פשעים ועבירות תוקף

קרלוס עומד שלושה מטרים מהסל ומכדרר בין הרגליים. בתנועה פתאומית הוא פורץ לאזור הצבע ומשתמש בחישוק להגנה מפני יריב דמיוני. הכדור שיוצא מאצבעותיו ברכות מפתיעה פוגע בקרש וניתז פנימה. לפני שהוא מקפץ פעם שנייה על הפרקט, קרלוס כבר הודף-מוסר אותו לשחקן אחר. הוא ממשיך בריצה קלה אל מחוץ לקשת, מחליף חיוכים והיי-פייבים עם חבריו לקבוצה שמורכבת כולה מדיירי החדרים 219-223. האימון נמשך. נותרו כעשר דקות עד לתחילת המשחק, חצי הגמר של הוסטל האסירים.

"יאללה, משחק אחרון. יש לי ב-2 אירוע דקירה באגף A"(צילום: gettyimages)

טורניר הכדורסל מתקיים פעמיים בשנה. כל תושבי ההוסטל נחלקים לקבוצות, המשחקים נערכים בשיטת נוקאאוט, והקבוצה הזוכה יוצאת לארוחה במזנון מחוץ למתקן. האוכל, שחלק מהאסירים מקבלים גם כשמשפחותיהם מגיעות לביקור בסוף השבוע, הוא רק חלק קטן מהעניין. הפרס האמיתי הוא היציאה לכמה שעות מחוץ לכותלי ההוסטל ולתחומי גדר התיל, האפשרות להסתובב בין אנשים חופשיים ולהרגיש נורמליים. לחלק מהם זאת תהיה היציאה הראשונה לעולם החופשי זה עשור או שניים.

זריקת עונשין

ההוסטל שוכן מתחת למחלף גדול בשכונת עוני בניוארק, ניו ג'רזי, אחת הערים המסוכנות והעניות בארצות הברית. יש אלפי הוסטלים כאלה באמריקה, ומטרתם לעזור לאסירים בחודשים האחרונים שלפני השחרור להשתלב בחברה. לרוב הכלואים כאן יש פחות משנה וחצי עד השחרור, וכמעט לכולם יש היסטוריה של התמכרויות לסמים ולאלכוהול. אין כאן עברייני מין - לפחות לא מורשעים - אבל יש חברי כנופיות, מאפיונרים איטלקים, נאו-נאצים וכמה פסיכופתים בלי אג'נדה קבועה. הם סתם שונאים את כולם.

חיי האסירים מתוכננים בקפידה מהבוקר, שאותו הם מבלים בסדנאות שונות, ועד הערב, אז מתקיימים מפגשים של אלכוהוליסטים-נרקומנים אנונימיים או שיעורים בהורות. למרות (או יותר נכון בגלל) שההוסטל שייך לרשת פרטית, התקציבים זעומים וסגל היועצים והמדריכים לא מוסמך לעבודה הנדרשת במקום כזה. אני מועסק פה כעובד סוציאלי קליני, אבל הוותק שלי הוא בסך הכל שבועות אחדים. אני עדיין לומד.

כמה דברים כבר הבנתי. למשל שהמערכת המופרטת היא דלת מסתובבת, והייאוש המערכתי הולך וגובר עם כל אסיר משוחרר שחוזר אל מאחורי הסורגים אחרי זמן קצר כאדם חופשי. מאחר שההוסטל מקבל כסף ממדינת ניו ג'רזי על כל אסיר חדש שמגיע למתקן, יש כאן גם אינטרס לתחלופה גבוהה. אלה שעוברים על החוקים - שבין היתר אוסרים על אכילת ממתקים ועל הליכה במסדרונות בחולצה מחוץ למכנסיים - מוחזרים לכלא, ובמקומם מגיעים חדשים.

