותים. לבד במסלול מכשולים שמתכנניו מתגאים בכך שלא משנה איזה, אבל אחד מהם ישבור אותך. שרוט, כבר אמרנו? אלא שיהודים מאמינים לא מאמינים במקריות. אם איבדתי את מרדכי, סימן שכך היה צריך להיות. נוטף מים ובוץ שחיתי לגדה השנייה, חלפתי על פני שלט שאמר "לפחות אתה לא רטוב", הרמתי רגליים והמשכתי לרוץ. לבד.

ריצה ברגליים רטובות היא לא עניין נעים. ריצה ברגליים רטובות מצופות בחרא של פרות היא נעימה עוד פחות. יתרונה הגדול הוא שכשמגיעים למכשול הבא, שמערב בוץ וחרא בכמויות שנראות שוות, אתה לא מהסס. התקדמתי פנימה בביטחון משל הייתי רפתן ראשי בדגניה, עם 50 שנות חליבה מאחורי. טעות. טעות גדולה.

"יאללה, סוף סוף נפטר מהפסרואזיס הזה

מבחוץ נראה המכשול כשטח מוצף בוץ בעומק הברכיים. לא משהו שמריח נעים, אבל עביר בהתחשב בנסיבות. אלא שכמה צעדים פנימה התברר שמתחת לבוץ חפרו המארגנים בורות בעומקים שונים. מה שמבחוץ נראה כבוץ עד הברכיים מתגלה תוך שקיעה מהירה כבוץ שמגיע למותניים ואפילו לחזה. גרוע מזה, אם הנעליים שלך לא קשורות כמו שצריך, אתה תמשיך לרוץ יחף.

אם הנעליים שלך כן קשורות, הן מלאות בבוץ כבד שמקשה את הרמת רגליים הדרושה כדי להתקדם. מצד שני, הכפפות שלך - ציוד חובה למעוניינים להשתמש באצבעותיהם במסלול - מלאות גם הן בבוץ, כך שאחיזה בצידו השני של הבור נהיית בעייתית.

הלאה. לפני ניצב מלך הערמה. האתגר: ערמות חציר בגובה חמישה מטרים שצריך לטפס עליהן כדי לרדת מהצד השני. שלולית קטנה עם מעט בוץ דליל נמתחת לפני ההתחלה. אפילו לא ניסיתי להימנע. פנימה, החוצה ולחציר. עוד טעות.

מטרת הבוץ הדליל היא לא ללכלך אותך, אלא לוודא שהחציר יידבק לנעליים שלך. טוב, נדבק. ירדתי בקלות מעברו השני של המכשול ורצתי. אז הייתה הדרך ליבשה ולהררית, משהו כמו שלושה קילומטרים בתוואי שמזכיר את העליות ואת הירידות של יערות הכרמל. אחלה ריצת שטח כשאתה רענן על הבוקר, טיפה מאתגר עם מיני ג'יפה שדבוקים לאיברי גוף.

הגעתי לבלרינה המלוכלכת. אם המכשול בסיבוב הקודם נראה כמו בוץ שמגיע לברכיים, הרי שכאן האשליה נמנעה מאיתנו: הייתה שם שורה של בורות עמוקים, חצויים בגבעות בוץ.

כדי לחסוך זמן ניסו כמה מהמשתתפים לדלג מגבעה לגבעה, רק כדי לאבד שיווי משקל ולעוף אחורה לתוך הבור. מטופש ומסוכן. אני אדם לא נמוך במיוחד, אז ירדתי בזהירות לבור. הבוץ הגיע אל מעבר לקו הכתפיים על הירידה. הבורות שבאמצע היו עמוקים עוד יותר, ונאלצתי לבעוט בידיים ולחבוט ברגליים כדי לצוף. כך ג'יעג'עתי לצד השני, שם גיליתי שאי אפשר לטפס החוצה כי אין במה להיאחז. למרבה המזל, המאדרים שכן רצו בקבוצות דחפו אחד את השני מתוך הבור החוצה. הם הושיטו לי יד ומשכו אותי למעלה. על גחוני נמרחתי למרגלות הגבעה ומשם זלגתי, פשוטו כמשמעו, לבור הבא.