טורניר הכדורסל נערך ביום החופשי שלי, ובאתי להוסטל במיוחד כדי לצפות בו. זה לא דבר נדיר אצלי לצפות בהתלהבות במשחקים חסרי חשיבות. ליגות נוער בארץ, תחרויות כדורסל רחוב באמצע מנהטן, משחק של השרלוט בובקטס מול הגולדן סטייט ווריירס בפברואר - אני בסקטבולהוליק שפשוט אוהב לראות כדור צולל לתוך רשת. אבל בטורניר הזה יש לי עניין מיוחד. אני רוצה לראות אם אנשים שחלקם אלימים מאוד, וכולם כאלה שלא הצליחו או לא ניסו לשמור על חוקים פשוטים יחסית מחוץ לכלא, מסוגלים להסתדר זה עם זה במשחק פיזי למהדרין - והרי כזה הוא כדורסל שמשוחק נכון. ברור שהמשחקים האלה לא יוכלו לעבור ללא מכות. לרגע אני מרגיש כמו הילבילי שצופה במרוץ נסקאר ומשתוקק לראות תאונה.

אני מניח שזאת הזדמנות ללמוד קצת על האופי האמיתי של האסירים. כמי שמגיע מרקע שונה לחלוטין משלהם, אני מבין שיעבור זמן עד שיסכימו לבטוח בי ולהיפתח בפני. עד שזה יקרה, סביר להניח שאשמע מהאסירים את מה שהם חושבים שאני רוצה לשמוע. אבל כאן, על רצפת הלינולאום באולם הקטנטן והדחוס, אני רואה בדיוק את האינטראקציה שלהם עם הסביבה. בחצי שעה של משחק אני לומד יותר ממה שיתאפשר לי בעשרה מפגשים ארוכים עם אסיר אחד. אני מסמן לעצמי מי משתף חברים, מי חור שחור לכדורים בהתקפה, מי מחפש את תשומת הלב של הקהל אחרי שקלע סל, מי מוריד את המבט לרצפה אחרי עוד איבוד כדור או החטאה.

הקבוצות נאספות ליד הספסלים ומקבלות הוראות אחרונות מהמאמנים, אסירים מבוגרים יותר שכבר לא יכולים לשחק. הקבוצה של קרלוס משחקת בלבן, ואף על פי ששאר השחקנים מהקבוצה לובשים חולצה חלקה, קרלוס מציג לראווה גופייה של הניקס. מספר 7, כרמלו אנתוני. רק על זה מגיע לו אקסטרה חודשיים מאסר.

זמן תוצאה

קרלוס הוא בן גילי, 29, והסיפור שלו הוא הסיפור של כמעט כל אסיר כאן בווריאציה כזאת או אחרת. הורים שהשתמשו בהרואין (אביו מת ממנת יתר ביום שקרלוס הגיע להוסטל), ילדות קשה ללא תשומת לב מהמשפחה או מהמורים, היעדר מוחלט של מודל חיובי לחיקוי. הוא הצטיין בספורט בחטיבת הביניים, אבל הצורך לאכול גבר לבסוף על הרצון להצטיין במשחקים והוא החל לסחור במריחואנה בגיל שבו אני עשיתי בר-מצווה. לדבריו היו לו אינסטינקטים טבעיים של דילר מנוסה: הוא מכר בקטן, רק לאנשים שהכיר, והקפיד שלא להתעסק בכמויות גדולות יותר מהנחוץ לו לקיום ואולי גם לשים בצד משהו קטן לעתיד.

קרלוס מכר גראס וקוק, ומעולם לא נעצר על מכירה. בגיל 23, אחרי שנולדו חמישה מששת ילדיו, הוא נעצר על תקיפה. מישהו החליט למכור קוקאין ללא רשות באזור שלו, וקרלוס לא אהב את זה והחליט להראות לו מי הבוס. הוא נשלח לכלא לארבע שנים, שוחרר אחרי קיצור שליש, וכשיצא הבטיח לעצמו שלא לחזור לתאים המסריחים והדחוסים של מערכת הענישה בניו ג'רזי. הוא מצא עבודה כמוכר בחנות נעלי ספורט, והיה כל-כך מוצלח עד שהבעלים לקח אותו תחת חסותו והחל להכשיר אותו לנהל חנות משלו.

מבחינת קרלוס לא היה הבדל גדול בין מכירת סמים ונעליים: בשני התחומים, הוא אמר בשיחה הראשונה שלנו, אתה מוכר בעיקר חלומות. בזמן הקצר שבו מכר חלומות עם שרוכים הוא הצליח לאסוף מספיק כסף והקים חנות משלו, ודווקא אז הכל התפרק. בבדיקת שתן שגרתית, חלק מתקופת המבחן שלו, נמצאו אצלו סימנים לשימוש במריחואנה. קצין המבחן הודיע לו שיוחזר מיד לכלא כדי לסיים את תקופת המאסר המלאה שנקצבה לו, וקרלוס ברח. שנה שלמה הסתובב ומכר סמים ברחבי ארצות הברית. אחרי הסיבוב הזה הוא חזר לג'רזי ונתפס ביציאה מחדר כושר.

באותה שיחה ראשונה שאלתי אותו מהן התכונות החיוביות שלו. קרלוס השיב שהוא אדם נוח שיודע להסתדר עם כולם, מסוגל לקרוא אנשים ולהגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע - כל התכונות החיוניות לאיש מכירות מוצלח. לכן הוא פופולרי ואהוב, סיכם.

אני מבין בדיוק על מה הוא דיבר כשהמשחק מתחיל. קרלוס הוא השחקן הטוב במגרש: יש לו שליטה מצוינת בכדור, ואף שאינו גבוה הוא מצליח לחדור לסל בעזרת היכולת שלו להתפתל באוויר סטייל דריק רוז. אפשר לראות בעיניים שלו את האסרטיביות ואת הרצון לנצח, אבל הוא לא מנסה ללכת אחד על חמישה אלא מקפיד לשתף את ארבעת השחקנים שלצידו. אפילו את ווילי, בחור צנום בגובה מטר וארבעים שבשתי הדקות שלו על המגרש מצליח לעשות בערך 57 חסימות נעות. את רובן הוא מתחיל עוד לפני שקרלוס עבר בכדרור את החצי.

חוקי המשחק

שום דבר לא הולך לקבוצה של קרלוס. גם לא הכנסות הכדור לג'קסון, בחור גבוה ושרירי שנראה בול קווין גארנט מינוס איזה עשרה סנטימטרים והיכולת הזניחה הזאת להשחיל את הכדור לחלק הפנימי של הטבעת. בכל פעם שמסירה מוצאת אותו הוא מיד עולה לאוויר לכיוון המאוד כללי של הסל. מלבד פעמים אחדות שעולה בידיו לשפשף את צידי הקרש, הכדור עושה את דרכו בקשת גבוהה ונוחת בידיים של שחקן אחר. על מאמץ לתפוס ריבאונד אין בכלל מה לדבר.

ג'קסון, באמצע העשור הרביעי לחייו, בילה את עשר השנים האחרונות בכלא. כלומר, גם אותן. בפעם האחרונה שהיה חופשי הוא התמקצע בשוד מזוין; לפעמים נעזר באקדח, לפעמים במצ'טה, מה שנפל באותו רגע לידיים העצומות שלו. את ארוסתו הוא הכיר בפייסבוק באמצעות טלפון סלולרי שהבריח להוסטל. אם מחטטים אצלו מוצאים עוד אבא שמעולם לא היה שם ואימא על קראק ואב חורג שהתעלל בו פיזית ונפשית. בגיל 11 הוא ברח מהבית וכעבור שלוש שנים מצא את עצמו מאבטח זונות רחוב. משם היה ברור לכולם לאן הוא הולך. גם לו.