"אמרתי לכם, זה מה זה קל להתפלח לממדיון"

תובנה: אני כבר בבוץ, נכון? אז כוח, מהירות וטכניקה לא ממש חשובים כאן. התנגדות לא מועילה. אבל ברגע שמפסיקים להיאבק ומתמזגים בבוץ, ברגע שצפים עליו במקום לנסות לרוץ בו, הצליחה הופכת לקלה יותר. וכך במקום להתקדם בין בור לבור באופן אנכי, מצאתי את עצמי צף על הבטן ומניע ידיים ורגליים לכל הכיוונים במשחה מכשולים מעורב בסגנון כלב הים. כל הזכויות שמורות, תודה. במקום לטפס על הגבעות זחלתי בג'יפה שחורה שחדרה לנקבוביות העור, לקרקפת, לעיניים ולאוזניים, לפה ולנחיריים, שרטתי מרפקים וברכיים, התמזגתי וזלגתי עד העונג הבא.

חומת ברלין שוב נקרתה בדרכי. מה שהיה מכשול קליל בתחילת הריצה נהיה לאתגר כשאתה והקרש שעליו צריך לטפס מכוסים בערמות בוץ. כשהגעתי היה צוות מאדרס בעיצומו של מעבר: שניים כבר היו למעלה על החומה, ושלישי ניסה לתת מלמטה קונטרה לרביעי כדי שיוכל להתרומם. סידרתי לו מדרגה עם הידיים ושנינו דחפנו את החבר למעלה. זה לא הספיק. החבר התנדנד. "שים את הרגל על הכתף", הצעתי בטבעיות, ונעל מלאה בחרא ובבוץ ששייכת לאדם שפגשתי לפני 20 שניות השתמשה בכתף שלי כמקפצה.

עכשיו הגיע תורי. קיבלתי עזרה מהחבר שנותר למטה, דחיפה אחת והייתי למעלה. יושב על הגדר, רגל פה רגל שם, מתכופף למשוך את האחרון למעלה. החבר בחור בריא. 100 קילו, יותר מפחות. נחשו מה קרה לתכשיטי המשפחה שלי, שלושה מטרים באוויר, עם מאה קילו שתלוים על היד ומושכים למטה. עוד חומה כזאת, והמשכנו לרוץ.

לוחמת החפירות היא אתגר שמטרתו לחבר אותך עם הקלסטרופוב שבפנים. תעלה חשוכה וארוכה, צרה ומלאת בוץ, שמכוסה בלוחות עץ לכל אורכה. זחילה על הבטן בחושך. אין בעיה. נכנסתי, יצאתי מהצד השני והמשכתי.

נחש הבריח הוא קונספט שונה לחלוטין: הזחילה בו נעשית בצינורות פלסטיק תעשייתיים. הראשון מונח בירידה, ומחליקים בו לתוך ביצה מגודרת בתיל. כדי לצאת החוצה צריך לטפס בעלייה דרך צינור זהה. המשימה נראית פשוטה אבל מתגלה כמאתגרת כשאתה טבול בבוץ. כמה שלא ניסיתי לדחוף עם המרפקים והרגליים, הגוף סירב להתקדם והחליק למטה.

"חלאס שטראובר, זה כדור קל"

למזלי דחף את הראש לצינור מאדר עמית, שהסביר לי את עובדות החיים: צריך לשכב על הצד ולדחוף עם הכתפיים מצד לצד. מוזר ככל שזה נקרא, זה עובד. במטר האחרון הושטתי לו יד והוא שלף אותי החוצה. אסיר תודה נשארתי מאחור, ועזרתי לבא אחרי לעלות באותה הדרך.

ואז הגעתי לצלופח החשמלי.

קיבלתם פעם בטעות מכת חשמל מתקע חשוף? כואב, נכון? לימדו אתכם שבשום פנים ואופן אסור לגשת לחשמל כשאתם נוגעים במים? אז המארגנים של הטאף מאדר חשבו שיהיה נחמד לזחול בבוץ - שהוא, כבר אמרנו, תערובת המכילה מים - מתחת לגדר תיל נמוכה שדרכה משתלשלים חוטי חשמל חיים במתח של עשרת אלפים וולט כל אחד.