הקבוצה השנייה ברחה מזמן להפרש דו-ספרתי, וג'קסון וקרלוס מתחילים לאבד עניין. המוציא לפועל של היריבה הוא בחור מזוקן שאני לא יודע את שמו ומחליט לקרוא לו ראסטה בגלל הלוק הג'מייקני שאימץ. יש לו ג'אמפ שוט כל-כך מתוק שאני מפתח סוכרת.

לא קל להכניס זריקות מרחוק באולם הזה. לאורכה ולרוחבה של התקרה הנמוכה ממילא נמתחו כבלים שלא נראה שיש בהם צורך, אבל הם שם, ומי שרוצה לקלוע משבעה מטרים ומעלה חייב לעשות זאת בקשת מחושבת. לראסטה אין שום בעיה עם זה. הנה הוא שוב משחיל שלשה משני צעדים מאחורי הקשת.

זריקות הייאוש של קרלוס פוגעות בכבלים או בתקרה ולפעמים גם וגם, מה שמעביר את הכדור אוטומטית ליריבה. ג'קסון מצליח לבזבז מתפרצת של שניים-על-אחד בגלל שהכדור מחליק לו מהידיים רגע לפני שהוא מצליח להטביע. אפילו רודי המאמן מבין שהסיפור גמור.

לרודי אני קורא רובין הוד, כי האיש נהג לשדוד אך ורק סוחרי סמים אחרים. לעולם לא אזרחים מן השורה. לפני יותר מ-20 שנה הוא הצליח לצאת מחיי הפשע, הקים משפחה ועבד בעצמו עם אסירים בגמילה, עד שסוכני FBI עצרו אותו במקום עבודתו על פשע שעשה תריסר שנים קודם לכן: שוד של סוחר סמים קיבל תפנית לא רצויה כשאחד משני שותפיו החליט לגלות יוזמה ובניגוד לכל התוכניות ירה למוות בנשדד. עשור אחרי הג'וב הזה ישבו יחד במעצר נכדו של השותף השלישי בשוד ובן דודו של הקורבן, והשוו סיפורים.

רודי מסיים אוטוטו 22 שנים בכלא. היום, בגיל 60, הוא יוצא מההוסטל שש פעמים בשבוע לעבודה בסופרמרקט. כשישתחרר הוא מתכנן לעבור לאלבמה ולפתוח שם דף חדש. לשכונה הקודמת שלו אין לו שום כוונות לחזור; הוא מפחד שאחד הצעירים שמחפשים לעשות לעצמם שם של גנגסטר יקרא עליו תגר ויסבך אותו. המעצר הבא של רודי עלול להכניס אותו לכלא לשארית חייו, והוא חייב לחפש לעצמו אזור בטוח יותר. ג'קסון מגיע מאותה שכונה. גם הוא מתכוון לברוח לעיר אחרת, להתחתן ולהביא יורשים.

המשחק החד-צדדי מסתיים בלחיצות ידיים מהירות. קרלוס נעלם מהאולם. חלק מהצופים מנצלים את המוזיקה שמנוגנת בזמן המשחק ורוקדים קצת, אחרים מנסים לתפוס כדור ולקלוע לסל. האסירים המוסלמים מזיזים הצידה את הכיסאות לקראת התפילה של יום שישי. חזרה לשגרה.

כדור אחרון

משחק הגמר של הטורניר, כעבור שבוע. הקבוצה של ראסטה משתתפת בדרמה גדולה. במחצית הראשונה היא נקלעת לפיגור גדול, ודווקא אז מחליט השחקן השני בטיבו בקבוצה - בחור נמוך בשם ריקו - להתפרץ על השופט. החברים שלו ממהרים לשלוח אותו לספסל ולהרגיע את הדם הלטיני המבעבע. המחליף שלו, בחור לבן שמן ואיטי ממוצא אירי, מצליח לקלוע זריקה פרועה בסיבוב שנייה שלמה אחרי שהקהל צורח "זירו!" (אין לוח שעונים. הצופים סופרים בקול את עשר השניות האחרונות).