מוזר. כשעשיתי פסיכולוגיה לפני הריצה, הצלופח החשמלי לא נרשם אצלי כאיום גדול במיוחד. בהתאמה, נכנסתי פנימה בזחילה על הברכיים והתקדמתי בלי לחשוב הרבה. בום. מכת חשמל תפסה אותי בשוק, וזה כאב. בלי צחוק, זה פאקינג כאב. אבל המכה השנייה, בעורף, כאבה יותר. המשכתי לזחול ומכה שלישית הגיעה. זמן נעצר בתנועה.

"אמרתי לך, ימק"א זה מגרש קשה"

מישהו צעק לי לזחול מהר יותר. הורדתי את הראש, נמרחתי על הרצפה כדי לצמצם מגע וזחלתי. אימא'לה. זחלתי כמו שלא זחלתי בחיים שלי. לא עזר. עוד מכה תפסה אותי. ועוד אחת, ועוד אחת. ושתיים ביחד. בכל הגוף, שהתעוות מכאב עם כל מכה. ואני כואב ובהלם, לא מבין מה בדיוק קורה, אבל באינסטינקט של הישרדות טהורה כיסיתי את הראש בידיים והמשכתי לזחול רק כדי לגלות באמצע המסלול שאני טבול במים, ובכל פעם שנגעו בי שני חוטים נסגר על הגוף שלי עוד מעגל של עונש חשמלי.

כמה מכות קיבלתי? לא יודע. אני מניח שבין 15 ל-20. מה שאני זוכר בבירור הוא שבסוף, כשזחלתי החוצה, נשארתי לשכב במשך דקה או דקה וחצי עם הפנים בתוך השלולית לפני שהצלחתי לגרד את עצמי ולהתרומם. אם מישהו סבור שזה שמח ומבדח, שינסה בבקשה את הצלופח החשמלי ואת אחיו הגדול - תרפיית השוק החשמלית שבסוף הריצה - ויחזור לדווח.

ברשת העכביש נתקעתי. מאדרית אחת צנחה לאדמה ממעלה הרשת, בגובה חמישה מטרים, וטופלה בידי צוותים רפואיים. כמה מאות רצים נאלצו להצטופף בצד השני. עבורי הייתה הרשת אתגר קטן יחסית: טפס, תעביר רגל, רד מהצד השני. פשוט. אבל גברת אחת, אסייתית נמוכה בשנות ה-50 לחייה, פחדה מספיק שכל הצוות שלה יעודד אותה בקול. אליהם הצטרפו המאדרים מסביבם.

תוך דקות צעקו מאות אנשים את שמה, קראו קריאות עידוד ומחאו כפיים בקצב. שני מאדרים, בחורים צעירים ושריריים שכבר עברו לצד השני, טיפסו בחזרה למעלה ועזרו לה להעביר רגל מפוחדת בין שלב לשלב, ואחר כך את עצמה אל הצד השני ולמטה, לקול צהלות ההמון.

היו עוד מכשולים. למשל הפאנקי מאנקי, מתח בעלייה מעל בריכת מים עם ברזלים משוחים בבוץ; למשל בולי עץ שנסחבו במסלול סיבובי ובוצני במיוחד; למשל ריצת האש, שבה רצנו בעשן סמיך דרך ערמות חציר בוערות. ועוד ועוד, די מכשולים להפר את קצב הריצה של כל אחד.

16 קילומטר מתוך ה-19 רצתי כמו נמר. ליתר דיוק כמו חתול רטוב משוח בפסים שחורים של בוץ. ברגע שסיימתי מכשול המשכתי לרוץ. אבל פתאום הרגשתי כמו השפן בפרסומת לבטריות. הקצב הואט ובקושי הרמתי רגליים. מאגרי האנרגיה פשוט התרוקנו. מאדרית בלונדינית, בטייטס ובחצאית טוטו ירוקה, האטה ושאלה אם הכל בסדר. עניתי שכן. האם אסיים את הריצה? "לחלוטין", הבטחתי, "לא יודע איך, אבל את הריצה הזאת אני מסיים".

כי יותר מאתגר פיזי, ריצה - ובטח שריצה מזן הטאף מאדר - היא עניין של קשיחות מנטלית. מאדר אני כבר; לגבי טאף, נטל ההוכחה עדיין עלי. לכן כשהגוף מאותת שצריך לעצור ופחדים צפים ושדים מתעוררים, זה הזמן לבחינה מחודשת של גבולות הטירוף. האטת מהירות היא אופציה; עצירה - וגרוע יותר, ויתור על סיום הריצה - ממש לא. עד שחצינו את מכשול הבוץ שלפני ההליכה על הקרש (קילומטר, אולי קילומטר וחצי אחר כך) כבר השארתי את הבלונדינית ואת הטוטו מאחור.

ההליכה על הקרש מוכרת לכל חובבי סרטי הפיראטים: ג'וני דפ נדחף באיומי חרב לצעוד מקרש שמונח על הסיפון לתוך הים. כאן זה בדיוק אותו הדבר מינוס דפ, הים, האונייה והחרב, ופלוס קילו וחצי בוץ. עולים למבנה עץ בגובה חמישה מטרים וקופצים לתוך שלולית מטונפת. אפילו לא עצרתי כדי לפחד. כל מה שעבר לי בראש היה שמים נוזלים יורידו ממני חלק מהג'יפה.

לא שזה שינה משהו, כי מיד אחר כך הגענו למייל הבוץ.  עוד בוץ? כאילו, בסדר, קלטנו את הקטע. זאת ריצה בבוץ. מה כבר אפשר להוסיף? תתפלאו, אפשר. בעצם לא להוסיף כמו לגרוע.

בוץ, סיכמנו, הוא תערובת של אדמה ונוזלים. אלא שבמייל האחרון החליטו המארגנים לחסוך בנוזלים. התוצאה: בוץ טובעני, סמיך ודביק. כמעט מלט. נשכבתי על הבטן והחלקתי פנימה כדי להפגין שליטה בטכניקת כלב הים, כל הזכויות וכו'. לא עבד. הרגשתי שאני אכן מתקדם, אבל לא קדימה אלא יותר לכיוון הלמטה של הבור. מאדר שהיה לידי, גבר בן 50 ומשהו, הסתכל עלי במבט מבוהל. הוא אשכרה טבע. ניסיונותיו להזיז ידיים או רגליים שאבו ממנו אנרגיה ללא הועיל. למזלו היה הבוץ כל כך סמיך שאפילו לשקוע בו היה תהליך איטי. כאילו חיית מעמקים שאבה אותך פנימה, אבל דרך קשית.

איך יצאתי משם? בחסדי ה'. דרדסקסית אחת דחפה אותי מאחור. החבר שלה, שעמד על הגבעה בין המכשולים, משך מקדימה. יחד שלינו את המאדר הנוסף שכבר חישב את קיצו ברוורס. זה היה בבור הראשון. תשעה בורות נוספים ניצבו לפנינו.

האוורסט הוא המכשול הלפני אחרון. קיר בגובה ארבעה מטרים, הפעם בצורה של רבע צינור. משופע בצורה שלא מאפשרת טיפוס מהמקום, ניצב בינך לבין המקלחות. כדי לחצות את האוורסט צריך לעשות ספרינט במלוא המהירות האפשרית, להגיע לתחילת השיפוע, לזנק לאוויר, ולקוות שמישהם יושיטו לך יד, יתפסו אותך באוויר וימשכו אותך למעלה אל מעבר לקצה. בתאוריה זה עובד יופי; מעשית, לא רק שאתה והנעליים שלך מכוסים בבוץ סמיך שמקשה עליך לנוע, אלא שאת שארית הכוח שעוד נותרה לך ביזבזת בניסיון להיחלץ ממייל הבוץ.