השופטים, מתוך רחמים כנראה, מחליטים לאשר את הסל. שחקני הקבוצה השנייה, אולי בגלל היתרון הדו-ספרתי ואולי מתוך ההרגל להידפק בידי שופטים, אפילו לא מוחים. במקום לערער על השריקה הם מנצלים את ההפסקה בין המחציות בשביל לזרוק לאוויר את שמות המאכלים שהם מתכננים לזלול כשיקבלו את הפרס על הזכייה. בדקות האחרונות של ההפסקה הם קוראים בעיקר בשמו של ויני, הז'לוב שהביאם עד הלום.

מה שוויני עשה במחצית הראשונה, ובעצם בטורניר כולו, מזכיר במונחי דומיננטיות את משחק 71 הנקודות של דייויד רובינסון נגד הקליפרס ב-1994. ויני התעלל ביריבות כרצונו, קלע מכל הטווחים ושאב אליו את כל הכדורים החוזרים והמסירות התועות. אבל דווקא במחצית האחרונה של הטורניר הוא נעלם לגמרי.

כל הקבוצה של ויני חוזרת לא טוב מההפסקה. היא משחקת פרוע, וההפרש הנוח שלה נעשה פחות ופחות נוח. לקראת סוף הרבע האחרון מחבר ראסטה שלשה וסל במתפרצת, וכשהקבוצה שלו מריחה דם מוקפץ ריקו בחזרה מהספסל. ניכר בו שהוא לא ממש נרגע על הספסל אלא פשוט מצא דרך אפקטיבית יותר להוציא את האגרסיות: במקום להחטיף לשופט הוא קולע שלשה, חוטף פעמיים רצוף ובשני המקרים הולך עם הכדור עד לסל. בליי-אפ האחרון שלו הוא גם סוחט עבירה. הוא קובר את זריקת העונשין והתוצאה מתהפכת.

עשר שניות לסיום המשחק. החבר'ה של ויני המומים מכדי להבין שהם חייבים לבצע עבירה, וריקו לוקח זריקה משוגעת בסיבוב מחצי פינה תוך כדי נפילה. כשהכדור שלו צולל פנימה אני שוכח איפה אני נמצא ולמה, וכמעט מצטרף לדהרה של הספסל לעבר הגיבור. ויני והחברים שלו נראים הלומים, כאילו מנסים להבין לאן ברחו להם ההמבורגרים והלזניות.

אני מתחיל בהליכה איטית לכיוון המשרד ובדרך עובר בין שלטים שמטרתם לעודד את האסירים לבנות אופי חדש וממושמע, משפטים בנאליים שלעיתים קרובות סותרים זה את זה ואת מטרת ההוסטל: בקש עזרה. זייף עד שתצליח. קח אחריות. תתפלל. שבעה משחקים שוחקו בטורניר השנה, ולמרות שאסירים בעלי אגואים ושרירים אדירים התנגשו זה בזה בלי הרף, שום כלי לא נשבר. לא נרשמה אפילו קטטה אחת.

אני חושב שזה קרה כי החוקים היו ברורים והוגנים, לכן לא היה שום צורך לשבור אותם. המיתוס על עבריינים, שנתפסים כבעלי אישיות אנטי-חברתית, התרסק בלי שאף אחד בעל השפעה ישים לב. גרוע יותר, בלי שלאף אחד יהיה אכפת.

תושבי ארצות הברית הם כ-5% מכלל האוכלוסייה העולמית, אבל מספר האסירים כאן מונה כ-25% מהכלואים על-פני כדור הארץ. זה נכון היום כמו שזה היה נכון לפני עשור. הממשלות האמריקאיות מעדיפות לבנות בתי כלא נוספים מלהשקיע בתנאים שיעזרו לקרלוס, לג'קסון ולרודי להצליח בחוץ. אני מקווה שלפחות בהוסטלים ובבתי הסוהר הבאים יהיו יותר אפשרויות שיקום. או לפחות שלא ישתלשלו כל כך הרבה כבלים מהתקרה.