נתתי את הספרינט של החיים. הקיר התקרב אלי בצעדי ענק מתואמים. העברתי משקל לכרית כף הרגל וזינקתי לאוויר. ידיים הושטו כדי לתפוס אותי. פיספסתי אותן בקילומטר, ונמרחתי לתוך הקיר במלוא האינרציה שכרגע הצלחתי לגייס. כמו בובת סמרטוטים החלקתי בשיפוע כל הדרך למטה. אין מצב שאני לא עובר את הקיר הזה.

ניסיון שני. ספרינט, חיים, קיר, זינוק. ידיים תופסות אותי, והפעם אני נאחז בקצה ומנסה למשוך את עצמי למעלה איכשהו. לא יכול. אין לי כוח. נקודה. אני צונח למטה. חזרה לתור.

אני מרים יד כדי לסמן למאדרים הנוספים שתורי הגיע. דהרה פרועה, נטולת רסן או קואורדינציה, נטולת מחשבה, מפחידה, אכזרית, מטורפת, נואשת. אני לא רץ בניסיון השלישי; אני מרחף בו. הקיר מתקרב, אבל אני ממשיך קדימה כאילו כלום. שבריר שנייה לפני ההתנגשות הרגליים עוזבות מעצמן את הקרקע ואני מרחף באוויר. ידיים תופסות אותי. אני תופס אותן. הראש רוצה למעלה. הגוף מושך למטה. סוגר אצבעות מעבר לקצה. איכשהו מעביר רגל אחת ורגל שנייה. אני למעלה. מתנשם כמו מפוח מקולקל, רואה בבהירות לא טבעית פנים מכוסות בוץ.

התיישבתי על קצה האוורסט. מעברו השני של הקיר ראיתי מדרגות שמובילות למתקן האחרון שלפני היציאה, עניין של 20 מטר. אבל באותו רגע הייתה היציאה הדבר האחרון שעניין אותי. נשארתי לעזור למאדרים אחרים לטפס.

כשכבר ירדתי מהאוורסט צעדתי לאיטי לאתגר האחרון: תרפיית השוק החשמלי, אחיו של הצלופח החשמלי, שכאן נעשה בריצה. עוד אני שוקע במחשבות אקזיסטנציאליות על הדרך הבטוחה ביותר לעבור את הדרעק הזה, התחיל אחד מאנשי הצוות לרסס במים את המשתתפים. מוליך מצוין ותמריץ לא פחות טוב לדהור קדימה. ואז חציתי את קו המטרה.

בחורות חמודות העניקו לי את סרט המצח הכתום שמוכיח רשמית: אתה טאף מאדר. חולצות, בירה ותספורת מוהוק מוצעות חינם למסיימים בתוספת מוזיקת רוק ופיקניק. למי שרוצה יש גם כתובות קעקע שמנציחות את האירוע. התעלמתי מהכל והלכתי לאתר את מרדכי, שגילה - נשבע שאני לא ממציא את זה - חסיד ברסלב שניגן מוזיקת טכנו נ־נחית על ערמות החציר באמצע סוף העולם. יהודים מאמינים לא מאמינים במקריות. גם מרדכי רץ לבד, עם השדים והשריטות והפחדים שלו, והתגבר על המסלול שלו לבד.

רק שעתיים וחצי אחר כך, כשהיינו באוטו (אחרי שאכלנו פשוט כביתי לשעה), נזכרתי שלא טרחתי לברר בכמה זמן סיימתי את המסלול. רק מי שמכיר את הקפדנות הפנאטית שבה אני מתעד את הריצות שלי - זמנים, מרחקים, קצב לב - יכול להבין את גודל ההשפעה של האירוע אם אפילו לא טרחתי לברר את זמן הריצה שלי.

לקחים ומסקנות: את מה שעשה האקסטרים לענפי הספורט האחרים וה-MMA לאמנויות הלחימה, עושים עכשיו הטאף מאדר ודומיו לענף תחרויות הריצה. שאלה של זמן עד שיזם זריז יביא את הזיכיון לישראל, מה שמצחיק ומסקרן אותי מאוד: מפגש פסגות בין הישראלי הנדחף המצוי לרוח השיתוף והאחווה של המאדרס. בינתיים לכרוע על ברך ימין ולחזור אחרי: טאף מאדר הוא יותר מאירוע. הוא צורת חשיבה.